בש"פ 5543/99 יחיא אבו לאשין נ. מדינת ישראל

העורר הועמד לדין בבית המשפט המחוזי בנצרת. כתב האישום מייחס לו עבירות של מעשה סדום בנסיבות מחמירות, נסיון למעשה סדום בנסיבות מחמירות וכן מעשה מגונה והדחה בחקירה. לפי הנטען בכתב האישום, בוצעו העבירות בקטינה בת 14 וחצי, בעת שהעורר עבד כקבלן שיפוצים בדירת משפחתה.

עם הגשת כתב האישום נתבקש מעצרו של העורר עד תום ההליכים. בית המשפט המחוזי קבע כי בנסיבות העניין, יש להתייחס בזהירות לתשתית הראייתית המבוססת על עדות המתלוננת, וקבע כי ניתן להסתפק בחלופה למעצר.

על החלטה זו עררה המדינה לבית משפט זה. ביום 4.3.99 החליט השופט אנגלרד להורות על מעצר העורר עד תום הליכים. בהחלטתו, ציין השופט אנגלרד כי בחן היטב את חומר הראיות וכי לכאורה - אין בעדויות סתירות מהותיות כטענת הסנגוריה. כן הוסיף כי התשתית הראייתית הליכאורית הקיימת, מצדיקה את מעצר העורר, בהתחשב בטיבם של האישומים המיוחסים לו.

לאחר שמשפטו של העורר החל להתברר ונשמעו עדויות התביעה, פנה העורר לבית המשפט המחוזי בנצרת, בבקשת עיון מחדש במעצרו. בבקשתו לעיון חוזר, העלה הסניגור שתי טענות: הטענה האחת היתה כי התמשכות הזמן מאז מעצרו של העורר מהווה שינוי נסיבות, המצדיק שחרור מרשו ממעצר; טענתו השניה התייחסה לכרסום שחל לגישתו בראיות התביעה. בית המשפט המחוזי דחה את הבקשה לעיון חוזר, וקבע כי אין בשתי הטענות שהעלה הסניגור, כדי להצביע על שינוי נסיבות המצדיק שחרור ממעצר והמרתו בחלופה.

על החלטה זו הערר שבפניי.

לאחר ששמעתי את טענותיו של בא-כוח העורר, לא ראיתי להתערב בהחלטתו של השופט קמא, ולא שוכנעתי כי חל שינוי בנסיבות, המצדיק את ביטול החלטת המעצר.

כפי שנקבע לא פעם בפסיקתו של בית משפט זה, על מנת שיהיה בסיס לשינוי החלטה למעצר עד תום ההליכים על יסוד טענה של כרסום בראיות התביעה, לאחר שנמצא בשלב קודם שקיימות ראיות לכאורה להרשעת הנאשם, יש להצביע על כרסום מהותי ומשמעותי בראיות שהציגה התביעה, מן הסוג שעלול לחתור תחת הגירסה המפלילה. טענת כרסום בראיות, הנשענת על סתירות בעדויות מבלי שניתן להצביע על תפנית משמעותית שעלולה למוטט את הגירסה המפלילה, אין בה כדי להצדיק שינוי החלטת מעצר. (בש"פ 4794/95 שאבי נ' מדינת ישראל, תקדין-עליון, כרך 95 (3) 263 מפי השופטת שטרסברג-כהן; בש"פ 2070/98 דאדשב נ' מדינת ישראל, תקדין-עליון, כרך 98 (2) 25 מפי השופט חשין; ובש"פ 1001/99 קורנבליט נ' מדינת ישראל,

תקדין-עליון, כרך 99 (1) 794).

בעניינו של העורר, נקבע מועד לשמיעת עדי ההגנה ובית המשפט קמא הודיע לצדדים כי במועד זה יסיימו כל עדי ההגנה את עדותם. אין לומר כי בזמן שחלף מאז ניתנה החלטת המעצר, פחתה מסוכנותו של העורר, אשר בגינה ציווה בית משפט זה על מעצרו.

אשר על כן, הערר נדחה.