בש"פ 8040/13 עמוס הללי נ. מדינת ישראל

ערר על החלטתו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע (כב' השופט נ' אבו טהה ) שדחה את בקשת העורר לעיון חוזר בתנאי חלופת מעצרו.

העובדות וההליכים

1.

בכתב אישום שהוגש לבית המשפט המחוזי בבאר שבע הואשם העורר במספר אישומים שבהם יוחסו לו עבירות של ארגון, החזקה וניהול מקומות הימורים ומשחקים אסורים, עבירות מס, עבירת סחיטה באיומים, ועבירות הלבנת הון. האישום העומד במוקד הבקשה שלפניי נסב על סחיטה באיומים של נתנאל דיעי (להלן : אישום מספר 12 ). לפי המיוחס לו איים העורר על דיעי במטרה לגרום לו לשלם סכומי כסף שהיה חייב לאדם אחר. לפי פרטי האישום, העורר הגיע בשעות הבוקר למקום עבודתו של דיעי, העיף מחבת שהייתה על הגז אל הרצפה ואיים לפגוע בגופו, בגופם של בני משפחתו ובפרנסתו אם לא יפרע את חובותיו. בצהריי אותו יום חזר העורר למקום ולצידו סבלים אשר העמיסו ציוד וסחורה בשווי 800,000 ש"ח שהיו שייכים לעסקו של דיעי. לאחר שהסתיימה העמסת הציוד, דרש העורר מדיעי לחתום על חשבונית על מנת ליצור מצג כוזב שלפיו הציוד נמכר. כשדיעי סירב לעשות כן, הטיח העורר טלפון נייד בראשו, דבר שגרם לשבירת המכשיר, והמשיך לאיים עליו. במסגרת אישום זה יוחסו למבקש עבירות של הדחה בחקירה, תקיפה סתם, סחיטה באיומים, סחיטה בכוח, גניבה בנסיבות מיוחדות והיזק בזדון.

2.

עיקרי ההליכים בעניינו של העורר תוארו בהרחבה בהחלטת השופטת מ' נאור בבש"פ 3660/12 הללי נ' מדינת ישראל (14.5.2012). אחזור על הדברים בקצירת האומר. ביום 5.4.2012 קבע בית המשפט המחוזי כי קיימות ראיות לכאורה נגד העורר בעבירות ההימורים שהואשם בהן; וכי קיימת תשתית ראייתית לכאורית גם לאישום השניים עשר, הגם שזו "סובלת מקשת רחבה של ליקויים עד כדי כרסום משמעותי". בית המשפט הורה על עריכת תסקיר מעצר לאחר שהשתכנע כי קמה עילת מעצר, שכן עבירת סחיטה באיומים מעצם טבעה ואופייה מגבשת חזקת מסוכנות. ביום 3.5.2012 החליט בית המשפט לשחרר את העורר למעצר בית מלא בהתאם להמלצת שירות המבחן. נגד החלטה זו הגיש העורר ערר לבית משפט זה. השופטת מ' נאור דחתה את הערר, אך ציינה כי יתכן שלאחר שיעידו העדים באישום מספר 12 ניתן יהיה לשקול הקלה בתנאי השחרור; וכי המאשימה מתבקשת, בכפוף לאילוצים, לנסות ולהעיד במשפט תחילה את העדים שיש חשש להשפעה לגביהם, וזאת נוכח הכרסום היחסי בעוצמת הראיות. לאחר החלטה זו הקל בית המשפט קמא בתנאי שחרורו של העורר בסדרת החלטות – תחילה הותר לו לצאת לעבודה בכל יום בין השעות 20:30-7:30, בהמשך הוסר הפיקוח האלקטרוני, ולבסוף צומצם מעצר הבית לשעות הלילה בלבד (בין השעות 22:00-6:00).

3.

ביום 30.10.2013 הגיש העורר בקשה לעיון חוזר לבית המשפט המחוזי שבמסגרתה ביקש לבטל את מעצר הבית הלילי בגין הקצב האיטי של התקדמות המשפט, אי העדת העד המרכזי באישום מספר 12, הכרסום הראייתי שחל לשיטתו באישום ה-14 בעבירות הלבנת ההון, והתנהגותו החיובית מאז מעצרו. ביום 17.11.2013 דחה בית המשפט המחוזי (כב' השופט

נ' אבו טהה ) את הבקשה לעיון חוזר משום שלא חל מהפך דרמטי לשיטתו בתשתית הראייתית באישום בהלבנת ההון; מאחר שטרם נשמעו העדים הרלוונטיים לאישומים בעבירות החמורות; ומשום שקבועים דיוני הוכחות נוספים לחודש דצמבר 2013 ולחודש פברואר 2014 ובהם מתכוונת המשיבה לזמן גם את יתר העדים הרלוונטיים לעבירות שנוגעות למבקש. בית המשפט קמא קבע כי נוכח חומרת המעשים ונסיבות ביצועם לפי כתב האישום, מעצר הבית הלילי מאזן באופן הולם בין האינטרס האישי של העורר לבין האינטרס הציבורי, ועל כן אין מקום לבטלו.

4.

מכאן הערר שלפניי, שבו מבקש העורר לבטל את תנאי שחרורו המגבילים, למעט ההפקדה והערבויות הכספיות. לטענת העורר, בית המשפט קמא התעלם מטענתו המרכזית שלפיה ראוי לבטל את מעצר הבית הלילי מכיוון שחרף פסיקתו של בית משפט זה, ולמרות בקשותיו – התביעה טרם זימנה בדיוני ההוכחות שהתקיימו את העדים הקשורים לאישום מספר 12 שבגינו נפסק כי קיימת עילת מעצר, והיא לא צפויה לעשות כן גם במועדי ההוכחות הבאים שנקבעו. עוד נטען כי העורר הוכיח במשך 19 החודשים שבהם הוא היה נתון במעצר בית כי הוא ראוי לאמון וכי יציאתו במהלך שעות היום אינה מסכנת את שלום הציבור או את ההליך המשפטי. העורר טוען כי אין היגיון בטענה שמעצר הבית הלילי ממזער את המסוכנות הנשקפת ממנו במיוחד נוכח העובדה שהעבירה אשר בגינה הוגבלה חירותו בוצעה לכאורה במהלך שעות היום. לסיכום, נטען כי על אף שהמגבלה המדוברת היא מעצר בית לילי, הרי שהיא פוגעת בחירותו של העורר ומכאן שאין להקל בה ראש, בעיקר כשהתכלית המונחת בבסיס הבקשה למעצר לא מחייבת זאת.

5.

בדיון שהתקיים לפניי סמך בא כוח המשיבה את ידיו על החלטת בית המשפט המחוזי. לטענתו, יש חשיבות לעובדה שהעורר נמצא תחת פיקוח כלשהו במהלך התנהלות ההליכים נגדו, כאשר הפגיעה בחירותו היא מועטה ביותר. מה גם שעומדת לפני העורר האפשרות להגיש במידת הצורך בקשות נקודתיות ליציאה מביתו בשעות הלילה, שלרוב התביעה לא תתנגד אליהן, כפי שכבר קרה בעבר. לצד זאת, הכיר בא כוח המשיבה בכך שמידת המסוכנות של העורר אינה משתנה כאשר החשיכה יורדת. עוד צוין כי מכיוון שנקבעו עד כה רק עשרה דיוני הוכחות בתיק בתקופה של שנתיים, ושצפויים להעיד כ-120 עדים, המשפט אכן צפוי להמשך פרק זמן ממושך. לדבריו, עד כה זומנו עדים שקשורים לאישומים אחרים שהתביעה ביקשה לסיים עם עדותם קודם לכן מתוך תקווה שההליך יתנהל בצורה מהירה יותר. הוא הוסיף כי התביעה אכן טרם זימנה את העדים שקשורים לאישום מספר 12, ואין ביכולתה לציין מועד ברור שבו הם יזומנו לדיוני ההוכחות.

דיון והכרעה

6.

לאחר בחינת נימוקי הערר ושמיעת טענות הצדדים, הגעתי למסקנה כי דינו להתקבל באופן חלקי. אין מחלוקת על כך שהעורר מואשם בעבירות חמורות. לגבי עבירות ההימורים נקבע שקיימות ראיות לכאורה, ואילו ביחס לעבירת הסחיטה באיומים נקבע שקיימת תשתית ראייתית לכאורית בעוצמה נמוכה. בחודש מאי 2012 שוחרר העורר למעצר בית מלא בתנאים מגבילים, כאשר עם חלוף הזמן הוקלו באופן משמעותי תנאי מעצרו, עד למצב הנוכחי שבו המגבלות עליו מתמצות במעצר בית בין השעות 22:00-6:00. אומנם, מעצר בית לילי עשוי להבטיח מסגרת מינימאלית שתספק גבולות להתנהלות העורר (השוו בש"פ 5762/09 פלוני נ' מדינת ישראל , פסקה 8 (22.7.2009)). מאידך גיסא, גם הגבלה חלקית כמעצר בית לילי יש בה כדי לפגוע בחירותו של העורר, ועל כן יש לאזנה למול האינטרס הציבורי ולהבטיח כי היא נעשית לתכלית ראויה. במסגרת זו, יש לשקול את נסיבות העניין ובתוך כך את נסיבותיו האישיות של העצור. בכלל זה יינתן משקל לקצב התנהלות ההליך והצפי לסיומו (השוו: בש"פ 4386/10 בצר נ' מדינת ישראל , פסקה ט (19.8.2010)).

7.

בענייננו, האיזון הראוי בין האינטרס הציבורי לחירותו של העורר מוביל למסקנה כי בשלב הנוכחי, יש מקום לביטול התנאי של מעצר בית לילי. הגעתי למסקנה זו נוכח ארבעה טעמים עיקריים: ראשית, מלכתחילה הייתה קיימת תשתית ראייתית לכאורית בעוצמה נמוכה בלבד בעבירת הסחיטה באיומים, שממנה עולה כי נשקפת המסוכנות העיקרית מצד העורר. שנית, נראה כי על אף פרק הזמן הארוך שחלף מאז הגשת כתב האישום ההליך המשפטי אינו מתקדם בצורה משמעותית – עד כה ובמשך כשנתיים התקיימו 10 דיוני הוכחות שבהם העידו כ-11 עדים בלבד, וזאת מתוך כ-120 עדים שצפויים להעיד. יתר על כן, בפרט, נראה שאין כל התקדמות, ואף לא צפויה התקדמות בעתיד הקרוב, בהעדת העדים שקשורים לאישום בעבירת הסחיטה באיומים. שלישית, במשך התקופה הארוכה שבה היה העורר נתון במעצר בית הוא עמד בתנאי חלופת המעצר ולא יוחסה לו כל מעורבות בפעילות עבריינית. רביעית, אין טעם ענייני להמשיך את מעצר הבית בשעות הלילה שכן, אף לדברי בא כוח המשיבה, מסוכנותו של העורר אינה משתנה כאשר החשיכה יורדת. זאת נוכח העובדה כי עבירת הסחיטה באיומים בה הואשם העורר, שממנה כאמור נשקפת המסוכנות העיקרית מצידו, בוצעה לכאורה בשעות היום שבהן חופשי העורר מפיקוח. כל אלו מובילים למסקנה כי בשלב הנוכחי, מעצר הבית הלילי אינו מידתי (השוו: בש"פ 4386/10 אזרד נ' מדינת ישראל (30.6.2010)).

8.

סוף דבר, הערר מתקבל אפוא. התנאי בדבר מעצר בית לילי יבוטל. יתר התנאים לשחרורו של העורר אשר נקבעו בהחלטות בית המשפט המחוזי יעמדו בעינם.