בש"פ 5515/15 בשירה מחמוד נ. מדינת ישראל

1.

לפנַי ערר לפי סעיף 53 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן: חוק המעצרים ), על החלטת בית המשפט המחוזי בנצרת (השופט ע' עיילבוני ) במ"ת 19294-08-15 מיום 10.8.2015, במסגרתה הורה בית המשפט על מעצרה של העוררת עד להחלטה אחרת ונמנע מלהורות על הגשת תסקיר מעצר בעניינה.

2.

השאלה המתעוררת במקרה דנן הינה האם בנסיבות העניין יש מקום להורות על עריכת תסקיר מעצר, אף שבית המשפט המחוזי טרם דן בשאלת קיומן של ראיות לכאורה לחובתה של העוררת. בפסיקתו של בית משפט זה ניתן למצוא מספר גישות עקרוניות להכרעה בשאלה זו. מצדו האחד של המתרס ניצבת הגישה הגורסת כי ראוי לדון בשאלת חלופת המעצר בד בבד או לאחר הדיון בקיומן של ראיות לכאורה, ובהתאם לצמצם ככל הניתן את התופעה של דיון דו-שלבי בהליכי המעצר עד תום ההליכים [ראו לדוגמא: החלטתו של השופט י' עמית בבש"פ 8155/13 פלוני נ' מדינת ישראל פסקה 4 (2.12.2013) (להלן: עניין פלוני ) והאסמכתאות שם ]. מצדו האחר של המתרס ניצבת הגישה שלפיה נקודת המוצא של בית המשפט היא כי כתב האישום משקף את הראיות לכאורה, ועל כן ניתן, במקרים המתאימים, לקיים דיון בחלופת המעצר בטרם הדיון בראיות לכאורה [ראו לדוגמא: החלטתו של השופט (כתוארו אז) א' רובינשטיין בבש"פ 1736/13 שיביל נ' מדינת ישראל פסקה ד (8.3.2013)]. סבורני כי המקרה דנן אינו מצריך הכרעה בין שתי הגישות האלה, ומכל מקום גם גישתו של השופט י' עמית

מותירה לבית המשפט שיקול דעת לסטות מהכלל ולדון בשאלת חלופת המעצר עובר לדיון בשאלת הראיות לכאורה (ראו: עניין פלוני , בפסקה 5). לאחר עיון בערר ובנספחיו, ולאחר ששמעתי את טיעוני הצדדים בדיון שנערך לפנַי, לא שוכנעתי כי המקרה דנן מצדיק עריכת תסקיר מעצר כבר בשלב זה. טעמיי לכך הם שניים.

1.

ראשית , לא התרשמתי כי הזמן שחלף מאז מעצרה של העוררת – ביום 7.7.2015 – ובמיוחד מאז הגשת כתב האישום – ביום 10.8.2015 – הינו בלתי סביר בנסיבות העניין, בפרט נוכח חומרת המעשים המיוחסים לעוררת. שנית , וזהו העיקר, הדיון הראשון בשאלת הראיות לכאורה קבוע לתאריך 25.8.2015. כאשר מועד הדיון בראיות לכאורה הינו כה קרוב, איני מוצא הצדקה להורות על עריכת תסקיר מעצר כבר עתה. בנסיבות העניין, ראוי להמתין עד שבית המשפט המחוזי יתרשם מחומר הראיות, ואז יכריע כחכמתו בשאלה האם ראוי לבחון חלופות מעצר. ודוק, אין ספק כי גם יומיים בבית המעצר אינם עניין של מה בכך, ואולם, לא די בכך כדי להצדיק הוראה על עריכת תסקיר כבר בעת הזאת. כמו כן אדגיש כי לא נעלמה מעיניי טענת בא כוח העוררת לפיה החקירה עוד בעיצומה, וכי למעשה יחלפו עוד שבועות רבים בטרם יועבר לידיו כל חומר הראיות הרלוונטי ובטרם תושלם בחינת התשתית הראייתית הלכאורית בכללותה. טענה זו הינה אמנם טענה רלוונטית, אך דומה כי היא נטענת בשלב מעט מוקדם. בנסיבות העניין יש לאפשר תחילה לערכאה הדיונית לבחון ולהעריך את חומר הראיות שכבר קיים בטרם תכריע בשאלה האם יש מקום להפנות את העוררת לשירות המבחן, לשם עריכת תסקיר מעצר בעניינה.

2.

סוף דבר – על אף מאמציו הראויים של בא כוח העוררת, לא שוכנעתי כי המקרה דנן מצדיק עריכת תסקיר בטרם בחינה – ולו בחינה ראשונית – של התשתית הלכאורית הקיימת בתיק.

הערר נדחה איפוא.