בש"פ 5300/04 מדינת ישראל נ. אבי תקווה

1.המשיב עומד לדין בפני בית המשפט המחוזי בחיפה, והאישומים המיוחסים לו הם אלה: נטען, כי בחודש יוני 2002 הוא מכר לסוכנת משטרתית אישה לשם העסקתה בזנות. באישום נוסף נטען, כי בחודש ספטמבר 2002 נסע המשיב לרוסיה, שם שכנע 8 נשים להגיע לארץ כדי לעסוק בזנות. הנשם הוברחו לישראל דרך הגבול עם מצרים, ואת שבע מהן מכר המשיב לאחרים לצורך העסקתן בזנות, ואילו את השמינית העסיק בעצמו בבית בושת אותו ניהל בחיפה.

בגין כל אלה יוחסו למשיב עבירות של סחר בבני אדם, קשירת קשר לבצע פשע, וסרסרות למעשי זנות.

2.כתב האישום הוגש לבית המשפט בחודש נובמבר 2002, ובאותו מועד עתרה המדינה למעצרו של המשיב עד תום ההליכים בעילה של מסוכנות לציבור. בית המשפט נעתר לבקשה זו לאחר שמצא כי קיימת תשתית ראייתית, ומאידך נקבע כי אין בחלופת מעצר כדי לתת מענה הולם לסכנה הנשקפת מהמשיב.

שמיעתן של הראיות בתיק זה החלה בחודש פברואר 2003, ומאז עתרה המדינה ארבע פעמים להארכת מעצרו של המשיב מכוח סעיף 62 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996. שמיעתן של ראיות התביעה הסתיימה בחודש דצמבר 2004 ובעקבותיה החלה פרשת ההגנה, אך הפעם ניצב בפני בית המשפט מכשול נוסף. המשיב ביקש להעיד מטעמו מעורב אחר בפרשה (לאוניד בורשטיין), אולם לא ניתן היה לקרוא לאותו אדם להעיד מאחר ומשפטו-שלו טרם הסתיים. במהלך הדיון בפני הוברר כי בתאריך 7.6.04 ניתנה הכרעת הדין בעניינו של בורשטיין, ולפיכך נקבע כי פרשת ההגנה במשפטו של המשיב תסתיים ביום 12.7.04. אם כך אכן יקרה, יידרש בית המשפט להעניק לצדדים ארכה כדי להיערך להשמעת סיכומיהם, ולפיכך לא יהיה זה מופרז להניח כי במהלך תקופת המעצר המבוקשת לא יסתיים משפטו של המשיב, ויהיה זה כחלוף שנתיים לערך מאז הוגש כתב האישום.

3.העבירות אשר יוחסו למשיב נמנות על העבירות היותר חמורות בהן נאבקת החברה בישראל בשנים האחרונות. זו גם היתה הסיבה לנכונותו של בית משפט זה לחזור ולהורות על הארכת מעצרו של המשיב, הואיל וקיים חשש שאם יינתן לו להתהלך חופשי הוא יחזור לחיי פשע. אולם, אותו חשש בדבר מסוכנותו, עוצמתו הולכת ופוחתת ככל שמתארכת תקופת המעצר, ולעיתים מגיע השלב בו גוברת ידה של זכות הנאשם לחרות. וכאן יש לשוב ולהדגיש את אשר אמרנו לא אחת, לאמור, היתה זו מצוות המחוקק כי ההליכים בעניינו של נאשם הנתון במעצר, יסתיימו תוך 9 חודשים מיום הגשתו של כתב האישום. המחוקק היה ער לאפשרות שלעיתים יידרש פרק זמן נוסף לסיומם של ההליכים, ועל כן הוא קבע בסעיף 62 לחוק המעצרים, כי ניתן לשוב ולהאריך את המעצר מעת לעת. אולם כבר פסקנו לא אחת, שסמכות זו קובעת את החריג לכלל שבסעיף 61, ועל כן השימוש בה צריך להיעשות במשורה, ותוך נקיטת זהירות מרובה (בש"פ 4150/99; בש"פ 4918/01; 5070/01; בש"פ 1150/01).

סבורני, כי עניינו של המשיב הגיע לשלב שבו אין עוד מקום להורות על הארכת מעצרו. לעניין זה אקדים ואומר כי נהיר לי העומס הרובץ על בתי המשפט, אולם גם במצב אין להשלים עם כך שנאשם יוחזק במעצר כשנתיים

עד שיסתיים משפטו. יותר מכך, נהירה לי גם הסכנה כי המשיב ישוב לעסוק בפלילים, אולם באין דרך להביא את המשפט לסיומו במועד סביר, לא נותר אלא לתור אחר דרכים חלופיות שיהיה בהן שילוב של דאגה לביטחון הציבור מחד, ואי-שלילת זכותו של מי שנהנה עדיין מחזקת החפות להתהלך חופשי, מאידך.

4.לפיכך, אני מורה על מעצרו של המשיב ב-30 ימים נוספים, החל מיום 10.6.04. אולם, הוא יהיה רשאי להציע לבית המשפט המחוזי חלופות מעצר, שאם אחת מהן תמצא ראויה, ישוחרר המשיב מיד לאחר שימלא אחר התנאים שייקבע בית המשפט לשחרורו.