בש"פ 4863/12 חיים מולא נ. מדינת ישראל

1.

בפני ערר על החלטות בית המשפט המחוזי בתל-אביב יפו (כב' השופט צ' קאפח ) , שבגדרן נקבע כי עד לתום ההליכים נגדו, העורר ישהה בחלופת מעצר, בתנאים של "מעצר בית". העורר מעלה בערר טענות שונות, וביניהן כי יש לבטל את חלופת המעצר מטעמים של מעצר לא-חוקי, ובשל כך שלדבריו – אין ראיות לכאורה להוכחת אשמתו. כמו כן הגיש העורר בקשה להעביר את הדיון בערר להרכב תלתא.

אביא להלן את העובדות הצריכות לענין.

2.

נגד העורר הוגש בתאריך 17.5.2012 כתב אישום, במסגרתו יוחסו לו עבירות של הצתה (ריבוי עבירות) והיזק בזדון (ריבוי עבירות). בכתב האישום נטען כי העורר השליך שמונה בקבוקי תבערה בוערים אל עבר חמש דירות, בשכונת שפירא בתל-אביב, המשמשות למגורים וכגן ילדים עבור שוהים זרים מאפריקה. בד בבד עם הגשת כתב האישום הגישה המשיבה בקשה למעצרו של העורר עד תום ההליכים.

3.

בית המשפט המחוזי הנכבד (כב' השופט צ' קאפח ) הורה בתאריך 17.5.2012 כי העורר ייעצר עד למתן החלטה אחרת,

ודחה את הדיון בבקשה למעצר עד תום ההליכים לתאריך 29.5.2012, לבקשתו של הסנגור שהופיע אז בשמו של העורר (המעצר כאן היה מסוג "מעצר ארעי", מונח שאחזור אליו בהמשך).

4.

על החלטה זו הוגש ערר לבית משפט זה, ובמסגרתה נטען כי העורר נעצר באופן בלתי חוקי, כאשר למעשה הוא לא היה מיוצג, ומבלי שנבחנו האם קיימות ראיות לכאורה כנגדו. בית המשפט קיים דיון בערר (בש"פ 4191/12) ובסופו קבע כי אין פגם במעצר, שכן עורך הדין שייצג באותה עת את העורר ביקש את דחיית הדיון האמור, וזאת, בין היתר, כדי להסדיר את הייצוג באופן סופי (והמשיבה לא התנגדה לבקשתו). בנוסף, נקבע כי המשיבה הציגה "ניצוץ ראייתי" להוכחת אשמתו של המבקש, כפי שנדרש במצבים מסוג אלה (בעניין דרישה זו – ארחיב בהמשך הדברים).

5.

נוכח קיומו של הדיון בבית משפט זה, כאמור בפיסקה 4 לעיל, באי-כוחו של העורר ביקשו את דחייתו של הדיון בבית משפט קמא, אשר נקבע לאותו תאריך. בית המשפט המחוזי הנכבד נעתר לבקשה זו ודחה את הדיון.

6.

בתאריך 4.6.2012 התקיים הדיון בבקשת המעצר עד תום ההליכים בבית המשפט המחוזי הנכבד. באי-כוחו של המשיב טענו בדיון כי לא הועברו אליהם כל חומרי החקירה, וכן הועלו טענות כנגד הראיות לכאורה שהוצגו. בית המשפט המחוזי הנכבד דחה את הדיון פעם נוספת, כדי לתת שהות למשיבה להגיש טיעונים משלימים בכתב לעניין המעצר. בית המשפט הודיע לצדדים כי החלטה תינתן בעניינו של העורר, לאחר קבלת הטיעונים האמורים בכתב, והחליט על המשך מעצרו של העורר (החל משלב זה היה העורר עצור במעצר מסוג: "מעצר ביניים", שגם לגבי מהותו אתייחס בהמשך).

7.

בתאריך 6.6.2012, כיממה לאחר הגשת הטיעונים בכתב לעניין המעצר, ניתנה ההחלטה בבקשה למעצר עד תום ההליכים. באשר לראיות, קבע בית המשפט המחוזי הנכבד, בין היתר, כי: נמצאה התאמה בין סדין שנמצא בבית העורר לבין פיסות בד שנתפסו מבקבוקי התבערה; חברו של העורר מסר כי העורר הציע לו לפגוע ב:"בתים של סודנים"; העורר השתתף בהפגנה במחאה על שהותם של הזרים שמתגוררים בשכונת שפירא; העורר נמנע מליתן הסבר לנתונים שצוינו לעיל; במהלך תרגילי חקירה שנערכו לעורר עם אחותו ועם חשוד אחר בתיק, העורר סימן להם שלא למסור מידע למשטרה; ממצאי די.אן.איי שנלקחו מן העורר ומפיסות הבד שנמצאו בזירת האירוע – אינם שוללים או מחייבים את הזיקה בין העורר לבין פיסות הבד הנ"ל.

בשים לב לכך הורה בית המשפט המחוזי על הכנת תסקיר מעצר נוכח גילו הצעיר של העורר והעדר עבר פלילי, וקבע כי דיון בענינו של העורר יתקיים בתאריך 18.6.2012.

8.

בדיון שהתקיים בתאריך 18.6.2012 – בית המשפט המחוזי הנכבד נדרש לטענות שהועלו בפניו, ביחס לחוקיות מעצרו של העורר, ודחה אותן. בית המשפט המחוזי ציין כי הוא איננו רואה את הצורך "להכתיר" בכותרת את סוג המעצר במעבר בין שלב אחד לשלב שני בהליך הפלילי, וזאת כאשר ברור ופשוט כי העורר מצוי במסגרת של מעצר ביניים, לאחר שהיה קודם לכן במעצר ארעי (כפי שקבע בית משפט זה בהחלטתו ב-בש"פ 4191/12 ). עוד ציין בית משפט קמא הנכבד כי החלטתו לדחות את הדיון בתאריך 4.6.2012 נתקבלה לאחר שבאי-כוחו של העורר "הפתיעו" את באת-כוחה של הפרקליטות. במה דברים אמורים? יום לפני הדיון, שלחו בא-כוחו של העורר פקס למשיבה, במסגרתו הם ציינו כי טרם קיבלו חומרי חקירה מסוימים, ועל-כן יקשה עליהם להתייחס לגופם של דברים במהלך הדיון שנקבע. אולם חרף זאת, בדיון הנ"ל טענו באי-כוחו של העורר להעדר ראיות לכאורה, ובאת-כחה של הפרקליטות ענתה לגופו של עניין, הגם שלא כל החומר היה מצוי בפניה. בסופו של הדיון בית המשפט המחוזי דחה את ההכרעה לגופה משום שלא הועבר תסקיר מעצר בעניינו של העורר עד אותה העת.

9.

בתאריך 25.6.2012, לאחר קבלת תסקיר חיובי בעניינו של העורר, קבע בית המשפט המחוזי הנכבד כי העורר ישהה בחלופת מעצר, בתנאים של "מעצר בית".

מכאן הערר שלפני.

10.

זה המקום לציין כי בתאריך 26.6.2012 הועד דיון בערר, אולם העורר ובא כוחו (וכן המדינה) לא הודיעוני מבעוד מועד כי העורר שוחרר בינתיים (יום קודם לכן) בערבות בתנאים של "מעצר בית". למרות עובדה זו, באי-כוחו של העורר הודיעו בדיון כי הם עומדים על הערר, אף שרוב הטעמים שנכללו בו, למצער ביחס לשחרור העורר – למעצר בית, הפכו ביני לביני לבלתי רלבנטיים. אשר על כן, דחיתי את הדיון עד להגשת כתב ערר מתוקן. משהוגש הערר המתוקן קיימתי דיון נוסף במכלול ובעקבותיו ניתן עכשיו להציג טענות הצדדים (שעדיין בתוקף) ולעבור להכרעה.

טענות הצדדים

11.

העורר מעלה שורה ארוכה ביותר של השגות כנגד ההחלטה לשחררו בערבות בתנאי "מעצר בית". בקצרה ייאמר, כי העורר מבקש להיבנות מכשלים שנפלו, לשיטתו, בהליכי המעצר שלו. אלו כוללים, בין היתר, את ההשגות הנטענות הבאות: בעת מעצרו ובחקירתו לא הודיעו לעורר על זכותו להיוועץ עם עו"ד; בהחלטה הראשונה על מעצרו של העורר לא נבחן קיומו של "ניצוץ ראייתי" בעניינו; בסיכומים הכתובים שהוגשו בעניין המעצר יש משום 'הרחבת חזית', שכן נטענו שם טענות שלא ביחס לראיות שהועברו לעורר; ההחלטה בעניין העורר ניתנה מבלי שניתנה לו הזדמנות נאותה להשמיע את טיעוניו.

לבסוף, ביחס להחלטה שניתנה בתאריך 18.6.2012, העורר טוען כי הוא היה עצור ללא צו שיפוטי, ומשכך יש לראותו כמי שנעצר שלא כדין. בנוסף לכל אלו העורר מכוון את חיציו גם נגד הקביעה כי קיימות בעניינו ראיות לכאורה, ובהקשר זה הוא גורס, בין היתר, כי תרגילי החקירה שנעשו לו אינם מפלילים אותו במעשים, המיוחסים לו בכתב האישום. הוא טוען עוד כי מכלול הראיות שקיימות נגדו הן נסיבתיות וכי בחקירתו נפלו פגמים ומחדלים שונים שמטילים ספק בראיות כנגדו.

12.

המשיבה סומכת, מאידך גיסא, את ידיה על החלטותיו של בית המשפט המחוזי הנכבד, והיא מבקשת שאמנע מלהתערב בהן. לגופו של עניין, המשיבה מסבירה כי התנהלותם של באי-כוחו של העורר היא שהביאה לדחיית הדיון בתאריך 4.6.2012. עוד טוענת המשיבה כי לרשות בית המשפט המחוזי הנכבד עמדה התשתית הראייתית הלכאורית, אשר נדרשת, מכח ההלכה הפסוקה, כדי להורות בנסיבות העניין על מעצר ביניים.

דיון הכרעה

13.

דין הערר – להידחות

מהטעמים שיפורטו בקצרה להלן.

14.

ראשית יש להידרש להחלטה הראשונה להארכת המעצר, שנזכרה בפיסקה 3 שלעיל. כידוע, סעיף 21(ד) ל חוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996 מאפשר הארכת מעצרו של נאשם לתקופה של עד לשלושים ימים, לבקשת סנגורו, וזאת: " כדי לאפשר לנאשם או לסניגורו לעיין בחומר החקירה" (כך לשון הסעיף הנ"ל). מעצר מסוג זה מכונה: "מעצר ארעי". מהוראת הסעיף הנ"ל זו עולה כי הארכת המעצר נעשית בטרם שהתקבלה החלטה בנוגע לתשתית הראייתית הנוגעת לנאשם, ועל כן נקבע בפסיקה שעל מנת לשלול את החשש כי הנאשם ייעצר ללא כל

ראיות שקיימות כנגדו, יש להראות בשלב זה קיומו של "ניצוץ ראייתי" ביחס לאותו הנאשם (ראו: בש"פ 5863/98 כהן נ' מדינת ישראל , פ"ד נב(4) 503 (1998)). החלטת המעצר הראשונה ניתנה בהתאם לסעיף 21(ד) האמור, והוכח כי הוצג בגדר ההליך "ניצוץ ראייתי" כדין (ואף יתר התנאים המנויים בסעיף התקיימו). הדבר נבחן בפירוט ב-בש"פ 4191/12 הנ"ל, שם גם ניתן מענה לטענותיו של העורר ביחס לכך שהוא היה, לכאורה, בלתי-מיוצג באותה העת. על כן אינני רואה מקום לחזור על הדברים בפירוט כאן.

15.

טענתו הבאה של העורר נוגעת להחלטה השנייה באשר להמשך מעצרו של העורר, שנזכרה בפיסקה 6 שלעיל. החלטה זו ניתנה מכוח סמכותו הכללית של בית המשפט להורות על המשך המעצר כ"מעצר ביניים", לתקופה הקצרה שבין הדיון בבקשה למעצר עד תום ההליכים, לבין ההכרעה בבקשה זו (להסבר על ההבדל בין "מעצר ארעי" לבין "מעצר ביניים" – ראו: בש"פ 1057/12 אלקריץ נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 5.2.2012)). לא מצאתי שנפל פגם בהחלטה להמשיך לעצור את העורר ב"מעצר ביניים", והעובדה שבית המשפט המחוזי הנכבד לא ראה לנכון לציין במפורש שהמדובר במעצר מסוג זה איננה מורידה או מעלה לעניין עצם חוקיות המעצר (אף שראוי, בדרך-כלל, לסווג את מהות המעצר, ועשייה כאמור מסייעת לצדדים כולם – ראו: בש"פ 127/10 פיניאן נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 19.1.2010)). גם לא מצאתי כי בטענות שהגישה המשיבה לעניין המעצר היה משום "הרחבת חזית".

16.

באשר לטענה כי בית המשפט המחוזי הנכבד לא בחן את התשתית הראייתית הרלבטית טרם מתן החלטתו – בדיקת החומר שהגיש המבקש מלמדת כי אין מקום לקבל טענה זו, שהרי ניכר בפירוש כי בית המשפט המחוזי עיין בחומר הראיות, והוא אף ציין זאת במפורש בהחלטתו מתאריך 18.6.2012. על כן אף דין טענה זו להידחות.

17.

לבסוף, לגופה של הטענה בנוגע לראיות שקיימות להוכחת אשמתו הלכאורית של העורר, אציין כי לאחר עיון בראיות לכאורה, אשר הוצגו בפני הערכאה דלמטה, מצאתי כי אכן אלה הצדיקו, על פני הדברים, שימוש בסמכות בית המשפט להורות על "מעצר ביניים". קל וחומר, שהן

מבססות, למצער, גם חלופת מעצר בתנאים של "מעצר בית".

18.

נוכח כל האמור לעיל – הערר נדחה בזאת. למותר לציין כי בשים לב למסקנותיי שלעיל – לא מצאתי כי יש מקום להעביר את הערר לדיון בפני הרכב תלתא.