בש"פ 5318/07 מדינת ישראל נ. ראיד זידאת

א.

בקשה להארכת מעצרם של המשיבים 3-1 בתשעים ימים החל מיום 4.7.07 או עד למתן פסק הדין בת"פ (נצרת) 1091/06 לפי המוקדם מביניהם. המשיב 4 הסכים לבקשה ולעניינו ניתנה החלטה נפרדת. החלטה זו עניינה המשיבים 3-1.

ב.

כנגד המשיבים הוגש כתב אישום המייחס להם עבירות של חבלה חמורה בכוונה מחמירה, פציעה בנסיבות מחמירות ושיבוש מהלכי משפט לפי חוק העונשין, תשל"ז – 1977. לפי הנטען בכתב האישום, בין בניו של המשיב 1 (להלן הבנים ) לבין שניים ממשפחת סאלח (להלן המתלוננים ) התפתחו אירועי אלימות, שבמסגרתם הבטיחו הראשונים לשוב ולנקום במתלוננים. בעוד המתלוננים עושים את דרכם

מתפילת יום השישי במסגד הכפר ביום 2.6.06, ארבו המשיבים– כולם בני אותה משפחה - ביחד עם הבנים והמתינו להם עם אלות כבדות ובהן מסמרים, צינור ברזל וגרזן במטרה לחבול בהם. בהגיע המתלוננים למקום החלו להלום בהם בכל חלקי גופם באמצעות הכלים שהחזיקו עד להתמוטטותם. המשיבים והבנים ברחו מהמקום כשהם מותירים את המתלוננים פצועים, אחד מהם פצוע קשה. כתוצאה ממעשי המשיבים נגרמו למתלוננים נזקים כבדים. המשטרה חיפשה את המשיבים, אך הללו נמלטו עד שנמצאו כעבור מספר ימים.

ג.

ביום 20.7.06 קבע בית המשפט המחוזי בנצרת (ב"ש 2316/06, ב"ש 1066/06; השופט אברהם) כי הגם שקיימת תשתית ראייתית לכאורה להוכחת עובדות כתב האישום וקיימת עילת מעצר שיסודה בסכנה העשויה להישקף מן המשיבים אם ישוחררו, על רקע הסולחה שהושגה בין הצדדים ואורח החיים הנורמטיבי שניהלו עד כה המשיבים, ניתן להמעיט מן המסוכנות על ידי שחרור המשיבים והבנים למעצר בית מלא בכפוף לתנאים שפורטו. בערר שהגישה המבקשת לבית משפט זה (בש"פ 6118/06; השופטת נאור) נקבע, כי "נוכח דרגת האלימות לא היה מקום לשחרר לחלופת מעצר... הציבור ככלל והמתלוננים בפרט זכאים להגנה מפני אנשים אלימים. חלופת מעצר אינה מתאימה למקרה זה". אשר על כן, הוחלט לעצור את המשיבים עד לתום ההליכים.

ד.

ביום 24.12.06 דחה בית המשפט המחוזי בנצרת (ב"ש 3297/06; השופט אברהם) בקשה לעיון חוזר על החלטת המעצר של המשיבים. בית משפט זה (בש"פ 220/07; השופט לוי) דחה ביום 22.1.07 ערר על החלטה זו. יחד עם זאת נקבע, כי ייטיב לעשות בית המשפט המחוזי אם יבחן בשנית את עניינם של הבנים בשל היותם קטינים. ביום 22.2.07 החליט בית המשפט המחוזי (ב"ש 1212/07; השופט אברהם) כי אין מקום לשחרור הבנים, וזאת בעיקר מן הטעם כי המשפט עומד לפני סיום – על אף הדחיות הרבות מטעם ההגנה. ביום 22.3.07 הורה בית המשפט המחוזי (ב"ש 1212/07; השופט אברהם) על שחרור הבנים למעצר בית מלא, זאת בעקבות החלטה בבש"פ 1822/07 (השופט ג'ובראן), בה צוינה האפשרות להגיש בקשה לעיון חוזר לשם הצעת חלופת מעצר חדשה.

ה.

ביום 30.3.07 הוארך בראשונה מעצרם של המשיבים ב- 90 ימים נוכח מסוכנותם, וזאת עם שנקבע מפי השופט גרוניס (בש"פ 2942/07), כי "שלושת הגורמים המעורבים - בית המשפט, התביעה והסניגוריה – תרמו את תרומתם להתמשכותו של המשפט". ביום 20.5.07 דחה בית המשפט המחוזי (ב"ש 1859/07 – השופט אברהם) בקשה לעיון חוזר בהחלטה לעצרם, זאת בנימוק כי הקושי של התביעה להביא לעדות שישה עדים "החומקים ממנה ובתוך כך אף מתגוררים מחוץ לביתם על מנת להימנע מעדות, מלמדת על המשך קיומה של מסוכנות, ואולי אף התגברותה". על החלטה זו הוגש ערר לבית משפט זה (בש"פ 5034/07; השופטת פרוקצ'יה), שטרם ניתנה בו החלטה.

ו.

ממועד הארכת המעצר הקודמת נקבעו מועדי דיון אחדים בהליך העיקרי, המתנהל בפני השופטת (דה ליאו) לוי. שניים מהם לא יצאו אל הפועל מאחר ולא הוצאו במועדם צוי הבאה לעדי תביעה שלא התייצבו. הישיבות שנקבעו לאחר מכן התבטלו מאחר שהמשטרה לא הצליחה לבצע את צוי ההבאה, הואיל והעדים עקרו מבתיהם ונעלמו כדי לא ליטול חלק בהליך המשפטי. ביום 31.5.07 העידו שני עדי תביעה שהובאו מכוח צוי ההבאה – והם הוכרזו עוינים. ביום 13.6.07 התקיימה ישיבה נוספת, במהלכה נשמע עד תביעה נוסף אשר הובא באמצעות צו הבאה, התביעה הכריזה "אלה עדי" חרף אי העדתם של חלק מן העדים, והחלה להישמע פרשת ההגנה.

ז.

מכאן הבקשה הנוכחית.

ח.

בבקשה - שפירטה את ההליכים הרבים - נטען, כי במעשים המיוחסים למשיבים טמונה מסוכנות אשר לא ניתן לאיינה בחלופת מעצר, וכן יש חשש כי יימלטו מן הדין, נוכח העונש הצפוי להם. נטען כי הימנעותם של עדים מלהתייצב בבית המשפט הגם שהוצאו כנגדם צוי הבאה, וההכרזה על עדים שכבר הובאו כעויינים – מלמדות על החשש לשיבוש מהלכי משפט מצד המשיבים. נטען כי באי הארכת המעצר יהא משום "פרס" להשפעה השלילית שיש למשיבים על העדים מלהתייצב בבית המשפט. נטען כי פרשת התביעה תמה ופרשת ההגנה צפויה להסתיים במהלך תקופת ההארכה המבוקשת.

ט.

(1) בדיון טענה באת כוח המבקשת בדבר חומרת האירוע – אלימות בחבורה, בכלי משחית ותוך תכנון מוקדם; כן טענה כי ההתחמקות ממעצר מגבשת עילת הימלטות; המסוכנות עולה מן המעשים; וקיים חשש להשפעה על עדים.

(2) בא כוח המשיבים 3-1 פירט את השתלשלות המשפט עד הנה. אף שבית המשפט לא חסך במאמצים, לא הגיעו העדים; עתה קבועות שלוש ישיבות בסוף יוני ובראשית יולי, אך הן לא יספיקו לטעמו לפרשת ההגנה, שכן מלבד הנאשמים – שישה במספר, ארבעה עצורים ושניים ששוחררו – האמורים להעיד, מטעם המשיבים 3-1 ישנם 15-14 עדי הגנה וכולם עדויות ארוכות, לרבות באשר למה שנעשה במסגד וסביבו ביום האירוע. באשר לחשש המסוכנות, גם המשיב עצמו 1 חש מאוים והוצא צו הגנה לאשתו ולילדיו. והנה חלפה שנה מן האירוע, ולא היו אירועים אלימים במהלכה. אמנם, השופטת בבית המשפט המחוזי אמורה לצאת לשבתון ותעשה מאמץ לסיום הדיונים – אך לשיטת ההגנה אין להחזיק את המשיבים במעצר, מקום שלא אותרו עדים ועל-ידי כך כורסמו הראיות במידה רבה. כנטען, למשיבים חלופות טובות ומרוחקות מכפרם.

י.

לאחר העיון איני רואה מקום מהיעתרות לבקשה. אין צריך לחזור על שנכתב בהחלטות השיפוטיות הקודמות, ואזכיר רק שבהארכה הקודמת (30.3.07) ציין השופט גרוניס, כי "כתב האישום מתאר אירוע חמור וקשה, בו תקפו המשיבים יחד עם שני אחרים את המתלוננים, והכל תוך שימוש בנשק קר". מסוכנות המשיבים, גם אם איננה זהה לימי התלהטות הרוחות בראשונה, אין להקל בה ראש. חרף הפסימיות של בא כוח המשיבים, שטען בטוב טעם, נראה כי בית המשפט המחוזי משקיע מאמץ, חרף קשיים, לקידום התיק לקראת סיום. ככל שהמדובר בכרסום בראיות בעקבות היעדרות העדים, יידון הנושא מן הסתם במסגרת הערר שלפני השופטת פרוקצ'יה. אני יוצא מן ההנחה, כי הצדדים יציעו לבית המשפט להוסיף ימי דיונים ככל שהמועדים הקבועים כיום לא יספיקו לסיום פרשת ההגנה וכן לסיכומים. שקלתי אם לקבוע, כפי שנעשה במקרים רבים כגון דא, הארכה לתקופה קצרה יותר על מנת לעקוב אחר קביעת המועדים, אך חזקה על בית המשפט שהוא מעוניין לסיים, מה גם שהשופטת הנכבדה יוצאת לשבתון, ואין נחיצות בכך. נוכח כל האמור, אני מקבל את הבקשה ומורה על המשך מעצר המשיבים 3-1 ב-90 יום מיום 4.7.06 או עד לפסק הדין בת"פ 1091/06, הכל לפי המוקדם.