בש"פ 5579/08 ולדימיר נזבצוב נ. מדינת ישראל

העורר עצור מיום ז' בטבת התשס"ח (16.12.07) בשל חלקו בביצוען של עבירות אלימות על רקע גזעני, יחד עם חבריו להתארגנות ניאו-נאצית, כולם צעירים ממדינות חבר העמים לשעבר. הרקע למעצר הובא בהרחבה בהחלטתה של כבוד השופטת א' פרוקצ'יה בבש"פ 89/08 פלוני נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 13.3.08), ומה שהשתנה מאז הוא שביום כ' באייר התשס"ח (25.5.08) הורשע העורר, על-פי הודיתו, במיוחס לו בכתב-אישום מתוקן, ועתה הוא ממתין לגזירת עונשו. הערר שבפני מכוון נגד החלטתו של בית-המשפט המחוזי שלא לשחרר את העורר ממעצרו עד למתן גזר-הדין, ומועלות בו שלוש טענות:

א)

היה מקום להעדיף את שחרורו של העורר לחלופת מעצר שהציע, בפרט נוכח העובדה שכך נהגו הערכאות – והכוונה להחלטה בבש"פ 10734/07 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 13.1.08)) – באחד משותפיו לכתב-האישום אשר חלקו במעשי העבירה הוא, כנטען, גדול מזה של העורר;

ב)

שגה בית-המשפט משלא התחשב בכך שהעורר היה קטין בעת ביצוע המעשים; שחלף זמן ניכר מאז ביצוען של העבירות; הוא נעדר עבר פלילי; הוא הודה מרצונו, ותחת שתיזקף עובדה זו לזכותו עומדת היא לו עתה לרועץ.

ג)

לא ניתן משקל לחוות-הדעת השונות, לרבות זו של שירות-המבחן, אשר המליצו על גישה טיפולית בענינו של העורר, לאחר שמצאו כי מעשיו לא נבעו מאימוצה של אידיאולוגיה גזענית קיצונית, אלא מהיגררות אחר חבריו.

על טענות אלו משיבה המדינה כי תסקירו של שירות-המבחן מקים דווקא את המסקנה ההפוכה, היינו, כי העורר היה, ועודנו נתון, להשפעה של השקפת עולם קיצונית, אשר הביאה למעורבותו במעשי אלימות קשים. אם מוסיפים לכך את אישיותו הנגררת, קיים חשש ממשי כי העורר ישוב וישלח ידו בביצועם של מעשים דומים. שותפו של העורר לכתב-האישום, מוסיפה המדינה ומסבירה, טרם הורשע ומשפטו עודו מתנהל, ומכאן היסוד לאבחנה בין השניים.

אכן, אין להשלים עם מסקנה לפיה דווקא הודייתו של העורר במיוחס לו, אשר סללה את הדרך להרשעתו, תרע עמו בהשוואה לשותפו המשוחרר, שמוסיף לדבוק בטענת חפותו. אולם, לא ההודיה היא שעמדה ביסוד ההחלטה להותיר את העורר במעצר, אלא חומרת המעשים בהם היה מעורב כפי שהדבר מצא את ביטויו בבש"פ 89/08 הנ"ל. כך או כך, אנו מצויים ערב גזירת עונשו של העורר, ובנסיבות אלו אני רואה צורך להישמר פן תשתמע מהחלטתי עמדה כזו או אחרת באשר לטיבו של העונש ומידתו, שהרי מלאכת גזירתו מסורה לערכאה הדיונית. אם עלה בידי העורר להפריך את המסקנה אליה הגיעו הערכאות בעבר, כי שחרורו מסוכן לציבור, ענין הוא לבית-המשפט המחוזי לענות בו במסגרת גזר-הדין, ועד שיעשה כן, אין מקום להורות על שחרורו.

הערר נדחה.