בש"פ 5755/00 שאקר אבו סנינה נ. מדינת ישראל

1.העורר 1 (להלן העורר) הועמד לדין בבית משפט השלום בירושלים בעבירות של שימוש במסמך מזויף, התחזות כאדם אחר, קבלת דבר במרמה וכניסה לישראל ללא היתר כדין. במסגרת ההליך שהתנהל נגדו ביקשה המשיבה את מעצרו של העורר עד לתום ההליכים נגדו, אך הצדדים הגיעו להסכמה, לפיה שוחרר העורר בתנאים מגבילים, כשבין התנאים היו גם הפקדת סך של 15,000 ש"ח בקופת בית המשפט, מתוכם 10,000 ש"ח במזומן ו5,000- ש"ח בשיק של העורר 3, שהוא אביו של העורר, חתימה על ערבות עצמית בסך 20,000 ש"ח וכן ערבות צד ג' בסך 20,000 ש"ח עליה חתם העורר 2. הסכמה זו נפתחה במילים הבאות:

"אנו מודיעים לבית המשפט כי הגענו להסכמה לפיה ישוחרר המשיב בתנאים הבאים:

א.המשיב יתייצב למשפטו

..."

המשפט התנהל כסדרו, ואין חולק, כי כל משך התנהלות ההליכים לא הופרו תנאי הערובה על ידי העורר. בסוף המשפט הורשע העורר, ונגזר עליו, בין שאר העונשים, עונש מאסר בפועל לתקופה של שישה חודשים. עם מתן גזר הדין ביקש בא-כוח העורר, כי ביצועו של העונש יעוכב, אך בית המשפט דחה את הבקשה.

2.למרות דחיית הבקשה, ומסיבה שלא נתבררה, לא בוצע מאסרו של העורר באותו יום, והוא אף לא התייצב לריצוי עונשו עד היום. בעקבות כך הגישה המשיבה בקשה לבית משפט השלום בירושלים לחילוט כספי הערובה ולמימוש הערבות העצמית וערבות הצד השלישי. בית משפט השלום (השופט ר' שמיע) קיבל את בקשת המשיבה במלואה, והורה על חילוט ההפקדה ועל מימוש הערבויות. בית משפט קמא הבחין בין ההפקדה והערבות העצמית לבין ערבות הצד השלישי עליה חתם העורר 2. הוא קבע אמנם, כי יש הבדל בין התחייבויותיו של העורר עצמו, שהן מבוססות על הוראות סעיף 48 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו1996- (להלן: חוק המעצרים), ולפיכך גם מכילות גם התחייבות מכללא להתייצב לריצוי עונשו, לבין התחייבויותיו של ערב, אשר מבוססות אך ורק על כתב הערבות עליו חתם; יחד עם זאת, הגיע למסקנה, כי הבדל זה אינו משפיע על התוצאה המשפטית - שכן לאור תכלית הערבות מובן, כי תכליתה אינה רק להבטיח את בריחת העורר ממשפטו, אלא גם את ביצוע פסק-הדין. הוא הוסיף:

"אין מקום לראות בנאשם אשר לא התייצב לנשיאת עונשו כנאשם אשר עמד בתנאי שחרורו בערובה. אם במקרה שלפנינו לא סומן תנאי זה מפורשות בכתב הערובה, אין זאת אלא משום שבעת עריכת כתב הערובה לא היתה כל יכולת טכנית שהיא לעשות זאת, שכן מדובר היה בשלב של בקשה למעצר עד תום ההליכים, בטרם ניתן פסק דין ובטרם הוטל על המבקש כל עונש שהוא. אלא שאין להסיק מכך שהשחרור בערובה לא כלל בתוכו את התנאי האמור בסעיף 48 בנוגע להתייצבות הנאשם לריצוי עונשו. טופס כתב הערובה לחוד, ותכלית השחרור בערובה לחוד, ואין כל ספק שהשני גובר על הראשון בכל מקרה של התנגשות לכאורית ביניהם."

העורר הגיש ערר על החלטה זו לבית המשפט המחוזי בירושלים (השופטת ד' וכסלר), אשר אימץ במלואן את מסקנותיו של בית המשפט קמא לאחר ששוכנע, כי הערבויות שנחתמו כוללות גם התחייבויות ביחס להתייצבות לריצוי העונש. על החלטה זו הוגש הערר שבפניי.

3.בא-כוח העוררים ביקש להסתמך על בש"פ 1030/94 לוי נ' מדינת ישראל (לא פורסם) בו נפסק מפי השופט קדמי, כי "לענין מימושה דין ערבות הניתנת - על ידי נאשם או על ידי ערב... כדינה של כל ערבות. ועל כן: התנאים למימושה יהיו אך אלה המפורטים בכתב הערובה" (שם, בפיסקה 5 לפסק-הדין), והיות שבאותו מקרה לא צוין בכתב הערובה, כי אחד מתנאי הערובה הוא התייצבות הנאשם לשאת בעונשו, נפסק כי לא היה מקום לחלט את הערובה. כך גם לטענת בא-כח העורר בענייננו. בא-כח העורר הוסיף, כי עולה מן ההסכמה שניסחו הצדדים, שקיבלה תוקף של החלטה, ושעל בסיסה שוחרר העורר ממעצרו, כי תנאי השחרור הם אך לצורך הבטחת התייצבותו של העורר למשפטו. הוא הדגיש עוד, כי לעניין הערבות העצמית וערבות הצד השלישי, כתב הערבות מדבר במפורש על התייצבות למשפט ולא על התייצבות לנשיאת העונש, ולפיכך לא היה מקום במקרה זה להורות על מימוש הערבות.

בא-כוח המשיבה הסכים מטעמיו, כי יש לקבל את הערעור ביחס לערבות צד ג', ולערבות העצמית שנחתמה בידי העורר; באשר לחילוט ההפקדה שהפקיד העורר טען, בא-כח המשיבה כי יש לדחות את הערר. ראשית, טען כי עצם העובדה שהעורר לא התייצב לדיון בפניי, מצדיקה את דחיית עררו. בא-כוח המשיבה אישר אמנם, כי אם היה העורר מגיע לדיון, היתה המשיבה עוצרת אותו ומביאה אותו לריצוי עונשו, אולם הדגיש, כי התייצבותו של נאשם במשפט פלילי בהליכים המתנהלים נגדו אינה רק זכותו של הנאשם, אלא לא פעם גם חובתו. לגופו של עניין טען, כי ראוי להבחין בין הערבויות, אשר נחתמו על ידי העורר והעורר 2, שכן אלה מבוססות על כתב הערבות עליו חתמו הצדדים, ואילו תנאי השחרור האחרים, מבוססים על החלטת בית המשפט, ובמקרה דנן על הסכמות הצדדים, אשר קיבלו תוקף של החלטה. משכך, טען, אין ההלכה שנקבעה בבש"פ 1030/94 חלה על התנאים, ככל שהם נובעים מההסכם ומתיחסים לעורר.

4.בהתחשב בהסכמה מצדו של בא-כוח המשיבה, מקבלת אני את הערר עד כמה שהוא נוגע לעניינו של העורר 2 ומבטלת את קביעות הערכאות דלמטה לפיה תמומש ערבותו. הוא הדין גם ביחס להחלטה על מימוש ערבותו העצמית של העורר.

נוכח עמדת התביעה השאלה הטעונה עתה הכרעה היא שאלת ההפקדה שהפקידו העורר ואביו בסכום כולל של 15,000 ש"ח אשר הסנגור מבקש החזרתם. לכאורה, נראה כי בעת ההפקדה חתם העורר על נוסח זהה של התחייבות להתייצב ואין הבדל בינה לבין הערבות שנחתמה על ידו ועל ידי צד ג'. אולם, הגעתי למסקנה, כי יש לדחות את הערר בעניין הסכום שהפקידו העורר ואביו. נאשם המתחייב "להתייצב למשפט", אינו יכול לטעון ברצינות, כי בגדר התחייבות זו לא כלולה גם התחייבות להתייצב לנשיאת העונש. גם אם נאמר ששאלה זו אינה נקייה מספק, בשל נוסח ההתחייבות שצורפה להפקדה, הרי בנסיבות העניין שלפנינו, אין הטענה ראויה להישמע. ההתחייבות להתייצב למשפט היתה פרי הסכמה בין העורר לתביעה; במעמד סיום משפטו של העורר במועד קריאת גזר הדין העורר נכח באולם בית המשפט, ובית המשפט ציווה על מאסרו בתום ההליך; משדחה בית המשפט את בקשתו של העורר לעיכוב ביצוע, במעמד הקראת גזר הדין נראה כי אין להבחין בין חובת ההתייצבות למשפט לבין ההתייצבות לנשיאת העונש. יהיה זה פיצול מלאכותי הסותר את תכלית ההפקדה ואת החלטת בית המשפט שחייב את העורר בהפקדה האמורה, לקבוע, כי פג תוקפה של התחייבות בעת הדיון עצמו עוד בטרם ניתנה ההחלטה לנשיאת העונש לאלתר. בנוסף לכך בנסיבות העניין יש מקום להבחין בין המצב בו הבקשה היא להשיב את הכספים, אשר הופקדו בקופת בית המשפט ונמצאים ברשותו, לבין מצב בו בית המשפט נדרש להליך של גביית כספים אשר אינם ברשותו בהליך של מימוש התחייבותו של ערב או נאשם.

לעניין זה נכונה טענת בא-כח המשיבה, כי כאשר העורר פונה בערר לבקשת סעד מבית המשפט, חייב היה הוא עצמו להתייצב בפניו. בהתחשב באופיו של ההליך אין לדון בערר ללא בעל הדין המעוניין, המבקש להנות מכל העולמות תוך ניצול לרעה של ההליך השיפוטי. משנמנע העורר מלהתייצב לדיון, הן בערכאה זו והן בערכאות דלמטה, ואין הוא מגלה עניין בהליך ראוי לראות אותו כאילו זנח את עררו (השוו ע"פ 1465/91 אדירים חברה לבנין ועבודות ציבוריות בע"מ נ' מדינת ישראל (לא פורסם) וע"פ 1/70 סקוט נ' מדינת ישראל , פ"ד כד(1) 589). מי שמזלזל כך במערכת השיפוטית ומועל באמון שנתנה בו, אינו יכול לטעון שזכאי הוא לסעד של החזר הכספים שהופקדו להבטחת התייצבותו מבלי שיטרח להתייצב בהליך. אשר על כן החילוט של סכום הפקדון יעמוד בעינו והערר לעניין זה נדחה.

5.בשולי ההחלטה עלי להעיר הערה נוספת: כבר בבש"פ 1030/94 שניתן לפני למעלה משש שנים התריע בית משפט זה מפי השופט קדמי על הצורך לתקן את הטפסים הקיימים בעניין שחרור בערובה כדי למנוע מצבים, הדומים למצב שהובא בפניי. למרות הזמן הרב שחלף לא נעשה עד כה כל שינוי בטפסים. עניין זה שב ועולה מדי פעם בעת הצורך לחלט ערבות אך הלקח אינו נלמד.

ניתן היה להימנע מכל התסבוכת נשוא הבקשה שהעסיקה שלוש ערכאות שיפוטיות, לו היה מתוקן נוסח ההתחייבות הקבוע בטופס, כך שהיה כתוב בו, כך שיהיה ברור שהנאשם מתחייב להתייצב במשפטו ובכל הליך הקשור בו בכל מועד שייקבע לכך כדין, וכן כי מתחייב הוא "להתייצב לריצוי עונשו במועד שייקבע לכך, אם יורשע". בכל מקרה, עד שיוחלפו הטפסים, ניתן לתקן פגם זה בקלות על ידי תיקון בכתב יד על גבי הטופס. חשוב כי נושאי המשרה המחתימים ערבים ונאשמים על שחרור בתנאים מגבילים, יקפידו גם על ציון תנאי זה כתנאי לשחרור בערובה.