בש"פ 5662/11 סאאד חסנין נ. מדינת ישראל

ערר על החלטת בית המשפט המחוזי מרכז (כב' השופטת ז' בוסתן) מיום 24.7.2011 אשר הורה על מעצרו של העורר עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים נגדו.

1.

העורר עומד לדין בבית המשפט המחוזי מרכז בעבירות של אינוס, ניסיון לאינוס, כליאת שווא ותקיפה בנסיבות מחמירות. ביום 25.5.2011 הוגש נגד העורר כתב אישום המונה ארבעה אישומים. על פי הנטען בחלק הכללי של כתב האישום, בתקופה בה בוצעו העבירות, היו העורר וס.ח (להלן: המתלוננת ) נשואים זה לזו והתגוררו בכפר ג'לג'וליה. על פי האישום הראשון, ביום 10.5.2011 בסביבות השעה 23:00, בעת שהמתלוננת והעורר הלכו לישון, הביע העורר את רצונו לקיים עמה יחסי מין אך המתלוננת ענתה כי היא עייפה ואינה רוצה בכך. למרות זאת, העורר שב ודרש בתקיפות כי המתלוננת תקיים עמו יחסי מין ומשסירבה הפשיט העורר את המתלוננת, סובב אותה על בטנה ואף שניסתה להתנגד ואמרה שנגרם לה כאב, החדיר את איבר מינו לאיבר מינה עד שהגיע לסיפוקו. כתוצאה ממעשיו אלו נגרם למתלוננת דימום מהנרתיק. על פי האישום השני, כיומיים לאחר האירוע המתואר, דרש העורר שוב לקיים יחסי מין עם המתלוננת ואף שהבהירה לו כי אינה רוצה בכך ואף אמרה שכואבת לה הבטן, הזיז אותה העורר לקצה המיטה, ובעל אותה תוך שהיא בוכה וצועקת ומנסה להודפו מעליה.

אירוע אלים נוסף שלא הסתיים באינוס מתואר באישום השלישי לפיו בתאריך 15.5.2011 אמר העורר למתלוננת כי הוא רוצה לקיים עמה יחסי מין אך היא אמרה לו כי אינה רוצה בכך משום שהיא עייפה נפשית ולשאלתו ענתה שעייפותה נובעת מנוהגו לצעוק עליה. העורר הגיב באומרו "לא משנה לי, אם אני רוצה אז אני רוצה" והוריד את חזייתה. המתלוננת ביקשה ממנו להפסיק אך הוא לא שעה לה ומשך אותה אליו. המתלוננת חזרה ואמרה לו שיתרחק ממנה אך הוא השיב לה בצעקות כי זוהי זכותו ומשהמתלוננת המשיכה בהתנגדותה, החל העורר להכותה בפניה ובחזה, התיישב עליה והמשיך לצעוק "זו זכותי, אני אקח את זה. זו זכותי לשכב איתך". בשלב מסוים, הדפה המתלוננת את העורר מעליה וברחה לסלון. האישום הרביעי והאחרון

מתייחס לאירוע קודם בשנת 2010, במועד שאינו ידוע למשיבה, עת ביקשה המתלוננת לבקר את משפחתה בעיר קלקיליה שבשטחים אך העורר התנגד לכך

ונעל אותה בבית. לאחר מכן שב העורר הביתה, הכה את המתלוננת בכל חלקי גופה, משך בשערותיה, שבר את מכשיר הטלפון הנייד שלה וצעק "את ללא תתקשרי להורים שלך" ואז שב ונעל את הדלת והותיר את המתלוננת נעולה שם.

2.

עם הגשת כתב האישום, עתרה המשיבה למעצר העורר עד תום ההליכים המתנהלים נגדו. העורר מצידו הכחיש את הנטען בכתב האישום וטען, בין היתר, כי המתלוננת בדתה את התלונה בשל סכסוך בינו לבין אחיה. לדבריו קיים הליך ברשות הפלסטינית במסגרתו עומדים אחיה של המתלוננת לדין בגין פציעתו והוא אף העיד נגדם באותו הליך. עוד טען העורר לסתירות בדברי המתלוננת, ובין היתר הפנה לכך שלא ציינה כי ביום שבו התרחש לכאורה האישום הראשון, הם שהו בקניון עד שעה מאוחרת. עוד טען כי גרסת המתלוננת לפיה הכה אותה אינה מתיישבת עם העובדה שלא נזקקה לטיפול רפואי ואף לא עם ההודעות שנגבו מד"ר איוב ראבי (להלן: ד"ר איוב ) ומשכנתה אמנה רושבי (להלן: השכנה

אמנה ), שלא אישרו את גירסתה כאילו סיפרה להם על המכות שהכה אותה העורר.

3.

בהחלטת בית המשפט המחוזי מיום 16.6.2011 (כב' השופטת מ' ברנט) נקבע כי ישנן ראיות לכאורה לביסוס האישומים נגד העורר וכי קמה בעניינו עילת מעצר ולפיכך הורה כי העורר יוותר במעצר עד החלטה אחרת. בית המשפט ציין באותה החלטה כי הוא לא מצא ממש בסתירות אליהן הפנה העורר וכי טענת העורר למניע נסתר העומד ביסוד תלונת המתלוננת, דינה שתתברר בהליך העיקרי. לעניין הראיות לכאורה ציין בית המשפט כי הגם שמדובר בגרסה מול גרסה ישנן ראיות חיצוניות לחלק מן האישומים והזכיר בהקשר זה את הודעתו של השכן, חמד רואשד כי המתלוננת סיפרה לו שהוכתה ואת הודעת אביה שסיפר כי המתלוננת שיתפה אותו בכך שהעורר נהג להכותה. לפיכך, סבר בית המשפט, כי יש בראיות פוטנציאל להרשעה. יחד עם זאת הורה בית המשפט על קבלת תסקיר מטעם שירות המבחן על מנת לבחון אפשרות של חלופת מעצר.

4.

ביום 11.7.2011 התקבל תסקיר מעצר בו נבחנה החלופה שהוצעה בביתו של העורר בג'לג'וליה בפיקוח אמו, אחיו ואחותו. שירות המבחן התרשם כי העורר מסתיר מידע בנוגע לנישואים נוספים שלו ואף ציין בתסקיר כי ניכר שדבריו של העורר מגמתיים וממוקדים בתיאור המתלוננת ומשפחתה כבעיתיים בעוד שאת עצמו הוא תופס כקרבן של הנסיבות. שירות המבחן התרשם עוד כי בני משפחתו של העורר מצדדים בטענותיו באשר לבעייתיות בהתנהגות המתלוננת ובני משפחתה והעריך כי הם יתקשו להוות גורם מרגיע ומאזן עבור העורר, עד כי במקרה של הסלמה ומתח הם עשויים להוות גורם מתסיס שיגביר את הסיכון כלפי המתלוננת. על כן, הגיע שירות המבחן למסקנה כי החלופה המוצעת אינה יעילה ואינה מצמצמת את הסיכון להישנותה של התנהגות בעייתית מצדו של העורר, ולא בא בהמלצה לשחרורו.

בעקבות האמור בתסקיר, דחה בית המשפט המחוזי מרכז את הדיון על מנת לאפשר לעורר לבחון קיומה של חלופת מעצר נוספת המרוחקת מהעיר ג'לג'וליה. עוד הורה בית המשפט בהחלטתו מיום 11.7.2011 לשירות המבחן להגיש תסקיר משלים לעניין זה. בתסקיר המשלים מיום 20.7.2011 שלל שירות המבחן את החלופה הנוספת שהוצעה למעצר בית ביישוב מעלות בפיקוח של מר יצחק ממן, בציינו כי משיחה טלפונית שערך עם מר ממן, עולה כי הוא הציע פיקוח חלקי בלבד על העורר כך שבשעות הבוקר ישהה עמו בנגריה ובשעות הערב ישכן אותו במחסן שבבעלותו ללא כל פיקוח. עוד צוין בתסקיר כי מר ממן מסר שבן אחותו העצור עם העורר פנה אליו בעניין זה אך הוא אינו מכיר אישית את העורר. נוכח הסיכון הנובע מן העורר ונוכח העובדה שמר ממן אינו ער לקשייו של העורר או לסכסוך שקיים בין המשפחות ואף מציע פיקוח חלקי בלבד, סבר שירות המבחן כי אין מקום להמליץ על שחרורו של העורר לחלופה זו.

5.

בדיון נוסף שהתקיים בבקשת המעצר ביום 24.7.2011 שב העורר וביקש לשחררו לחלופת מעצר בבית אמו בג'לג'וליה בפיקוחה ובפיקוח אחיו, תוך שהוא מציע להוסיף איזוק אלקטרוני. בקבלו באותו שלב את הבקשה למעצר העורר עד תום ההליכים המשפטיים עמד בית המשפט על כך שבשנת 2006 הורשע העורר בעבירת אלימות כלפי המתלוננת וקבע כי לאחר עיון בתסקירים מטעם שירות המבחן ושמיעת טיעוני הצדדים, אין בתוספת האיזוק האלקטרוני שהציע העורר כדי לשנות מן המסקנה כי חלופת המעצר בבית אמו אינה מספקת. בית המשפט הוסיף וציין כי אף שהמתלוננת מתגוררת כיום בקלקיליה עולה מהתסקיר כי לעורר יש בית בשטחי הרשות הפלסטינית וכי לאורך השנים הוא נמצא שם לא מעט (בטעות צוין בתסקיר ובהחלטה כי ילדי בני הזוג שוהים בג'לג'וליה וכי יתכן והאם תבקש להתאחד עמם, אך בדיון בפני הסתבר כי הילדים שוהים עם אימם בקלקיליה). לבסוף ציין בית המשפט כי אם תימצא חלופת מעצר מרוחקת מהעיר ג'לג'וליה אשר יהא בה כדי לתת מענה אמיתי למסוכנות הנשקפת מן העורר, הוא יוכל להגיש בקשה לעיון חוזר.

מכאן הערר שבפניי.

6.

העורר טוען כי המתלוננת, שהינה תושבת השטחים, שהתה בארץ שלא כדין וכי לאחר שהוא נעצר עזבה לבית הוריה בקלקיליה שם היא גרה עד היום. העורר שב וטוען כי עולות סתירות בין הגרסה שמסרה המתלוננת ובין ההודעות שנגבו מד"ר איוב ומן השכנה אמנה ויש בכך כדי להחליש את עוצמת הראיות לכאורה הקיימת נגדו. עוד הוא טוען כי אף בהנחה שקיימת תשתית ראייתית לכאורית להרשעה חלקית של העורר בעבירות אלימות, שגה בית המשפט בקבלו את עמדת שירות המבחן בבחינת "כזה ראה וקדש". לטענתו, אין כל פגם בחלופה שהוצעה בבית אימו בג'לג'וליה, בפיקוח בני משפחתו ובאיזוק אלקטרוני. בייחוד, בהתחשב ביציאתו של בית המשפט לפגרה ובהתחשב בכך שטרם נקבע מועד לשמיעת הראיות. אשר על כן, מבקש העורר מבית המשפט להורות על שחרורו לחלופת המעצר המוצעת בבית אימו.

מנגד המשיבה, מדגישה כי הודעות המתלוננת היו מפורטות ולא נסתרו, לכאורה, ומכל מקום לא נסתרו באופן מהותי. עוד מדגישה המשיבה כי שלב המעצר אינו השלב המתאים לבחינת מהימנות גרסתה של המתלוננת וכי אף שד"ר איוב והשכנה אמנה לא אישרו כי המתלוננת סיפרה להם שהוכתה על ידי העורר יש להותיר סוגיה זו להתרשמותו של בית המשפט המחוזי שישמע את הראיות.

7.

דין הערר להידחות. הצדק עם המשיבה באומרה כי שלב המעצר אינו השלב המתאים לבחינת מהימנות הגרסה שמסרה המתלוננת וזאת גם אם בפרטים מסוימים אין התאמה בין גרסה זו ובין הודעותיהם של ד"ר איוב ושל השכנה אמנה במשטרה. בעניין זה נפסק לא אחת כי בשלב המעצר בוחן בית המשפט

אם חומר הראיות לכאורה מבסס סיכוי סביר להרשעת הנאשם בעבירות המיוחסות לו, והוא אינו נדרש בשלב זה לסוגיות של מהימנות אלא אם כן עולות על פני הדברים מן הראיות לכאורה סתירות ופרכות מהותיות (ראו: בש"פ 2201/11

פלוני נ' מדינת ישראל , פיסקה 5 (טרם פורסם, 27.3.2011);

בש"פ 194/10 חמודה נ' מדינת ישראל , פיסקה 35 (טרם פורסם, 27.1.2010); בש"פ 4692/06 אלמוגרבי נ' מדינת ישראל , פיסקה 9 (לא פורסם, 20.6.2006). במקרה דנן, המתלוננת מסרה גרסה מפורטת (בארבע הודעות שונות) לגבי מעשי אינוס ואלימות שביצע העורר כלפיה. בהודעותיה אלה ציינה המתלוננת, בין היתר, כי סיפרה על האלימות שנקט נגדה בעלה לד"ר איוב ולשכנה אמנה אך אלה לא אישרו את הדבר בהודעות שנגבו מפיהם. לעומתם, אישרו השכן, חמד רואשד, וכן אביה של המתלוננת כי היא סיפרה להם על כך שבעלה מכה אותה.

בנסיבות אלה אני סבורה כי הגם שההודעות אשר נגבו מד"ר איוב ומן השכנה אמנה יש בהן כדי להחליש במידת מה את עוצמתן של הראיות לכאורה, אין מקום לקבוע בשלב זה מסמרות באשר למהימנות המתלוננת ומן הראוי להותיר סוגיה זו בידי בית המשפט שבפניו ישמע ההליך העיקרי. אשר למסוכנות הנשקפת למתלוננת מן העורר הרי שזו ברורה ומובהקת נוכח המעשים המיוחסים לו והיא מתעצמת בייחוד בהינתן העובדה שהעורר כבר הורשע בעבר בעבירת אלימות שביצע כלפי המתלוננת.

הקושי המסוים עליו הצבעתי בקשר עם עוצמת הראיות לכאורה, נוכח עדותם של ד"ר איוב ושל השכנה אמנה, עשוי להצדיק עם זאת את שחרורו של העורר לחלופת מעצר (ראו: בש"פ 5564/11 פלוני נ' מדינת ישראל , פיסקה 4 (טרם פורסם, 8.8.2011) ונראה כי בית המשפט המחוזי סבר אף הוא כי יש לתור אחר חלופה כזו, אך למרבה הצער לא נמצאה עד כה חלופה הולמת להנחת דעתו של שירות המבחן ושל בית המשפט למרות שני תסקירי מעצר שהוגשו בהקשר זה. בערר, שב העורר וטען כי יש להורות על שחרורו לבית אימו בג'לג'וליה (החלופה האחרת ביישוב מעלות נזנחה במהלך הדיון ובצדק) אך נוכח ההסתייגויות שהביע שירות המבחן לגבי התאמתם של בני משפחת העורר לשמש מפקחים במקרה דנן (ראו תסקיר המעצר מיום 11.7.2011), לא ראיתי מקום להתערב בהחלטתו של בית משפט קמא אשר סבר כי גם תוספת של איזוק אלקטרוני לא תועיל בעניין זה.

הערר נדחה, אפוא. ככל שהעורר יציע חלופת מעצר אחרת יוכל בית המשפט המוסמך לשוב ולבחון אותה תוך הסתייעות בשירות המבחן.