בש"פ 8516/10 עיסאם חג'ג' נ. מדינת ישראל

1.

מונח בפניי ערר על החלטת בית המשפט המחוזי מרכז (כבוד השופט ז' כספי) לפי נדחה עררם של העוררים על החלטת בית משפט השלום ברמלה (כבוד השופטת ע' יוסף קוזין) להותירם במעצר עד לדיון שיתקיים ביום 22.11.2010 בבקשת המשיבה לעוצרם עד תום ההליכים נגדם.

נגד העוררים ושניים אחרים (להלן: האחרים ) הוגש כתב אישום בו נטען כי האחרים העסיקו את העוררים בשתי חברות קשורות שבבעלותם (להלן: החברות ) ואשר עיסוקן בתחום המסחר בירקות ובפירות ובתחום שירותי המטבע. זאת, כאשר האחרים יודעים כי העוררים מקורבים ומזוהים עם משפחת קראג'ה, דבר העלול להטיל אימה על אנשים הקשורים עסקית עם החברות שבבעלותם ולהביאם לעמוד בהתחייבויותיהם הכספיות כלפי החברות. על-פי הנטען בכתב האישום, איים העורר 1, בנוכחות האחרים והעורר 2, על אדם (להלן: המתלונן ) אשר נטל מספר הלוואות מאחת החברות ולא עמד בפירעונן. בהמשך, לאחר שהחוב לא הוסדר, התקשר העורר 2 אל המתלונן וכאשר השיב לו המתלונן כי אינו מגיע כיוון שאין לו כסף, איים עליו העורר 2 בפגיעה בגופו של המתלונן ובמשפחתו בכוונה להפחידו. באותו יום סיכמו ביניהם עוררים 1 – 3 כי עוררים 2 – 4 ייסעו למקום עסקו של המתלונן ויפעילו נגדו כוח כדי להניעו לשלם החוב. וכך היה. השלושה הגיעו לעסקו של המתלונן. העורר 4 נותר בפתח העסק בעוד עוררים 2 – 3 נכנסו אל משרדו של המתלונן ושם איימו עליו בפגיעה שלא כדין בגופו ובמשפחתו. המתלונן ביקש לדחות את החזר החוב בחודש, ובתגובה תקף אותו עורר 2 בכך שהשליך בחוזקה על פניו של המתלונן מכשיר טלפון נייד שהיה מונח על השולחן. עורר 3 תקף את המתלונן בכך שאחז בידו של המתלונן וניסה למשוך אותו אל עבר היציאה מן העסק. המתלונן התנגד, ואז הכה אותו עורר 2 בצד ימין של פניו. כעבור דקות ספורות נכנסה למשרד בתו של המתלונן. המתלונן ביקש ממנה להתקשר למשטרה. או-אז עזבו העוררים 2 – 4 את העסק בחופזה. זמן קצר לאחר מכן, כך נטען, התקשר המתלונן לעורר 1 והודיעו כי "לא יעבור בשתיקה" על שאירע. כמחצית השעה לאחר מכן, בסמוך לכניסת העוררים 2-4 למשרדו, התקשר העורר 1 למתלונן וביקש כי "יעזוב" וכי הוא מעניק לו דחייה של חודש לתשלום החוב. כשנים עשר ימים לאחר מכן מסר המתלונן המחאות כנגד החוב למשרדו של העורר 1. בגין המעשים המתוארים מיוחסת לעוררים עבירה של סחיטה בכוח. בנוסף מיוחסת לעוררים 1 – 2 עבירה של סחיטה באיומים.

2.

בד בבד עם הגשת כתב האישום הגישה המשיבה בקשה למעצרם של העוררים עד תום ההליכים. כן הוצאה בקשה לתעודת חיסיון. לאור האמור, במעמד הדיון הראשוני שהתקיים בבית משפט השלום ברמלה בבקשת המעצר, לא היה בידי באי כוח העוררים והאחרים חומר החקירה. בהחלטתו מיום 11.11.2010 ציין בית המשפט כי לאחר שעיין בתיק עיון ראשוני סבור הוא כי "קיים ניצוץ ראייתי להוכחת האשמה" וכי נוכח העבירות המיוחסות לעוררים קיימת עילת מעצר הנובעת ממסוכנות. לאור האמור הורה בית המשפט על מעצר עד להחלטה אחרת ודחה את הדיון ליום 14.11.2010.

בדיון ביום 14.11.2010 טרם הועברו הראיות לידי ההגנה. בית המשפט קבע כי לאחר שעיין בחומר הראיות הוא אינו סבור כי יש להידרש לבקשה לשחרורם של העוררים לחלופת מעצר בטרם יתקיים בעניינם דיון בראיות לכאורה. עוד ציין כי "על פני הדברים נראה כי יש ראיות לכאורה להוכחת אשמתם", וכי בהתאם לפסיקה, בעבירות המיוחסות להם גלומה מסוכנות והן אינן מתאימות בדרך כלל לחלופת מעצר. ואולם, בית המשפט ציין כי אין מדובר בקביעות סופיות, שכן הסנגורים טרם עיינו בחומר הראיות וטענו לגביו. לאור האמור הוארך המעצר והדיון נקבע ליום 18.11.2010.

בדיון שהתקיים במועד זה לא התייצב בא כוח המשיבה בשל שביתת פרקליטי המדינה. בפתח הדיון טענו באי כוח העוררים כי מאחר שחרף בקשותיהם לא אפשרה להם המשיבה לעיין בחומר הראיות, לא ניתן לקיים דיון בבקשה ויש לשחרר את מרשיהם לאלתר. בית משפט השלום דחה הבקשה בציינו כי הטענה כי יש לשחרר העוררים נטענה גם בדיון הקודם ולכן הוא עיין בראיות התביעה והורה את שהורה, הגם שלא היו אלה קביעות סופיות. עוד ציין כי אי-העברת חומר החקירה ואי-התייצבות המדינה לדיון פוגעות משמעותית בזכויות העוררים. ברם, לאור העולה מחומר הראיות ולאחר ששקל את האינטרס הציבורי, אל מול האינטרס של העוררים, דחה בית המשפט את הדיון ליום 22.11.2010, תוך שהבהיר כי דיון יתקיים גם בהיעדר המבקשת. המעצר הוארך אפוא עד למועד זה.

3.

כאמור, ערר שהגישו העוררים על החלטת בית משפט השלום, נדחה. בית המשפט המחוזי ציין בהחלטתו מיום 19.11.2010 כי הדיון לגופם של דברים נקבע למועד שאינו רחוק ואף הודע למשיבה כי באותו יום יתקיים הדיון גם בלא התייצבות מטעמה. הגם שמצב זה נובע משביתת הפרקליטים יש לאפשר לבית המשפט לקיים הדיון ועל כן נדחה הערר.

4.

מכאן הערר שבפניי אשר הוגש בצהרי יום ו', 19.11.2010. שמעתי את טיעוני הצדדים ביום א', 21.11.2010. גם בדיון זה לא התייצבה המשיבה ועל כן ההכרעה בערר זה ניתנת מבלי שנשמעו טיעוניה.

הסנגורים שבו והעלו בפניי את טרונייתם על כי חומר החקירה לא הועבר אליהם עוד קודם לשביתת פרקליטי המדינה, הגם שהעובדה ששביתה זו מתוכננת הייתה ידועה. טענתם היא כי בהתאם להוראת סעיף 21(ד) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), תשנ"ו – 1996 (להלן: החוק ), סמכות בית המשפט לדחות הדיון תוך שהנאשם נותר במעצר קיימת רק אם הנאשם או סנגורו ראה את חומר החקירה וביקש דחייה לצורך עיון בחומר. ואולם, מקרה מעין זה שבפנינו בו המשיבה אינה מאפשרת עיון בחומר החקירה ואינה מתייצבת לדיון אינו יכול לשיטתם לאפשר החלטה על המשך המעצר. הם מטעימים כי העובדה שוועדת החריגים הפועלת בפרקליטות המדינה בזמן השביתה לא התירה ייצוג בתיק זה מלמדת על כך שאין מדובר בתיק חמור.

5.

הערר שבפניי מעורר שאלה שבית משפט זה נדרש לה כבר בעבר – ויותר מפעם אחת: שאלת סמכותו של בית המשפט, אשר בפניו בקשה לעצור

עד תום ההליכים נאשם, להורות כי הלה יוחזק במעצר בפרק הזמן שממועד הגשת הבקשה ועד למתן ההחלטה בה. הטיפול במקרים אלה יכול להיעשות באחד משני אפיקים אפשריים. האפיק האחד מעוגן בסעיף 21(ד) לחוק המעצרים ונוגע לאותו סוג מסוים של מקרים שעליו התבססו הסנגורים בטיעונם. בהתאם לסעיף זה רשאי בית המשפט להורות על החזקת הנאשם במעצר עד להחלטה בבקשה למעצר עד תום ההליכים עוד בטרם קיים דיון בשאלת דיות הראיות, אם ביקש הנאשם או סנגורו לדחות הדיון לשם עיון בחומר החקירה. אפיק זה מיוחד אם כן לאותם מקרים בהם מתבקשת דחיית הדיון לצורך העיון בחומר החקירה, דחייה שהיא לטובתו של הנאשם בלבד. לפיכך רואים בקשה זו כמקפלת בחובה גם הסכמה להותרתו של הנאשם במעצר (השופט רובינשטיין, בש"פ 8896/06 בוסקילה נ' מדינת ישראל (לא פורסמה, 15.11.06). להלן: עניין בוסקילה ).

6.

מה באשר לאותם מקרים בהם אין בקשה מטעם הנאשם לדחות הדיון לצורך עיון בחומר החקירה? פתרונם של מקרים אלה מצוי באפיק השני, שהינו רחב יותר מעצם טיבו ואינו מוגבל למקרים שיסודם בבקשת ההגנה להיערך לטיעון. סמכות המעצר באפיק זה נובעת, או נגזרת, מקיומה של הסמכות העיקרית להורות על מעצר עד תום ההליכים. היא כרוכה בה ואחוזה בה. בבש"פ 6190/98 מדינת ישראל נ' שושני , פ"ד נב(4) 515 (1998) (להלן: עניין שושני ) הכיר בית משפט זה בקיומה של סמכות שכזו כמעין "סמכות עזר" מכוח הוראת סעיף 17(א) לחוק הפרשנות. יחד עם זאת אציין, בדומה לדעה שהביע השופט רובינשטיין בעניין בוסקילה , כי אף אני מבכרת את גישת "הסמכות הנגזרת" מן הסמכות להורות על מעצר עד תום ההליכים על גישת "סמכות העזר", מעצם טיבם של דברים והפגיעה שבעצם המעצר בחירותו של אדם.

בניגוד לסמכות לפי סעיף 21(ד) לחוק המעצרים שפניה אל הנאשם, פניה של הסמכות הנגזרת אל האינטרס הציבורי ואל הסיכון שעשוי להישקף לציבור ולאינטרס הציבורי אם ישוחרר הנאשם (השופט עמית, בש"פ 127/10 פיניאן נ' מדינת ישראל (לא פורסמה, 19.1.2010). להלן: עניין פיניאן ). בין אם מדובר ב"סמכות נגזרת" או

ב"סמכות עזר", מדובר בסמכות המתחייבת מעצם קיומו של הליך המעצר עד תום ההליכים, שאינו מתנהל מייד עם הגשת הבקשה למעצר עד תום ההליכים. לא בכדי ציין בית המשפט בעניין שושני כי זוהי סמכות "שבלעדיה אי אפשר" ואשר הינה "מחויבת המציאות" (עניין שושני , בעמ' 523 – 524. כן ראו עניין פיניאן ). אכן, הפרקטיקה של דיני המעצרים היא כי קיים כאמור פער זמנים מסוים – לרוב של מספר ימים – בין הגשת הבקשה לדיון בה. המסקנה כי המחוקק, אשר העמיד בחוק מסגרת מותווית וברורה של דיני המעצרים, הניח כי סמכות המעצר עד תום ההליכים כוללת מאליה "סמכות עזר" להורות על המעצר עד להכרעה בבקשה העיקרית מתבקשת גם כיוון שאין זה סביר כי דווקא שאלת המסגרת החוקית להחזקתו של הנאשם במעצר בפרק זמן זה חמקה מעינו של המחוקק, שהרי מדובר בעניין של יום-יום. דווקא היעדרה של כל הוראה מפורשת בעניין נובעת מהנחת המחוקק כי קיומה של סמכות כזו מובן מאליו מרגע שהוגשה הבקשה למעצר עד תום ההליכים (וראו גם עניין שושני בעמ' 524).

ואולם, השימוש בסמכות זו ראוי לו שייעשה בזהירות ותחת מגבלות שמחייב שיקול הדעת דווקא משום שבמקרה זה אין קיימת מגבלת הזמן שמתווה סעיף 21 (ד) לחוק. זהירות זו באה לידי ביטוי, בין היתר, בעיקרון שהותווה עוד בטרם חקיקת החוק, כי השימוש בסמכות זו ייעשה בכפוף לכך שהדיון אכן החל ושהובאה בפני השופט לפחות תשתית כלשהי לקיומן של ראיות לכאורה להוכחת האשמה (בש"פ 1289/91 הררי נ' מדינת ישראל , פ"ד מה(2) 759, 762 (1991)). בעניין אחר עמד השופט אנגלרד על משמעות דרישה זו, בהסבירו כי בשלב זה על התביעה להראות "ניצוץ של ראיה", דהיינו ראיה לכאורה על בסיס חומר החקירה, עוד בטרם הועמד לביקורתה של ההגנה (בש"פ 5863/98 כהן נ' מדינת ישראל , פ"ד נב(4)503, 513 (1998)). הדרישה כי הארכת המעצר תיעשה במקרים אלה לא רק על בסיס כתב האישום והבקשה למעצר עד תום ההליכים, אלא גם על בסיס עיון, ולו באופן כללי וראשוני, בתשתית הראיות, מבטיחה איזון בין האינטרס הציבורי שביסוד המעצר לזכותו של הנאשם לחירות (עניין שושני , בעמ' 526 ;

עניין פיניאן ).

7.

במקרה דנן ציין בית משפט השלום בהחלטתו מיום 11.11.2010 כי עיין בתיק עיון ראשוני והוא סבור כי קיים אותו "ניצוץ ראייתי" להוכחת האשמה וכי קיימת עילת מעצר הנובעת ממסוכנות בעניינם של משיבים 1 – 4. בהחלטתו מיום 14.11.10 ציין כי עיין בחומר הראיות ועל פני הדברים – ומבלי לקבוע מסמרות – קיימת תשתית ראייתית לכאורית. עוד הוסיף כי טענות באי כוחם של העוררים כי מדובר באירוע קצר וספונטני שאינו מלמד על מסוכנות וכולו נובע מסכסוך עסקי, יש בהן המעטה משמעותית מחומרת המעשים כפי שהיא עולה מכתב האישום ומחומר הראיות. התמונה העולה מחמר הראיות, כמו גם שקילת האינטרס הציבורי, לרבות את החשש לסיכון ביטחון הציבור, שיבוש הליכי משפט ופגיעה בראיות, נשקלו גם בהחלטתו מיום 18.11.2010. לא ניתן אפוא לומר כי בית המשפט לא בחן הדברים על בסיס החומר שבתיק. בנוסף, בית המשפט קבע את הדיון בתיק למועד קרוב, תוך שהבהיר בהחלטתו כי בדיון ביום 22.11.2010 יתקיים דיון בראיות לגופן גם אם המשיבה לא תתייצב. בנסיבות אלה, אני סבורה שההחלטות על מעצרם של המשיבים התקבלו בסמכות וכי הן סבירות ואינן מצדיקות התערבות.

יחד עם זאת, שותפה אני לעמדת בית משפט השלום באשר לפגיעה בזכויות המשיבים כאשר חומר הראיות אינו מועבר לידי סנגוריהם על-ידי המשיבה. בשים לב לכך שהמשיבה טרם העבירה לידי העוררים את חומר החקירה עוד בטרם החלה השביתה, וככל שבדיון שיתקיים מחר לא תתייצב המשיבה, יהא על בית המשפט לקבל החלטה תוך מתן מלוא המשמעות לכך שאין באפשרות הסנגורים לטעון נגד דיות הראיות.

הערר נדחה.