בש"פ 5762/09 פלוני נ. מדינת ישראל

ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בבאר שבע ( כב' סגן הנשיא השופט ב' אזולאי ) מיום 28.6.09 בב"ש 20979/09, אשר דחה את בקשת העורר לבטל כליל את מגבלות התנועה המוטלות עליו.

1.

נגד העורר הוגש בשנת 2006 כתב אישום המייחס לו עבירה של תקיפת בת זוג, לפי סעיף 382(ב)(1) ל חוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: החוק ); עבירה של הדחה בחקירה, לפי סעיף 245(ב) לחוק; עבירה של אינוס, לפי סעיף 345(א)(1) לחוק; ועבירה של איומים, לפי סעיף 192 לחוק.

על-פי הנטען, במועדים שונים ורבים במהלך השנים 2004-2006 תקף העורר את מי שהיתה בשעתו אשתו (להלן: המתלוננת ), אף בעת שהיתה בהיריון, בכך שהכה אותה, בעט בה, ויידה לעברה חפצים. בנוסף, איים העורר על המתלוננת שיפגע בה אם תעז לפנות למשטרה נגדו. באחד המועדים, לאחר שהמתלוננת פנתה למשטרה והגישה תלונה על מעשי האלימות שהעורר נקט כלפיה, שכנע אותה העורר למסור הודעת שקר ולבטל את התלונה שהגישה, וזו, בשל חששה ממנו, אכן פנתה למשטרה בבקשה לבטל את התלונה. כן נטען בכתב האישום, כי במועדים רבים במהלך השנים 2005-2006 דרש העורר מהמתלוננת שתקיים עימו יחסי מין, ולאחר שהמתלוננת סירבה, התעלם העורר מסירובה זה, והחדיר את איבר מינו לאיבר מינה עד שהגיע לסיפוק מיני. באחד המועדים, נענתה המתלוננת לדרישת העורר לקיים עימו יחסי מין בשל חששה כי יכה אותה, לאחר שקודם לכן סירבה לכך, והעורר מצידו, בזמן שהחדיר את איבר מינו לאיבר מינה, כעס עליה משום שלא הראתה סימני הנאה מהיחסים, וסטר לה על פניה.

2.

בד בבד עם הגשת כתב האישום, עתרה המדינה למעצרו של העורר עד לתום ההליכים נגדו. בחודש יוני 2006 נעתר בית המשפט המחוזי (כב' השופט ב' אזולאי) לבקשה, והורה על מעצר העורר עד לתום ההליכים, לאחר שקבע כי קיימות ראיות לכאורה למיוחס לו ועילה למעצרו, וכי אין בחלופת המעצר שהוצעה כדי לספק את מטרות המעצר באותו שלב.

3.

העורר הגיש ערר על ההחלטה לבית משפט זה. בהסכמת המדינה, ונוכח המלצת שירות המבחן בתסקיר שהוגש בעניינו, הוחלט על שחרור העורר למעצר בית מלא בבית אחותו ובפיקוחה המלא, ובכפוף לתנאים נוספים: הרכבת איזוק אלקטרוני,

הפקדת ערבויות כספיות, התייצבות שבועית של העורר בתחנת המשטרה, הימנעותו

מיצירת כל קשר עם המתלוננת, עיכוב יציאה מן הארץ ופיקוח של שירות המבחן למשך 6 חודשים (בש"פ 5002/06 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 22.6.2006)).

4.

בחודש דצמבר 2006 פנה העורר לבית המשפט המחוזי בבקשה לעיון חוזר בהחלטה על תנאי שחרורו, וביקש לאפשר לו לצאת לעבודה. בית המשפט (כב' השופט ב' אזולאי) התיר לעורר לצאת לעבוד בין השעות 06:00 ו-17:30, בליווי מפקח ובכפוף להפקדת ערבויות.

5.

בחודש פברואר 2007 צומצם פעם נוספת, בהסכמת המדינה, היקף שעות מעצר הבית שבו היה העורר נתון, והוא נותר במעצר בית לילי בלבד, בין השעות 24:00 ל- 06:00 ביום למחרת.

6.

בחודש יוני 2009 פנה העורר לבית המשפט המחוזי בבקשה לבטל כליל את מגבלות התנועה שהוטלו עליו, קרי- את שהייתו במעצר בית בשעות הלילה. בהחלטה נשוא ערר זה דחה בית המשפט המחוזי את הבקשה בקבעו כדלקמן:

"לאחר עיון בבקשה, נראה לי כי לנוכח המסוכנות הגבוהה, כפי שנלמדת מכתב האישום, וכפי שנאמר בהחלטות קודמות, ולאור העובדה שנותר מעצר בית לפרק זמן קצר בלבד, אין מקום לבטל את מעצר הבית, שעדיין הינו חיוני.

לאור זאת, אני דוחה את הבקשה".

7.

לטענת העורר, שגה בית המשפט המחוזי בדחיית בקשתו, ובקובעו כי אין לבטל את מעצר הבית בשל מסוכנותו. העורר מציין, כי הוא נתון תחת מגבלות תנועה במשך תקופה של למעלה משלוש שנים, כאשר מועד הקראת כתב האישום בהליך העיקרי המתנהל נגדו קבוע אך ליום 15.9.09. לדבריו, במהלך התקופה שחלפה התגרש מהמתלוננת והוא ממלא אחר תנאי השחרור בערובה שהושתו עליו מבלי שביצע כל הפרה שלהם. לאור פרק הזמן המשמעותי שחלף מאז הגשת כתב האישום, והעובדה כי ההליך העיקרי נגדו, המצוי אך בראשיתו, קבוע למועד רחוק, יצא כי הוא יוותר תחת מגבלות תנועה למשך פרק זמן ממושך ביותר, שאינו סביר. כן נטען, כי לאור חלוף הזמן, והעובדה כי התגרש מהמתלוננת, נקודת האיזון בין השיקולים השונים השתנתה, ואין עוד ערך להשארתו במעצר בית. לפיכך, עותר העורר להורות על ביטול מגבלות התנועה בהן הוא נתון.

8.

אין מקום לערר ודינו להידחות.

כנגד העורר תלוי כתב אישום המייחס לו עבירות חמורות. הקראת כתב האישום נועדה לאמצע חודש ספטמבר 2009. כל עוד כתב האישום בעינו, העורר מוחזק כנאשם בעבירות חמורות, ועובדה זו מן הדין שתמצא את ביטויה במסגרת התנהלותו בחלופת מעצר. ביטול טוטאלי של כל תנאי חלופת המעצר מאפיין אדם הזכאי לחירות מלאה, ובמקרה של העורר, נכון לשלב זה – לא היא; ההליך הפלילי בראשיתו, ואין לדעת כיצד, ולאיזה כיוון יתפתח. כל עוד זהו מצב הדברים, נדרשת מסגרת פיקוח על העורר, כמקובל ביחס למשוחררים בחלופת מעצר. זאת, כדי לענות על מסוכנות אפשרית שעודנה קיימת, חרף שינוי נסיבות מסוים שחל עם גירושי בני הזוג, וכדי לקיים מסגרת פיקוח שתמנע שיבוש או הימלטות ואף חשש להסתבכות עבריינית נוספת. תנאי החלופה המקוריים בינתיים הלכו ונתכרסמו כליל, ונותר מכולם מעצר בית לילי בלבד. בנסיבות הענין, תנאי זה שנותר לחלופה הינו מידתי וראוי מכל בחינה שהיא, כדי להבטיח מסגרת מינימאלית שתציב גבולות כלשהם להתנהלות העורר, כל עוד תיק פלילי חמור תלוי נגדו.

הערר נדחה.