בש"פ 1736/13 שיביל מוראד נ. מדינת ישראל

א.

הסוגיה העולה בבקשה זו היא הניתן לדון בחלופת מעצר בטרם נדונו הראיות לכאורה. במקרה דנא מואשם העורר (הנתון במעצר מ-3.2.13) בעבירות שיש בהן חומרה – חבלה בכוונה מחמירה, נשיאה והחזקת נשק שלא כדין, יריות באיזור מגורים, איומים והחזקת סכין שלא כדין. בית המשפט קמא דן במעצר בשלוש החלטות (18.2.13, 27.2.13, 4.3.13) ולא ראה מקום לדון בחלופה בטרם דיון בראיות לכאורה, גם בהנחה כי הראיות לכאורה הן המשתקפות בכתב האישום, וזאת בנימוק שאין מקום לפתוח את סוגית הראיות מחדש לאחר שתתגבש שאלת המסוכנות והחלופה. הדיון קבוע ל-12.3.13.

ב.

הסניגור טוען בערר כי על פי הפסיקה ניתן לקיים דיון בחלופת המעצר בטרם הדיון בראיות, שאם לא כן תיתכן יצירת "זמן אפור" של הימשכות בדיון בחרותו של אדם, ככל שיתמשכו ההליכים בענין הראיות.

ג.

בשתי החלטות מ-6.3.13 ו-7.3.13 נתבקשה תגובת הפרקליטות, לרבות (החלטה מ-7.3.13) בשאלה אם תסכים לדיון מוקדם תוך הנחת ראיות לכאורה לפי כתב האישום. הפרקליטות השיבה כי כמעט כל חומר החקירה בידי בא כוח העורר, למעט חוות דעת מז"פ ומחקרי תקשורת, וכי דרך המלך היא דיון בראיות לכאורה בטרם דיון בחלופה. לדעת הפרקליטות, החריג לכך הוא אם הנאשם עצור זמן רב ויש עיכוב בדיון בראיות לכאורה, או כשהמקרה ברור על פניו לענין חלופה. כן נטען באשר לעומס על בתי המשפט. במקרה דנא נטען, כי חומרת המעשים אינה מצדיקה התערבות. על עמדותיהם חזרו הצדדים בדיון בפני.

ד.

נדרש אני לנושא תחילה במישור העקרוני. אכן, הרצוי והרגיל במקרים רבים הוא דיון מאוחד בשאלת הראיות והחלופה, ואמנם, קיום ראיות לכאורה הוא כדברי הפרקליטות – תנאי סף למעצר (סעיף 21(ב) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), תשנ"ו-1996). אך כידוע המציאות מורכבת, ובמקרים רבים אחרים נמשכים דיוני המעצר זמן רב, לא אחת בשל מחלוקת בנושא הראיות לכאורה, וכמובן גם בשאלות חלופה – כגון בהמתנה לתסקירים; ועסקינן בחרותו של אדם, זכות יסוד לפי חוק יסוד: כבוד האדם וחרותו, ועל כן אין מניעה עקרונית לדון בחלופה; תוך שבית המשפט יוצא מן ההנחה שכתב האישום משקף את הראיות לכאורה . והרי כל שעלול לקרות בעתיד, אם יוחלט בהמשך שאין ראיות לכאורה או שיש בהן חולשה, הוא לטובת הנאשם, ואילו הדיון בחלופה מתקיים בהנחה המחמירה עמו, שכתב האישום משקף ראיות לכאורה כאמור; על כן לא נפגע לכאורה האינטרס הציבורי בדרך זו. הסניגור הציג את ההחלטות בבש"פ 27/03 קוסיני נ' מדינת ישראל (2003), בש"פ 10054/06 עואד נ' מדינת ישראל (2006) ובש"פ 7137/09 עבאס נ' מדינת ישראל (2009), שהצד השוה בהן הוא קיום דיון בחלופה בטרם ראיות לכאורה. מסכים אני עם רוחן של החלטות אלה, בשל הנימוקים האמורים. אציין, כי בדרך זו ניתן במקרים שבהם מוזמן תסקיר, לחסוך זמן על-ידי הזמנתו מוקדם ככל האפשר.

ה.

בא כוח המדינה נדרש לעומס על בתי המשפט, ואחרון אני שאחלוק על קיומו של עומס כזה, בשבתנו בדיון המתקיים ביום שישי בבוקר בערב שבת חורפית. ואולם, הואיל ובחרות עסקינן, גובר בעיקרון השיקול של מיצוי הדיון בחלופה במועד מוקדם על שיקול העומס, ומכל מקום בשקלול יש עדיפות לנושא החרות.

ו.

אחר שאמרתי כל אלה שאלתי עצמי האם במקרה דנא, נוכח חומרת העבירות מזה וקרבת הדיון הבא מזה, יש מקום לקבל את הערר. לא בלי היסוס – ועם שמבין אני את עמדתו של בית המשפט קמא באשר למסוכנות – החלטתי בחיוב, וזאת כמובן מבלי לטעת כל מסמרות שהם באשר לתוצאה, וגם ער אני לחומרת העבירות לכאורה. נראה לי כי על בית המשפט קמא לקיים בראשית השבוע דיון בשאלת החלופה, בהנחה המחמירה שכתב האישום משקף את הראיות לכאורה, וכמובן פשיטא כי לשיקולו של בית המשפט מסורה כל החלטה שיגיע אליה. הערר מתקבל לפי האמור.