בש"פ 10049/17 גיא חגי מונסונגו שטראוס נ. מדינת ישראל

1.

בפני ערר על החלטתו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו מיום 12.12.2017 (מ"ת 29853-10-17, השופט י' טופף ). בית המשפט המחוזי דחה את בקשת העורר לקיים דיון בחלופות מעצר קודם שהתקיים דיון בשאלת קיומן של ראיות לכאורה.

כתב האישום וההליכים עד כה

2.

העורר נעצר ביום 25.9.2017, וביום 18.10.2017 הוגש נגדו כתב אישום שבו מתוארים מעשי מרמה שביצע בתחום הנדל"ן. על פי כתב האישום, העורר פעל למכירת זכויות בפרויקטים אף שידע שאלה לא יצאו לפועל. באמצעות מצגי שווא באשר לזכויותיו לכאורה באותם פרויקטים או לשלב שבו הם נמצאים, גבה העורר כספים מלקוחותיו ועשה בהם שימוש אישי. הסכומים שגבה העורר מכל אחד מהלקוחות, כך על-פי כתב האישום, נעו בין עשרות אלפי שקלים ועד למאתיים אלף שקל. שיטת הפעולה של העורר כללה שיווק אגרסיבי והקמת מערך של סוכני מכירות, טלפנים, נהגים ועובדים נוספים. העורר אף הכין מצגות והדמיות שלא היו מבוססות על תכנון אמיתי, על מנת ליצור מראית עין של תכנון הנמצא בשלב מתקדם. מצגי השווא באו לידי ביטוי גם בטפסים שונים שכללו הצהרות על זכויותיו לכאורה בנכסים ועל מועדים שבהם כביכול יינתנו היתרי בנייה. מעבר לכך השתמש העורר ב"ערבוב" בחברות שונות שהיו בשליטתו על מנת להקשות על לקוחותיו לדעת עם איזו חברה נערך החוזה ולהסוות את השימוש בכסף. העורר אף רשם אנשים כבעלי תפקידים בחברות אלו מבלי שיהיה לכך כל עיגון במציאות. בנוסף, הואשם העורר בעבירות של הלבנת הון, בעבירות מס, וכן ביצירת קשר עם גורמים שונים בניגוד להוראות בית המשפט, על מנת להניא את לקוחותיו ממסירת תלונות במשטרה.

3.

בגין המעשים המיוחסים לעורר יוחסו לו העבירות הבאות: קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות לפי סעיף 415 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: החוק ); ניסיון לקבלת דבר במרמה לפי סעיף 415 יחד עם סעיף 25 לחוק; רישום כוזב במסמכי תאגיד לפי סעיף 423 לחוק; הונאת נושים לפי סעיף 439 לחוק; אי מסירת מידע לפי סעיף 213א(א) לפקודת פשיטת הרגל [נוסח חדש], התש"ם-1980 (להלן: הפקודה ); אי-גילוי נכסים לפי סעיף 216(1) לפקודה; השמטה לפי סעיף 216(6)לפקודה; זיוף בכוונה לקבל באמצעותו דבר לפי סעיף 418 לחוק; שימוש במסמך מזויף לפי סעיף 420 לחוק; הלבנת הון אסורה לפי סעיפים 3(א) ו-3(ב) לחוק איסור הלבנת הון, התש"ס-2000 (להלן: חוק איסור הלבנת הון ); פעולה ברכוש אסור לפי סעיף 4 לחוק איסור הלבנת הון; שימוש במרמה, ערמה ותחבולה בכוונה להתחמק ממס עברה לפי סעיף 220(5) לפקודת מס הכנסה [נוסח חדש], התשכ"א-1961; שיבוש מהלכי משפט לפי סעיף 244 לחוק והפרת הוראה חוקית לפי סעיף 287(א) לחוק.

4.

בד בבד עם הגשת כתב האישום הוגשה גם בקשה לעצור את העורר עד תום ההליכים נגדו. ביום 12.11.2017 הוחלט בהסכמה שהדיון בבקשה יידחה על מנת שהמדינה תעביר את חומר החקירה לעורר. משלא הועבר החומר כאמור, הגיש העורר ביום 29.11.2017 בקשה לקיים דיון בחלופות המעצר קודם לדיון בשאלת קיומן של ראיות לכאורה.

5.

ביום 12.12.2017 התקיים בבית המשפט המחוזי דיון בבקשת העורר, ובו טענה המדינה כי העברת החומר מתמשכת בשל היקפו הרחב. המדינה הצהירה כי תוכל לעשות כן בתוך 21 ימים, בהתאם להחלטת המותב שדן בתיק העיקרי. מנגד, העורר הלין על ההתמהמהות בהעברת החומר והדגיש כי אין לו כל יכולת להתגונן כנגד האישומים במצב דברים זה. העורר טען כי בכל מקרה האפשרות של שחרור לחלופת מעצר תצטרך להיבחן, ולכן אין כל מניעה מלדון בכך כעת, מבלי לקבוע מסמרות באשר לתוצאה הסופית. לטענת העורר, צעידה במסלול זה תחסוך זמן בהמשך.

6.

בית המשפט המחוזי דחה את בקשתו של העורר, בקבעו שדרך המלך היא לדון תחילה בקיומן של ראיות לכאורה, וכי הזמן שחלף אינו מצדיק לסטות מכלל זה.

הערר

7.

בערר שבפני טוען העורר כי בית המשפט המחוזי שגה בכך שדחה את בקשתו לדון בחלופות המעצר לפני שהתקיים הדיון בעניין הראיות לכאורה. לטענת העורר, פרק הזמן הממושך שנדרש למדינה להעביר את חומרי החקירה לעיונו, לצד ההנחה כי גם אם יומצא חומר הראיות לידיו במועד המתוכנן, יידרש לו פרק זמן ממושך על מנת ללמוד אותו – מצדיקים לקיים כבר עתה את הדיון בשאלה של חלופות מעצר. העורר מוסיף כי אף שחומר החקירה אינו מצוי בידיו על מנת להעריכו, עיון בכתב האישום "מעלה תמיהות" משום שלא מופיעים בו מי שהיה צפוי שיצוינו כעדי תביעה. עוד נטען כי במקרים שבהם נדונו האשמות דומות המדינה לא ביקשה את מעצרם של הנאשמים עד תום ההליכים, ולעתים אף לא נקטה בהליכים פליליים כלל, באופן שעשוי לשמש בסיס לטענה של הגנה מן הצדק.

8.

הדיון בערר התקיים בפני ביום 7.1.2018. במועד הדיון בערר עדכן בא-כוחו של העורר כי ביום 4.1.2018 הועבר לו חומר הראיות במתכונת סרוקה (על גבי דיסק). עם זאת, הוא הטעים כי חומר הראיות הוא רחב יריעה, וכי בין לבין אף תוקן כתב האישום באופן שהוספו בו עשרות עדים נוספים. על רקע כל אלה, כך נטען, הטענות שבערר בעינן עומדות. בא-כוחו של העורר מדגיש כי אמנם הזמנת תסקיר ודיון בו לפני הדיון בשאלת הראיות לכאורה הם החריג, אך מציין שזהו חריג שהוכר ויושם במקרים מתאימים, וכי כך יש לעשות אף במקרה דנן. כמו כן, עדכן בא-כוחו של העורר כי בית המשפט המחוזי עתיד לדון בקיומן של ראיות לכאורה ביום 14.1.2018. בהקשר זה ציין בא-כוחו של העורר כי הגם שאין לו התנגדות שהמדינה תטען באותו המועד לקיומן של ראיות לכאורה, ספק אם הוא עצמו יהיה מוכן לטעון במועד זה, בהתחשב בהיקף החומרים שהועברו לו לפני זמן קצר.

9.

מנגד, לשיטת המדינה דין הערר להידחות. באת-כוח המדינה הדגישה בדיון כי אין מקום לחרוג במקרה זה מ"דרך המלך" תוך עמידה על הקשיים הרבים שמעורר היפוך סדר הדברים (ובהם הקושי להכריע בשאלה של חלופת מעצר מבלי להתייחס לכובדם של החשדות). עוד צוין כי ייצוגו של העורר הוסדר רק בחודש נובמבר 2017, וכי מסירת חומר הראיות התמשכה אך מעט יותר מן הצפוי, ולא במידה משמעותית, בשל בקשתו של בא-כוח העורר לקבל את החומר במתכונת סרוקה (להבדיל מצילומים).

10.

לקראת סופו של הדיון ביקש העורר עצמו להוסיף כי הוא חווה קשיים במעצר בשל מצבו הבריאותי.

דיון והכרעה

11.

לאחר ששקלתי את הדברים אני סבורה שדין הערר להידחות.

12.

כפי שציינה המדינה, בצדק, היפוך של סדר הדיון תוך הזמנת תסקיר לפני שהתקיים הדיון בראיות לכאורה הוא החריג שיכולה להיות לו הצדקה רק במקרים יוצאי דופן שבהם נמשך הדיון בקיומן של ראיות לכאורה זמן רב, ומטעמים שבעיקרם אינם תלויים בנאשם. הגם שלעניין זה ניתן לזהות בפסיקה גישות מחמירות יותר ופחות, אין חולק כי הכלל הוא שתחילה יש לקיים דיון בקיומן של ראיות לכאורה, ורק לאחר מכן לדון בקיומה של חלופת מעצר (ראו: בש"פ 1736/13 שיביל נ' מדינת ישראל (8.3.2013); בש"פ 8155/13 פלוני נ' מדינת ישראל , פסקאות 5-4 (2.12.2013) (להלן: בש"פ 8155/13 ); בש"פ 5467/16 רז נ' מדינת ישראל , פסקה 8 (14.7.2016); בש"פ 4410/17 זר נ' מדינת ישראל , פסקה 16 (21.6.2017)). בין הטעמים לכך ניתן למנות את הקשר ההדוק שבין עוצמת הראיות לכאורה והאפשרות להורות על חלופת מעצר, את העומס על מערכת המשפט ועל שירות המבחן וכן טעמים שעניינם בהגנה על הנאשם עצמו מפני קביעות שעלולות להרע עמו בהמשך (ראו: בש"פ 8155/13, בפסקה 4).

13.

לאחר שבחנתי את הדברים, אינני סבורה שהמקרה שבפני נמנה על אותם מקרים חריגים שבהם נכון "להפוך את הסדר", להורות על הזמנת תסקיר ולדון בחלופת מעצר טרם התקיים דיון בקיומן של ראיות לכאורה. זאת, מבלי לגרוע מן המשימה המוטלת על כתפיו של בא-כוח העורר נוכח היקף חומרי החקירה בתיק. בשונה מחלק מן המקרים שבהם נדון החריג לכלל, במקרה דנן יודעים אנו כבר בשלב זה (גם אם לא במועד הגשת הערר) שחומרי החקירה נמסרו לבא-כוחו של העורר, וכי דיון בקיומן של ראיות לכאורה קבוע ליום 14.1.2017, דהיינו בעוד שבוע. הגם שלפי הערכתו של בא-כוח העורר יבקש שלא לטעון באותו המועד, אלא במועד מאוחר יותר, עדיין סבורה אני כי לא אמורה להיגרם בשל כך הארכה משמעותית ביחס לפרק הזמן הנדרש להזמנת תסקיר ולדיון בו, ובוודאי לא כזאת המצדיקה את הקדמת הדיון בחלופה.

14.

אין צריך לומר כי ככל שיש לעורר קשיים בריאותיים הרי שיוכל להציגם, על-פי הצורך, במסלולים המתאימים לכך בדין.

15.

סוף דבר: הערר נדחה.