בש"פ 5782/06דניל טקץ נ. מדינת ישראל

זהו ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב (כבוד השופט ד' רוזן), בב"ש 92158/06, מיום 2.7.06, בה הורה על מעצר העוררים עד תום ההליכים בתפ"ח 1075/06.

1.ביום 23.6.06 הואשמו העוררים בעבירות של קשירת קשר לביצוע פשע, אינוס, מעשה סדום, שוד, תקיפה בנסיבות מחמירות והדחה בחקירה.

2.על פי כתב האישום, העוררים קשרו קשר לפגוע באזרחים ישראלים המקיימים יחסי מין בתשלום עם עולות חדשות מחבר העמים. לקראת בוקרו של יום 14.6.06, בסביבות השעה 3:15, הגיעו העוררים ברכב למתחם הבורסה ברמת גן, בעת שהמתלוננת (ילידת חבר העמים) עסקה במתן שירותי מין ללקוח ברכבו. העוררים 1 ו-2 תקפו בבעיטות את המתלוננת ואת הלקוח שהיה עמה. העורר 1 אחז בשערה ומשך אותה מרכב הלקוח. הוא הפילה ארצה, תוך שהוא בועט בראשה. בסמוך לכך, תקף העורר 3 יצאנית ולקוח נוספים. העורר 1 הורה למתלוננת להפסיק לבכות. משלא חדלה מבכיה, אחז בשערה וחבט את ראשה בפח הרכב של הלקוח. משניסתה להימלט, תפס אותה העורר 1 ומנע זאת מבעדה. לאחר מכן, הורה למתלוננת למסור לו סכום של 1,200 ₪ שהיה ברשותה. אחרי כן הכניסו העוררים את המתלוננת לרכבם ונסעו. בשלב זה, לפי כתב האישום, הניעו העוררים את המתלוננת למסור עדות שקר, לפיה מי שתקף אותה הוא חבר שלה, ואילו העוררים חשו לעזרתה. השלושה הסיעו את המתלוננת לפארק באזור רמת גן. שם, על ספסל, ביצע העורר 1 במתלוננת מעשה סדום על ידי החדרת איבר מינו לפיה. לאחר מכן הסיעו העוררים את המתלוננת למקום מבודד. שם, העורר 2 הוציא את מושב הרכב כדי שיקיימו עליו יחסי מין עם המתלוננת. העורר 3 ביצע בה מעשה סדום על ידי החדרת איבר מינו לפיה, וכן קיים אתה יחסי מין שלא בהסכמתה. לאחר מכן הורה לה להחדיר את איבר מינו לפיה פעם נוספת. סמוך לכך, ביצע העורר 1 במתלוננת מעשה סדום פעם נוספת, ובהמשך בעל אותה שלא בהסכמתה החופשית. לאחר כל אלה, התכוונו העוררים להסיע את המתלוננת לבית חברם, אך נעצרו בדרכם על ידי שוטרי סיור.

המעשים המיוחסים לעוררים גרמו למתלוננת חבלות בפנים, בראש ובגב, באופן שהצריך אשפוז בבית החולים וולפסון בחולון.

3.בית משפט קמא קיבל את בקשת המשיבה לעצור את העוררים עד תום ההליכים. כך, קבע בית המשפט כי מתקיימות ראיות לכאורה, בדחותו את טענת הסניגור לפיה אין לתת כל אמון בגרסת המתלוננת בשל היותה יצאנית המכורה לסמים. בית המשפט הבהיר, ובדין כך, שאין מקום בשלב זה להעמיק חקר במהימנות המתלוננת. כן פסק בית המשפט, כי מתקיימת בענייננו עילת מעצר. זאת, משום שכתב האישום והעדויות שבידי המשיבה מצביעים על מסוכנות העוררים - מסוכנות "בולטת ורמה, מסוכנות פורצת גבולות". בנוסף קבע בית המשפט, כי זוהי "מסוכנות שלא ניתן להפיגה בכל חלופת מעצר שהיא".

4.חיציהם של העוררים מכוונים בעיקרם כלפי גרסת המתלוננת ומהימנותה. העוררים טוענים כי בית משפט קמא טעה כאשר ביסס את מסוכנותם על פי כתב האישום בלבד, מבלי שבחן את חומר הראיות. לו היה עושה זאת, היה קובע כי עדות המתלוננת איננה קבילה, בהיותה תחת השפעת סם בעת המקרה. בנוסף, טוענים העוררים, כי המתלוננת נתגלתה כלא מהימנה, לאור פרטים שונים עליהם הצביעו. כן טוענים הם, כי המתלוננת סירבה למסור את גרסתה לחוקרים, במשך שלוש שעות, וכי רק לאחר מכן מסרה את שארע לה, לדבריה. העוררים טוענים, כי משנחקרה המתלוננת, הניעו אותה החוקרים למסור סיפור "עסיסי", אחרת תיעצר, ועל כן מסרה "סיפור דמיוני על פרשה בדיונית ששום אדם מהרחוב או בית משפט סביר לא יאמין לה". לדידם, קביעה זו מתחזקת, לנוכח העובדה כי המתלוננת לא נלקחה מיידית לטיפול רפואי, אלא רק לאחר שנגבתה ממנה הודעה כתובה במשך שלוש שעות. כחיזוק נוסף לטענתם, מצביעים העוררים על הודעת המתלוננת מיום 15.6.06, לפיה קיבלה 100 ₪ מאחד העוררים. בנוסף, טוענים העוררים, כי לגרסאות המתלוננת אין כל תמיכה - אף אחד מאזור הבורסה לא הודיע שהותקף, והרופאים שבדקו אותה לא מצאו ממצא המעיד על אונס. מכאן, לטענת העוררים, שלא קיימות ראיות לכאורה, הצריכות למעצר עד תום ההליכים.

כן גורסים העוררים, כי טעה בית משפט קמא בכך שלא בחן חלופת מעצר, כמחויב מכח סעיף 21(ב)(1) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכות אכיפה- מעצרים), התשנ"ו-1996, כמו גם בכך שלא הורה על הכנת תסקיר מעצר.

5.לאחר שבחנתי את טענות הצדדים, על רקע חומר החקירה, באתי למסקנה כי דין הערר להידחות. ניסיונו של בא כוח העוררים לקעקע את עוצמת הראיות לכאורה, בטענה כי הן נסמכות על עדותה של מתלוננת המשתמשת בסמים מסוכנים הינו מהלך אפשרי בהליך העיקרי. לא כן בהליך בקשת המעצר עד תום ההליכים, בו נבחנת שאלת קיומן של ראיות לכאורה בלבד, ולא מוכרעות בגדרו סוגיות שעניינן במהימנות העדים. עמדה על כך השופטת ביניש בהחלטתה בבש"פ 1526/05 אינטייב נ' מדינת ישראל , מיום 14.3.05:

"...כידוע בית המשפט הבוחן קיומן של ראיות לכאורה במסגרת בקשה למעצר נאשם עד תום ההליכים נגדו, אינו נדרש להכריע בשאלת מהימנותם של עדים. בית המשפט קמא הוא שיצטרך להחליט בדבר מידת האמון שיש לייחס (לגרסת העדה)" (ראו גם בש"פ 10251/04 קריאולין נ' מדינת ישראל

מיום 2.12.04).

גם בטענת המבקשים כי בית משפט קמא הסתמך על גרסת המתלוננת בלבד, אין די כדי לשלול את קיומן של ראיות לכאורה. עמד על כך הנשיא ברק, באומרו:

"אם בחומר החקירה מצויות אמרה של מתלוננת כי הנאשם אנס אותה ואמרה של הנאשם כי אינו מכיר כלל את המתלוננת, אין במצב ראייתי זה, כשלעצמו, כדי לשלול סיכוי סביר להוכחת האשמה, שכן אם גירסת המתלוננת תימצא אמינה, יהא בכוחה להביא להרשעת הנאשם." (בש"פ 8087/95 זאדה נ' מדינת ישראל פ"ד נ(2) 133, פיסקה 16).

דברים אלה יפים אף כשמדובר במתלוננת המצויה תחת השפעת סם או אלכוהול (ראו, לדוגמה, את דברי השופט קדמי בע"פ 3806/97 פריד הייב נ' מדינת

ישראל , מיום 22.6.98 בפיסקה 6).

6.עם זאת, כאשר עוצמת הראיות לכאורה מועטה, אפשר שלא תקום עילת מעצר (בש"פ 4692/06 אלמוגרבי נ' מדינת ישראל , מיום 20.6.06, מפי השופטת חיות), אך אין זה המקרה שלפנינו. לאחר בחינת חומר הראיות – חומר קשה יש לומר - נחה דעתי כי מתקיימות בענייננו ראיות לכאורה ובעצמה מספקת. ביום 14.6.05, בשעה 06:20, נתפסו העוררים ברכבם יחד עם המתלוננת, כאשר היא חבולה. ההסברים שנתנו העוררים אינם אחידים, רוויי סתירות, ואף לא עומדים במבחן ההיגיון. כך, טען העורר 1 בהודעתו למשטרה, כי איננו יודע כיצד הגיעה המתלוננת לרכב שבבעלותו, על אף שהוא זה שנהג בו באותה עת. לדבריו, היא עלתה ב"טרמפ" על הרכב מבלי ששם לב לכך. לגבי מעשיהם באותו לילה, טען העורר 1 בחקירתו, כי הוא וחבריו היו "מטיילים ברכב", סתם כך, ולא ניתבו דרכם למקום מסוים. העורר 2 טוען, כי ישן כל העת, ואילו העורר 3 טוען כי השלושה, יחד עם המתלוננת, היו בחוף ים, כאשר הוא "לא יודע (ב)איזה עיר".

זאת ועוד. בחוות הדעת של מומחה רפואי, שבדק את המתלוננת ביום 14.6.06 בשעה 14:00, נקבע חד משמעית כי המתלוננת ספגה חבלות רבות כיממה לפני הבדיקה, וכי ממצאיה מתיישבים עם עיקרי התלונה. כך ניתן להתרשם גם מהתמונות שבתיק החקירה, אשר חושפות חבלות טריות רבות בפניה של המתלוננת ובראשה. בנוסף, בהודעתה מיום האירוע, סיפרה המתלוננת על כך שאחד העוררים אחז בידיו במכנסי ג'ינס של לקוחה שהותקף, והשליך אותם לעבר צמרת עץ. והנה, ביום 20.6.06 הובילה המתלוננת חוקר משטרתי לגן ציבורי, שם נמצאו מכנסי ג'ינס תלויים על צמרת עץ. מכנסי הג'ינס היו מוכתמים בדם. בא כוח העוררים טען בפניי, כי בהודעות המתלוננת "שרשרת של הזיות", לפיהן, בין היתר, העוררים הינם אנשי שב"כ, אנשי יס"מ, ואחד מהם הנו במעמד גנרל. לטענות אלו, בדרך בה הוצגו, אין עיגון בחומר החקירה. עיון בחומר זה מגלה כי המתלוננת סיפרה שהעוררים ניסו להציג מצג שווא בדבר היותם אנשי משטרה, וזאת כדי להרתיעה מלהתלונן. המתלוננת איננה מציגה תמונת מציאות מעוותת ובלתי הגיונית. נהפוך הוא. בהודעתה מיום 14.6.06, מספרת המתלוננת:

"הם (העוררים) ניסו להפחיד אותי כאילו הם מהמשטרה, נו, איך קוראים לזה, שב"כ לא, יס"מ, כאילו הם שוטרים אז מה כבר יעשו להם, וכל הזמן דיברו על זה כאילו הם שוטרים ... הם הציגו את הבחור עם הירייה [הצלקת על הכתף – ד' ח'] כאילו יש לו את התפקיד הכי גבוה, והאוטו שייך לו מטעם המדינה. אני כבר לא ידעתי למה להאמין" (הדגשה שלי – ד' ח').

כך גם בזכ"ד המשטרתי משעה 6:30 בבוקרו של יום האירוע:

"היא [המתלוננת – ד' ח'] פחדה שישחררו אותם והם ימצאו אותה אחר כך אם היא תתלונן במשטרה. לטענתה הבחורים האלו מיס"מ כי היא הבינה את זה מהדיבור שהיה ביניהם, וחשבה שאם היא תגיד משהו נגדם, משטרה תשחרר אותם והם ימצאו אותה".

מדברים אלה מתבקשת מסקנה גם באשר להיסוסה של המתלוננת לדבר עם המשטרה. נקל יותר וטבעי יותר להסביר את סירובה הראשוני לדבר בפחד וההלם שאחזו בה. פחות סבירה היא גירסת העוררים, לפיה מעצם סירובה לדבר, אפשר ללמוד על חולשת סיפורה.

7.העולה מן האמור הוא, כי סיפורה של המתלוננת רציונאלי, מפורט וקוהרנטי.

אין אלו אלא דוגמאות מתוך חומר הראיות הרב, המאששות את מסקנתו של בית משפט קמא כי בענייננו קיימות ראיות לכאורה בעלות עצמה מספקת לביסוס עילת מעצר עד תום ההליכים. משכך, ברי כי אין צורך להכביר מילים על מסוכנותם של העוררים, כי רבה היא. ברמתה זו, שוללת המסוכנות כל אפשרות להשיג את תכלית המעצר בחלופת מעצר.

הערר נדחה.