בש"פ 5394/08 פלוני נ. מדינת ישראל

ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בבאר שבע (כב' סגן הנשיא ב' אזולאי) לקבל את ערר המשיבה על החלטת בית משפט השלום (כב' השופט נ' אבו טהה) ולהורות על מעצרו של העורר עד לתום ההליכים המשפטיים נגדו.

1.

נגד העורר הוגש כתב אישום המייחס לו עבירות של פגיעה בפרטיות, תקיפת בת זוג ואיומים. על-פי העובדות המפורטות בכתב האישום, במועד כלשהו בשנת 2003 עזבה אשתו של העורר (להלן: המתלוננת ) את העורר וחזרה להתגורר בבית הוריה, אך זמן קצר לאחר מכן, ומאחר שהייתה בהריון, חזרה להתגורר עם העורר בדירתם בדימונה. על-פי הנטען, החל ממועד זה ועד למעצרו, לא אפשר העורר למתלוננת, בהזדמנויות רבות, לצאת מהדירה מבלי שהוא מתלווה אליה, וכן עקב אחריה והתחקה אחר מעשיה. בעקבות ניסיונות נוספים של המתלוננת לעזוב את הדירה אשר הסתיימו כולם בחזרתה לאחר מספר ימים להתגורר עם העורר, החמיר העורר את המעקב וההתחקות אחר המתלוננת ולא אפשר לה לצאת מהדירה בלעדיו. בנוסף, במועדים שונים תקף העורר את המתלוננת בכך שמשך בשערותיה, בעט בה וסטר לה, וזאת כשהוא שתוי. בנוסף, איים העורר לפגוע בחייה של המתלוננת וזאת תוך שאמר לאחותה כי: "אם את חושבת שאני אחזיר את אחותך אליכם – רק על אלונקה את תקבלי את אחותך" וכן: "אני אחזיר לכם אותה גמורה עם כל מה שאני נותן לה, אתם תקבלו אותה גמורה". במועד אחר לא אפשר העורר למתלוננת לקחת את ילדתם הקטינה לגן וכאשר יצאו השלושה אל הרחוב יחד ונכנסו למונית, קילל העורר את המתלוננת, איים עליה, הכה באגרופיו בכיסאות המונית, בכה והשתולל. כאשר המתלוננת ביקשה לצאת מהמונית תקף אותה העורר בכך שתפס בחולצתה. באותו יום גם לא אפשר העורר למתלוננת לצאת לטיפול רפואי בקופת חולים בלעדיו, וכאשר הגיע עימה לבדיקה, מנע ממנה להיכנס לחדר הבדיקות בכך שחסם את הכניסה לחדר ותפס אותה בכוח. כאמור, על-פי הנטען, במעשים אלו פגע העורר בפרטיותה של המתלוננת, תקף אותה ואיים עליה ועל אחותה.

2.

בד בבד עם הגשת כתב האישום עתרה המשיבה למעצרו של העורר עד לתום ההליכים נגדו. בא-כוחו של העורר הסכים לקיומן של ראיות לכאורה למיוחס למרשו ולקיומה של עילה למעצרו ומיקד את עיקר טיעונו באפשרות לשחרר את העורר לחלופת מעצר. לאחר ששירות המבחן לא המליץ בתסקירים שהגיש על שחרורו של העורר לחלופות מעצר שהוצעו בדימונה ובערד, הודיע העורר ביום 3.4.08 על הסכמתו למעצרו עד לתום ההליכים, וזאת תוך שמירת זכותו לבקש עיון חוזר בהחלטה במידה ויהיה בידו להציע חלופת מעצר אחרת. בהתאם להסכמת העורר, הורה בית משפט השלום על מעצרו של העורר עד לתום ההליכים נגדו.

3.

ביום 27.4.08 הגיש העורר בקשה לעיון חוזר בהחלטה על מעצרו, במסגרתה ביקש לשחררו לחלופת מעצר בביתה של בת דודתו בכפר סבא ותחת פיקוח לסירוגין של אמו, דודתו ובת דודתו. בשל עיצומי שירות המבחן לא התאפשרה בדיקת החלופה על-ידי השירות, כפי שהורה בית משפט השלום, ומשכך, בחן בית המשפט את החלופה בעצמו, ובין היתר חקר את הערבות המוצעות ושמע את עמדת המתלוננת בעניין. בסיכומו של דבר, הגיע בית משפט השלום למסקנה כי ניתן להורות על שחרורו של העורר לחלופת המעצר האמורה, מאחר וזו מאיינת במידה מספקת את המסוכנות הלכאורית הנשקפת מן העורר. בית המשפט ציין כי המסוכנות הלכאורית הנשקפת מן העורר היא מסוכנות ספציפית כלפי המתלוננת בלבד וכי הימצאות העורר במעצר בית מלא בכפר סבא לא תסב לטעמו סכנה למתלוננת, אשר גם ציינה בעצמה כי היא אינה חוששת מן העורר וביקשה להורות על שחרורו. עוד עמד בית המשפט על כך שמדובר בחלופה המרוחקת מרחק רב ממקום מגוריה של המתלוננת וכן כוללת פיקוח מלא ומתמיד לסירוגין של שלוש ערבות, מהן התרשם בית המשפט בחיוב, והוסיף וציין כי אף שלעורר עבר פלילי, הרשעתו האחרונה הינה משנת 2003. לבסוף, הביא בית המשפט בחשבון גם את קצב ניהול ההליך נגד העורר תוך שציין כי ישיבת ההוכחות הבאה בתיק צפויה להתקיים רק לאחר פגרת הקיץ של בתי המשפט. לאור כל זאת, הורה כאמור בית המשפט על שחרורו של העורר לחלופת המעצר שהוצעה, וזאת בכפוף לערבויות כספיות שונות וכן פיקוח של שירות המבחן במשך 6 חודשים.

4.

המשיבה עררה על ההחלטה לבית המשפט המחוזי. ביום 1.6.08 נעתר בית המשפט לערר המשיבה והורה על מעצרו של העורר עד לתום ההליכים נגדו. בית המשפט ציין כי המסוכנות הנשקפת מן העורר כלפי המתלוננת הינה גבוהה וכי בחלופה שהוצעה אין לטעמו כדי לאיין במידה מספקת מסוכנות זו. לדבריו, נוכח התרשמות שירות המבחן ממסוכנות העורר וקביעותיו כי מדובר באדם המכחיש את התנהגותו האלימה, כי הוא סובל מבעיות נוספות של סמים ואלכוהול וכי למתלוננת כוחות דלים להתמודדות עמו, כמו גם נוכח האמור בחוות-הדעת הפסיכיאטרית בהתייחס להתנהגותו התוקפנית של העורר, יש ליתן משקל מועט לדברי המתלוננת כי היא אינה חוששת מן העורר ולבקשתה לשחררו. עוד ציין בית המשפט כי מסוכנות העורר כלפי המתלוננת גוברת בנסיבות העניין על השיקולים של התארכות ההליך העיקרי, וכך גם על תגובת המתלוננת, על התרשמותו החיובית של בית משפט השלום מהערבות ועל ריחוק חלופת המעצר ממקום מגורי המתלוננת, כאשר ממילא בהתחשב בכך שזו מתגוררת כיום בבית הוריו של העורר, ספק אם ימנע מלהגיע אליה בעת זעם. לאור האמור, הורה כאמור בית המשפט על מעצרו של העורר עד תום ההליכים נגדו.

על כך הערר שלפניי.

5.

לטענת בא-כוח העורר, הגם שאין מחלוקת כי מתקיימים בעורר מאפייני מסוכנות, שגה בית המשפט המחוזי בקביעתו כי לא ניתן לאיין מסוכנות זו באמצעות חלופת המעצר שהוצעה, וזאת בפרט לאור היותה של החלופה מרוחקת מבית המתלוננת ולאור התרשמותו החיובית והבלתי-אמצעית של בית משפט השלום מן הערבות. לדבריו, גם אם סבר בית המשפט כי בתנאים אלו אין די, ניתן היה להוסיף עליהם תנאי של איזוק אלקטרוני ולא להיזקק לאמצעי הקיצוני של הותרת העורר במעצר עד תום ההליכים נגדו. לטענת הסנגור, הותרת מרשו במעצר עד תום ההליכים הופכת בלתי-מידתית באופן מיוחד נוכח התמשכות ההליכים הצפויה בעניינו. בהקשר זה מציין הוא כי עד כה העידו רק 3 מתוך 13 עדים, וכי המשיבה מטעמיה לא מצאה לנכון להעיד את המתלוננת, דבר שעשוי היה להשמיט את אחד הטעמים העיקריים למעצרו. עוד מציין הוא כי מאמציו לקדם את קצב ניהול המשפט עלו בתוהו, כך שכיום לא קבוע מועד להמשך הדיונים בתיק. בנסיבות אלו, כך לטענת הסנגור, החלטת בית משפט השלום היתה מאוזנת ומידתית יותר מזו של בית המשפט המחוזי ועל כן יש להורות על שחרור העורר לחלופת המעצר בתנאים שקבע בית המשפט השלום, ולכל היותר תוך הוספת תנאי של איזוק אלקטרוני.

6.

המשיבה מתנגדת לקבלת הערר. לטענתה, מדובר במתלוננת אשר במשך תקופה ארוכה מתקשה לצאת ממעגל האלימות, נכנעת שוב ושוב לשכנועי העורר לחזור אליו וסבורה שהאלימות כלפיה מצדו היא אלימות "חינוכית". אלו סימפטומים מוכרים של תסמונת האישה המוכה, ובנסיבות אלו יש להעניק חשיבות מועטה ביותר לעמדת המתלוננת התומכת לכאורה בשחרור העורר. אשר לעורר, טוענת באת-כוח המשיבה כי הן מחוות-הדעת הפסיכיאטרית והן מתסקיר שירות המבחן עולה כי נשקפת ממנו מסוכנות ממשית למתלוננת: הוא מתקשה לשלוט בהתנהגותו, מתנהג באופן אובססיבי כלפיה, ומסרב לשחררה. יש צורך ברור אפוא בהגנת המתלוננת מפניו, וגם אם זו אינה ערה לכך, על בית המשפט להבטיח את שלומה. עוד מציינת באת-כוח המשיבה כי החלופות הקודמות נפסלו על-ידי שירות המבחן לא רק בשל קרבתן הגיאוגרפית למתלוננת אלא גם מאחר ונותר לטעמו ספק ביכולתם של הערבים, וביכולתה של אמו של העורר בפרט, לפקח עליו. בנוסף סבר שירות המבחן כי לא ניתן לשחרר את העורר לחלופת מעצר כלשהי מבלי שהעורר ישתלב בטיפול. אף עברו הפלילי של העורר מלמד לטענת המשיבה כי הוא אינו מהסס להתעמת עם החוק, כך שככלל ישנו חשש ממשי כי בהתקף זעם ינסה הוא להגיע אל המתלוננת ולפגוע בה שוב. אשר לסטאטוס ניהול ההליך מציינת המשיבה כי המשפט צפוי להימשך מייד בתום הפגרה בתחילת חודש ספטמבר, ומכל מקום, המסוכנות הרבה הנשקפת מן העורר במקרה דנן צריכה לטענתה להכריע את הכף לטובת הותרתו במעצר.

7.

עיינתי בערר על צרופותיו, שקלתי את טיעוני הצדדים ולבסוף, מצאתי כי אין מנוס מדחייתו של הערר. האישומים המיוחסים לעורר מצביעים לכאורה על התנהגות תוקפנית, מאיימת ואימפולסיבית שלו כלפי המתלוננת, ועל קושי שלו, שהוא בבחינת דפוס, לשלוט בהתנהגותו זו. חיזוק לכך מצוי באמור בחוות-הדעת הפסיכיאטרית שהוכנה לגביו ואף ביתר שאת בתסקירי שירות המבחן שהוגשו בעניינו. אלו, מצביעים על דפוס התנהגות תוקפני של העורר, על אלימות כרונית מצדו כלפי המתלוננת, על נטייתו להתפרצויות ועל קושי שלו בהבנת הבעייתיות בהתנהגותו. שירות המבחן התרשם כי רמת הסיכון העולה מהתנהגותו של העורר הינה גבוהה. להערכתו, מדובר באדם המטשטש וממזער את הבעייתיות בהתנהגותו, כאשר הכחשתו חלקים בעייתיים באישיותו בתחום האלימות ויתכן גם בתחום הסמים והאלכוהול, העדר יציבות באופן ניהולו את חייו והקושי שלו לבחון את התנהגותו במושגים של אחריות אישית, הם כולם - כך לדעת שירות המבחן - בגדר גורמי סיכון משמעותיים בהתנהגותו. אשר למתלוננת העריך כאמור שירות המבחן כי זו הינה בעלת כוחות דלים להתמודד עם התנהגותו של העורר, קושי להיעזר בגורמי הטיפול ולשבור את מעגל האלימות בו נמצאת. בסיכומו של דבר לא המליץ כאמור שירות המבחן על שחרורו של העורר לשתי חלופות המעצר הראשונות שהוצעו, והגם שחלופת המעצר הנוכחית העומדת על הפרק לא נבחנה על-ידו בשל הימצאותו של השירות בעיצומים, בצדק הזכירה בהקשר זה באת-כוח המשיבה כי החלופות שנבחנו לא נפסלו אך בשל מיקומן, וכי בנוסף לכך הביע שירות המבחן ספק משמעותי באשר ליכולת אמו של העורר, שהוצעה כערבה גם במסגרת החלופה הנוכחית, להציב בפניו גבולות ברורים ולהתמיד בהשגחתה עליו לאורך התנהלות ההליך. עוד ראה שירות המבחן קושי בשחרורו של העורר לחלופת מעצר שאינה כוללת מרכיב טיפולי שיתייחס לבעייתיות בהתנהגותו של העורר. נתונים אלו כולם מציבים לטעמי קושי ממשי באפשרות להורות על שחרורו של העורר.

אמנם, אין להתעלם כליל מעמדת המתלוננת שטענה כי היא אינה חוששת מן העורר וקראה להורות על שחרורו ממעצר. יחד עם זאת, המציאות מלמדת כי יש לבחון עמדה מעין זו, על טעמיה, בזהירות רבה, וכי כאשר מדובר בנאשם אשר מהתנהגותו בעבר ומהמיוחס לו בהווה עולה חשש ממשי להישנות אלימות מצידו כלפי בת הזוג – אלימות אשר לעולם אין לדעת כיצד תסתיים ומה יהיו תוצאותיה – אין לעתים מנוס מהבטחת שלומה של בת הזוג בדרך של הותרת הנאשם במעצר, גם במחיר של אי-היעתרות לרצונה האמור של בת הזוג. וכך נאמר בהקשר זה בפרשה קודמת אחרת:

"אף שאין להתעלם מרצונה של בת זוגו של העורר כי הוא ישוחרר מן המעצר ויחזור הביתה, יש להגן עליה ... מפני סיכונים, גם אם היא מוכנה ורוצה ליטול את הסיכונים של עצמה. על מערכת אכיפת החוק מוטלת אחריות כבדה לגונן על קרבנות אלימות במשפחה ולבוא לעזרתם גם מקום שהם עצמם מתקשים לקבל את גזירת מעצרו של בן המשפחה האלים והפרדתו מהם, בין מאחר, שחרף פוגענותו, הוא נותר מושא אהבתם, ובין עקב יחסי תלות רגשיים וכלכליים השוררים בינם לבינו" (בש"פ 260/06 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 8.2.2006)).

כך הוא לטעמי גם בענייננו. כבית המשפט המחוזי סבורה אפוא אף אני כי פוטנציאל הסיכון הטמון בעורר כלפי המתלוננת לא מאפשר לעת הזו את שחרורו לחלופת המעצר העומדת על הפרק, הגם שזו נבחנה בקפידה על-ידי בית משפט השלום, וזאת למצער כל עוד לא תיבחן החלופה גם על-ידי שירות המבחן. במצב הדברים הנתון נותר ספק משמעותי באשר ליכולתה של חלופה זו לאיין במידה הנדרשת מפני מסוכנותו של העורר, גם אם היה מתווסף לה אמצעי של איזוק אלקטרוני, ומכאן כי אף בהתחשב בפגיעה בחירותו של העותר כתוצאה ממעצרו, לא ניתן לטעמי כאמור להיעתר לערר. לצד זאת אציין כי על מנת לצמצם בכל זאת, וככל הניתן, את הפגיעה האמורה בעורר, ראוי כי הצדדים שניהם יפנו לאלתר לבית המשפט שדן בתיק בבקשה לקביעת מועד להמשך שמיעת הראיות מייד בתום פגרת הקיץ, ואם ניתן – אף קודם לכן. בטוחני כי אף מצד בית המשפט עצמו יעשה מאמץ לשמיעת התיק, אשר על פניו אינו נראה מורכב במיוחד, ביעילות ובמהירות המרבית האפשרית בהתאם לאילוצי יומנו.

הערר נדחה.