בש"פ 532/05 מדינת ישראל נ. יחיא טורק

בפני בקשה (בבש"פ 532/05) להארכת מעצרו של המשיב (להלן: המשיב) בתשעים ימים נוספים לפי סעיף 62 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן: חוק המעצרים), החל מיום 28.1.05 או עד למתן פסק-דין בתפ"ח 1167/02 בבית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו, לפי המוקדם; ועררו של המשיב (בבש"פ 1898/05) על החלטת בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (כבוד השופט צ' גורפינקל) בב"ש 90435/05, מיום 20.2.05, לפיה נדחתה בקשתו לעיון חוזר בהחלטה על מעצרו עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים נגדו.

כנגד המשיב, הוגש ביום 20.8.02, לבית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו כתב אישום, המייחס לו עבירות של רצח, עבירה לפי סעיף 300(א)(2) לחוק העונשין התשל"ז-1977 (להלן: החוק); ניסיון לרצח, עבירה לפי סעיף 305(1) לחוק, ועבירה של היזק בחומר נפיץ, עבירה לפי סעיף 454 לחוק.

יחד עם הגשת כתב האישום, הגישה המבקשת בקשה לעצור את המשיב עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים נגדו.

ביום 29.12.02 ובהסכמת הצדדים, הורה בית-המשפט המחוזי על מעצר המשיב עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים נגדו.

ביום 20.2.05, דן בית-המשפט המחוזי (כבוד השופט צ' גורפינקל) בבקשת המשיב לעיון חוזר בהחלטה לעצור אותו עד תום בירור דינו. בית-המשפט המחוזי ציין בהחלטתו, כי על אף שהראיה המרכזית כנגד המשיב הינה הודעותיו במשטרה אשר נפסלו על-ידי בית-המשפט המחוזי לאחר משפט הזוטא שהתקיים בעניינו, אך יחד עם זאת קיימות ראיות נוספות נגדו, שכן, במהלך משפטו העידו מספר עדים הקושרים אותו לאירוע הנטען בכתב האישום. על כן, ולמרות שהראיות כנגד המבקש נחלשו עקב פסילת אמרותיו במשטרה, לא ניתן לקבוע שלא נותרו ראיות בתיק שיש בהן פוטנציאל להרשעה.

בית-המשפט המחוזי דחה את הבקשה לעיון חוזר, ומכאן הערר שבפני (בבש"פ 1898/05), במסגרתו נתבקשתי לשחרר את המשיב לחלופת מעצר.

בבש"פ 532/05 מבקשת המדינה להאריך את מעצרו של המשיב בתשעים ימים נוספים, או עד למתן פסק-דין בעניינו, לפי המוקדם.

לטענת המשיב, חל כירסום משמעותי בתשתית הראייתית הקיימת נגדו. עוד לטענתו, הודאתו בחקירותיו במשטרה מהווה את התשתית הראייתית המרכזית כנגדו, וכי לאחר שבית-המשפט המחוזי פסל את ההודאות הנ"ל בתום משפט הזוטא, חל כרסום ממשי בתשתית הראייתית הקיימת נגדו. בא-כוח המשיב סקר חלק מעדויות העדים, שלכאורה מהוות בסיס להרשעת מרשו, אך לטענתו, מדובר בעדים בעייתיים ובעלי-עניין שלא ניתן לבסס הרשעה בהסתמך על עדויותיהם, בגרסתם גרסאותיהם הכבושות, המניע העז שעמד מאחוריהן ושנאתם היוקדת לעורר, ובעיקר הסתירות הבולטות בתוך גרסתם ובין גרסאותיהם, וכן תיאום העדויות ביניהם. על-כן, חולשת התשתית הראייתית לגישתו, אינה מצדיקה את המשך מעצרו הממושך של העורר.

בנוסף, טוען בא-כוח המשיב, כי מרשו נתון במעצר מזה כמעט שלוש שנים, בעוד שהנאשם בביצוע עבירת הרצח, ומי שהניח את מטען החבלה שוחרר בהסכמת המבקשת, ואף נמלט לחו"ל, ולאחר שחזר ארצה שחזר ארצה שוחרר בהסכמת המבקשת לחלופת מעצר בעוד המשיב נתון במעצר ממושך. לטענתו, רק מן הטעם הזה לבדו, היינו ההפליה, יש להורות על שחרור המשיב. לגישתו, המדינה איננה יכולה לטעון למסכונות הנשקפת מן המשיב, מאחר והיא עצמה הסכימה כי כתב האישום נגדו יבוטל, וזאת לאחר ששקלה היטב את השיקולים נוגעים למידת מסוכנותו. עוד לטענתו, המעצר הממושך וחסר תקדים של המשיב עומד בסתירה לעקרונות היסוד שבחוק המעצרים, ופוגע בזכויות יסוד של המשיב. בא-כוח המשיב הוסיף וטען, כי המבקשת כרתה הסכם עד מדינה עם המשיב, במסגרתו התחייבה לבטל את כתב האישום שהוגש נגדו. במסגרת הסכם זה הסכים המשיב לשהות במעצר ממושך, ואילו המדינה חזרה בה מן ההסכם והותירה את כתב האישום נגד המשיב על כנו.

מנגד, טוענת המבקשת, כי המשיב נתון במעצר משך כל התקופה הארוכה הזו בהסכמתו, וכי הסכים הוא לכל בקשות המדינה להאריך את מעצרו בתשעים ימים, למעט בקשה זו. בא-כוח המבקשת סקר אף הוא חלק מהראיות הקיימות בתיק, ולגישתו, מדובר בראיות מבוססות ובעלות פוטנציאל להרשעה. בנוסף, הוא ציין, כי למרות שהמשיב עשה תפנית מהעולם העברייני והסכים להיות עד מדינה, אך יחד עם זאת לא די בזה כדי להביא לשחרורו ממעצר, שכן עדיין מדובר באדם מסוכן ביותר, במיוחד לאחר שהסכם עד המדינה עימו בוטל כאמור לעיל. לעניין טענת ההפליה, טוען בא-כוח המבקשת, כי המבקשת שקלה בזמנו את עניין שחרור הנאשם בביצוע העבירה, ולאחר הערכת מצב שעשתה, החליטה לשחררו לחלופת מעצר. לשיטתו, טענת ההפליה, לא מצדיקה שחרור ממעצר, והציבור לא צריך לשאת בנטל הסכנה הנשקפת מן המשיב.

לאחר ששקלתי היטב את שתי הבקשות, ונתתי את דעתי למכלול הטענות שהועלו בפני, הגעתי למסקנה כי יש מקום להיענות לבקשה בבש"פ 532/05 להארכת מעצר המשיב, ולדחות את הערר בבש"פ 1898/05.

משקלן של הראיות והפוטנציאל הגלום בהן לביסוס הרשעתו של המשיב, נתון להכרעת בית-המשפט המחוזי הדן בעניינו של המשיב. בית-המשפט המחוזי אשר שמע את הראיות, יבחן אותן ויתרשם כפי שיתרשם מהעדים שהופיעו לפניו, ויחליט אם יש בכוחן כדי לבסס הרשעה אם לאו. כאמור, הוחלט בתום משפט הזוטא לפסול את הודאותיו של המשיב במשטרה, אך יחד עם זאת המדינה הצביעה על קיומן של ראיות נוספות, אשר יש בהן כדי לענות לדרישת סעיף 21(ב) לחוק המעצרים הדורש קיומן של ראיות לכאורה בשלב המעצר.

ער אני לטענת המשיב כי המדובר בבקשה תשיעית להארכת מעצרו, אך לא ניתן להתעלם מהעובדה כי בכל הבקשות הקודמות, המשיב הסכים להארכת מעצרו. לכך יש להוסיף כי מדובר בעבירה חמורה, המקימה חזקת מסוכנות לפי סעיף 21(א)(1)(ג) לחוק המעצרים. מסוכנות זו של המשיב שרירה וקיימת היא, במיוחד לאור הסכסוך שבינו לבין אחיו אשר טרם בא לקיצו, בנוסף לסכסוך הדמים בין משפחת המשיב למשפחה נוספת בעיר מגוריו יפו. סכנות כאלה לא ניתן להפיג על-ידי הגבלת תנועותיו של המשיב, או על-ידי שחרורו לחלופת מעצר ואף לא על ידי חיובו בערבויות כספיות. לאור המסוכנות הנ"ל, אין מקום לשחרר את המשיב לחלופת מעצר.

טענת בא-כוח המשיב, לפיה המשיב הופלה לעומת הנאשם בביצוע העבירה ששוחרר לחלופת מעצר, אינה מקובלת עלי. עקרון השוויון נועד למנוע הפליה בין נאשמים שפשעו יחדיו ובנסיבות דומות, אם כי עקרון זה איננו עקרון על, שיש לו בכורה בכל מקרה, אלא שיש לאזנו כנגד שיקולים חשובים אחרים ולהעריך את משקלו בהתאם (ראו בש"פ 5714/03 יזהר ג'ובני נ' מדינת ישראל (לא פורסם)). בעניין זה יפים דבריו של השופט א' מצא בבש"פ 4160/03 מדינת ישראל נ' חיים בן-ישי , (לא פורסם), עמ' 4:

"תיקונה של הפרת השוויון - ככל שהוא מהווה אינטרס ציבורי חשוב - איננו יכול להיות מושג בכל מחיר; משמע, אף במחיר פגיעה באינטרסים חשובים אחרים. הבחנה זו יפה בעיקר למקרים - וכזה, על-פי הנחתי, הוא המקרה הנדון - שההחלטה לשחרר את הנאשם הראשון הייתה מוטעית. לאמור, שחרורו מחמת טעות בשיקול הדעת (של התביעה או של בית-המשפט) של אחד הנאשמים אינה צריכה לגרור את החלתה של אותה טעות על נאשמים אחרים."

חשוב לציין כי משפטו של המשיב נמצא בשלב הסופי, שכן נסתיימה שמיעת העדויות, ועתה על הצדדים להגיש את סיכומיהם לבית-המשפט לשם מתן הכרעת דין, ומאחר ואין חשש מהתמשכות ההליכים המשפטיים, ראיתי כי מן הדין לקבל את הבקשה, ולהעדיף במקרה הזה את האינטרס להגן על שלום הציבור על-פני זכותו של המשיב להתהלך חופשי.

עם סיום כתיבת החלטה זו הובאה לידיעתי הודעה שנמסרה לבית-המשפט היום על-ידי בא-כוח המשיב אשר על-פיה העתירה לגילוי ראיה חסויה בנוגע לחשיפת המקור התקבלה על-ידי בית-המשפט המחוזי, ולבקשה צורפה ההחלטה הנ"ל. לאחר עיון בהודעה ובהחלטה הנ"ל הגעת למסקנה כי אין בהן כדי לשנות מהחלטתי זו.

אני תקווה כי שמיעת עדותו של המקור תתקיים תוך זמן קצר מאוד לאור נסיבותיו המיוחדות של תיק זה.

אשר-על-כן, אני מאריך את מעצרו של המשיב בתשעים ימים, החל מיום 28.1.05 או עד למתן פסק-דין בתפ"ח 1167/02 בבית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו, לפי המוקדם.