בש"פ 8155/13 פלוני נ. מדינת ישראל

על הכנת תסקיר מעצר טרם הדיון בראיות לכאורה.

1.

הערר שבפני מופנה כנגד החלטת בית המשפט המחוזי בחיפה ולפיה הורה בית המשפט על הארכת מעצרו של העורר עד לדיון במישור הראיות לכאורה שנקבע ליום 26.12.2013. הערר נסב אך ורק על כך שבית המשפט המחוזי מאן להיעתר לבקשת העורר להורות בינתיים על הזמנת תסקיר מעצר בעניינו.

העורר נסמך על החלטתו של השופט רובינשטיין בבש"פ 1736/13 מוראד שיביל נ' מדינת ישראל (8.3.2013) (להלן: עניין מוראד ), בגדרה הורה לבית המשפט קמא לערוך דיון בחלופת המעצר עוד לפני הכנת תסקיר מעצר, מתוך הנחה מחמירה שכתב האישום משקף את הראיות לכאורה. עוד צוין בהחלטה בעניין מוראד , כי ניתן לחסוך בזמן על ידי הזמנת תסקיר מעצר מוקדם ככל האפשר.

2.

דין הערר להידחות אף ללא צורך בתגובה.

אקדים ואומר כי בעניין מוראד

הסתמך בית המשפט על שלוש החלטות קצרות של בית משפט זה, בהן נתקיים דיון בחלופת מעצר בטרם ראיות לכאורה. אולם עיון בהחלטות אלה מלמד כי קשה להסיק מהן לענייננו. כך, בבש"פ 27/03 קוסיני נ' מדינת ישראל

(1.1.2003) נקבע כי רשאי בית המשפט להורות על חלופת מעצר בגדר השלב של סעיף 17(ד) לחוק המעצרים, אולם לא זו השאלה הצריכה לענייננו. בבש"פ 10054/06 עואד נ' מדינת ישראל (5.12.2006) נאמר כבדרך אגב כי אין מניעה להעלות הצעה לחלופת מעצר חדשה

בתקופת הביניים בין יום הדיון בבקשה למעצר עד תום ההליכים ועד לדיון במישור הראיות לכאורה. ואילו ההחלטה בבש"פ 7137/09 עבאס נ' מדינת ישראל (15.9.2009) ניתנה בהסכמה, וכל המחלוקת שם הייתה אודות המשמורנים המוצעים, כך שגם מהחלטה זו לא ניתן להסיק לענייננו.

3.

ולגופו של עניין.

כפי שציינתי בעבר, יש לנאשם זכות לערור גם על "החלטת ביניים" בהליכי המעצר, אך "זכות לערור ושיקול דעת ערכאת הערעור אם לדון בערר לחוד" (ראו, לדוגמה, החלטתי בבש"פ 5518/13

חמזא אבו עראר נ' מדינת ישראל (12.8.2013)).

בית משפט קמא דחה את הדיון לבקשת הסנגורים על מנת לאפשר להם לעיין וללמוד את חומר החקירה הרב. בית המשפט הבחין בהחלטתו בין העורר לבין נאשם מס' 4 שהעבירות המיוחסות לו בכתב האישום קלות יותר, בעוד שלעורר מיוחסת עבירת הריגה בנסיבות הגובלות לכאורה בעבירת רצח. במצב דברים זה, רשאי היה בית המשפט כבר בשלב זה, להגיע למסקנה לכאורית

לפיה חלופת מעצר לא תסכון, גם אם תסקיר המעצר יהיה חיובי.

4.

במצב הדברים הרגיל, דרך המלך היא לדון בשאלת חלופת המעצר בד בבד או לאחר הדיון במישור הראיות לכאורה. ובכלל, ראוי לצמצם ככל שניתן את התופעה של דיון דו-שלבי בהליכי מעצר עד תום ההליכים, הן בערכאה הדיונית והן בערכאת הערעור, ו המצב הרצוי הוא, שהדיון ייערך כמקשה אחת (ראו, בהרחבה, החלטתי בבש"פ 478/12 פריח אלעסם נ' מדינת ישראל (23.1.2012) (להלן: עניין פריח )). בעניין פריח דנתי בתופעה של הגשת ערר על החלטת בית המשפט אודות קיומן של ראיות לכאורה, עוד טרם הכרעה בשאלת חלופת המעצר. במקרה דנן, מתבקש בית המשפט לדון בחלופת המעצר, עוד טרם הכרעה בקיומן של ראיות לכאורה. אמנם, יכול הטוען לטעון כי ברוח הדברים שנאמרו בעניין מוראד , במקרה כאמור

יש

להורות על הכנת תסקיר מעצר ולקיים דיון בחלופת המעצר, מתוך הנחה מחמירה כי כתב האישום משקף את הראיות לכאורה.

איני סבור כך, וזאת בשל מספר טעמים שיפורטו להלן.

ראשית , נוכח הזיקה בין עוצמת הראיות לכאורה לבין נכונות בית המשפט להורות על שחרורו של הנאשם לחלופת מעצר. עמדתי על הדברים בהחלטתי בבש"פ 5564/11 פלוני נ' מדינת ישראל (8.8.2011):

"בהשאלה מתורת הסעדים הזמניים במשפט האזרחי, קיימת 'מקבילית כוחות' בין עוצמת הראיות לכאורה לבין מידת ההגבלה על חירותו של הנאשם. ככל שעוצמת הראיות קטנה יותר ובחינת חומר החקירה, אפילו בשלב הלכאורי, מעוררת ספקות וסתירות, כך תגדל הנכונות לשחרר לחלופת מעצר. ולהיפך, ככל שהראיות לכאורה חזקות וחד-משמעיות יותר, ובהתקיים שאר התנאים להורות על מעצר, כך תקטן הנכונות להסתפק בחלופת מעצר " (פסקה 4 להחלטה).

שנית , נניח כי בית המשפט במקרה שבפנינו היה מורה על הכנת תסקיר מעצר, ומוצא לאחר מכן כי נוכח חומרת העבירות בכתב האישום החלופה המוצעת לא תיסכון. אולם בהמשך, לאחר הדיון במישור הראיות לכאורה, היה מתברר כי קיימת חולשה ראייתית מסויימת. במצב דברים זה, יהיה על בית המשפט לחזור ולהידרש לחלופת המעצר. איני משוכנע כי לאחר שבית המשפט כבר אמר את דברו בהחלטתו הראשונה, הדבר ישרת את עניינו של הנאשם. בדומה, נאמר בעניין פריח כי "סיבוב מוקדם" של הנאשם בערכאת הערעור, עוד טרם השלים בית משפט של

מעצר את מלאכתו בנושא החלופה, עלולה להזיק לעניינו של הנאשם-העורר, באשר הוא נוטל סיכון כי בית המשפט שלערעור יביע דעתו אגב אורחא לגבי היתכנותה של חלופת מעצר.

שלישית , דיון דו-שלבי כפי שמתבקש למעשה על ידי העורר מטיל עומס נוסף על בית המשפט של מעצרים ועל ערכאת הערעור. לכך יש להוסיף כי עררים בערכאת הערעור נדונים על ידי השופט התורן, וכך עלול להיווצר מצב שאותו עניין יידון פעמיים על ידי שני שופטים שונים (עניין פריח , פסקה 16).

רביעית , כל החלטת מעצר היא "תפירה ידנית" המתחשבת בנסיבות המעשה והעושה, והפרקטיקה מלמדת כי על מסוכנותו של הנאשם ניתן להסיק בעיקר מחומר הראיות ולא מכתב האישום. חומר הראיות הוא שנותן את הצבע ואת הגוון, אם לקולא ואם לחומרה, הן של נסיבות המעשה והן של הנאשם.

חמישית , תסקיר מעצר אינו בבחינת תוכנית כבקשתך, בבחינת "אם לא יועיל לא יזיק". מן המפורסמות הוא כי שירות המבחן עמוס לעייפה, ואין מקום להעסיקו בהכנת תסקיר מעצר שייתכן כי לא ייעשה בו כל שימוש, לאחר שבית המשפט יתוודע בצורה מעמיקה לחומר הראיות.

5.

ודוקו: האמור לעיל הוא על דרך הכלל, ואין בכך כדי לחסום דרכו של שופט המעצרים לפעול כחוכמתו מקום בו הוא מתרשם כי על פניו יש מקום לחלופת מעצר, או כאשר הנאשם עצור זמן רב והדיון בראיות לכאורה מתארך ומתעכב שלא בעטיו של הנאשם. בנסיבות אלה, יכול ו בית המשפט של מעצרים יסבור כי יש מקום לדון בחלופת מעצר ואף להזמין תסקיר מעצר, עוד טרם מוצה הדיון בנושא הראיות לכאורה.

6.

סופו של דבר שאני דוחה את הערר.

לא למותר להזכיר כי בית המשפט המחוזי לא סגר בשלב זה את הדלת בפני העורר, ואם בעקבות הדיון במישור הראיות לכאורה ימצא בית המשפט כי אין מקום להכנת תסקיר מעצר כלל, או שימצא כי אין מקום להורות על חלופת מעצר, פתוחה בפני העורר הדרך להגיש על כך ערר לבית משפט זה.