בש"פ 5334/04 אילן משה נ. מדינת ישראל

אבי חזיז, נאשם מספר 1 בכתב האישום, הקים חברה שרכשה חומרי בנייה מעסקם של המתלוננים, ובעקבות כך נוצר חוב של כ-500,000 ₪. משלא שולם החוב, הגישו המתלוננים תביעה לבית המשפט, ולאחר שניתן פסק דין לטובתם הוא הוגש לביצוע בלשכת ההוצאה לפועל. מכאן ואילך, כך על פי גרסת המשיבה, פתחו העוררים וחבריהם בשורה של צעדים אשר נועדו להרתיע ולהניא את המתלוננים מלגבות את החוב מחזיז, ובגין כך יוחסו להם עבירות של קשירת קשר לביצוע פשע וסחיטה באיומים.

המשיבה עתרה למעצרם של כל המעורבים בפרשה, וביניהם העוררים, עד תום ההליכים, ובהחלטתו קבע בית משפט השלום, כי שוכנע שקיימות ראיות לכאורה להוכחתה של עבירת הסחיטה באיומים. בית המשפט הוסיף וקבע, כי מהנאשמים נשקפת סכנה למתלוננים, וקיים חשש שהם אף ישבשו מהלכי משפט, ועל כן הורה על מעצרם עד תום ההליכים. כנגד החלטה זו הוגש ערר לבית המשפט המחוזי, ולאחר שנתבקשו ונתקבלו תסקירי מעצר, החליט בית המשפט להמיר את המעצר במעצר-בית.

בא כוחם המלומד של העוררים, עורך דין ר' בר-חיים, סבור כי גם המגבלה הזו שהוטלה על שולחיו (מעצר הבית) לא היה לה מקום, ובכך עוסק הערר שבפני. נטען, כי העוררים לא פעלו מתוך כוונה פלילית, אלא במטרה ליישב מחלוקת שפרצה בין חזיז למתלוננים, ואף אם היו להם התבטאויות חריגות, אין הן מגיעות לכדי איום.

דינו של הערר ככל שהוא מתייחס לביטולו של מעצר הבית כליל - להידחות. האמירות שעל פי הנטען השמיעו העוררים באוזניהם של המתלוננים, כוללים איומים של ממש, ואלה רחוקים מלהישמע כניסיון ליישב סכסוך כספי בדרכי שלום. אדרבא, נראה לכאורה כי מדובר בניסיון למנוע מהמתלוננים לגבות חוב שבית המשפט המוסמך קבע כי הם זכאים לו, ומי שנוהג כך מעיד על עצמו כי הוא אינו נתון למוראו של החוק.

עם זאת, סבורני כי הגבלת חירותם של העוררים באופן מוחלט, הינה צעד מרחיק לכת הכרוך בנזק כלכלי, במיוחד כאשר לא ברור בשלב זה מתי עשויים ההליכים נגדם להסתיים. אכן לשנים עבר פלילי, אולם שירות המבחן שהגיש תסקירי מעצר לבית המשפט סבר, כי חרף עובדה זו נכון לאפשר לעוררים לחזור למסגרת חיים רגילה ולעבוד לפרנסתם. להשקפתי, נכון היה לקבל המלצה זו של שירות המבחן, הואיל וההקלה המוצעת אין בה כדי להוסיף סיכון למתלוננים, והיא נועדה לאפשר לעוררים לעבוד לפרנסתם, ומותר להניח כי נהיר להם שכל הפרה של תנאי השחרור עלולה להחזירם מאחורי סורג ובריח.

לפיכך, החלטתי לקבל את הערר במובן זה, שאף כי ההחלטה בדבר מעצר הבית תישאר על כנה, יהיו רשאים העוררים לצאת לעבודה בלבד, בשעות המפורטות להלן:

א.עורר 1 יהיה רשאי לצאת מביתו לעסק שבבעלותו, מסעדה בצומת האלה, ולשהות שם בין השעות 18:00 - 24:00.

ב.עורר 2 יהיה רשאי לעבוד בנגריה הנמצאת בשדות מיכה, בין השעות 07:00 - 17:00.

למעט השעות שבהן נקבתי, על העוררים להוסיף ולשהות בתנאי מעצר בית במקום שנקבע להם.