בש"פ 5821/98 מדינת ישראל נ. רוני יונה

זוהי בקשה של המדינה להאריך את מעצרם של ארבעת המשיבים בתשעים יום נוספים או עד למתן פסק דין במשפט התלוי ועומד כנגדם, לפי סעיף 62 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), תשנ"ו - 1996.

כנגד ארבעת הנאשמים הוגש כתב אישום, ת"פ 8158/97, בבית המשפט המחוזי בבאר שבע, המייחס להם עבירה של החזקת סם שלא לצריכה עצמית - עבירה לפי סעיף 7(א) ו-(ג) רישא לפקודת הסמים המסוכנים [נוסח חדש] תשל"ג - 1973. על פי האמור בכתב האישום, בתאריך 22.12.97 קשרו הנאשמים קשר לקבל כמות גדולה של סם מסוכן מסוג הרואין באיזור באר שבע ולהוביל אותו לאשקלון. בפעולתם זו הסתייעו הנאשמים בשני כלי רכב, האחד מסוג מיצובישי והשני ג'יפ מתוצרת קאיה. המשיבים 1,2,3 נסעו ראשונים במיצובישי, בכביש מס' 40 לכיוון צפון. בשלב מסוים הם עצרו בצד הדרך וקיבלו לידם, מאחרים, חבילה ובה סם מסוכן מסוג הרואין במשקל 2.155 ק"ג נטו. מיד לאחר מכן המשיכו המשיבים 1,2 בנסיעה לכיוון צפון ברכב המיצובישי כאשר הסם מצוי איתם, ואילו משיב 3 נשאר במקום מסירת הסם ולאחר זמן מה נאסף על ידי משיב 4 אשר נסע בג'יפ. שני הרכבים נעצרו על ידי המשטרה בצומת להבים והסם נמצא בין רגליו של משיב 2.

לאחר הגשת כתב האישום הוגשה לבית המשפט המחוזי בבאר שבא, בב.ש. 7445/97, בקשה למעצר עד תום ההליכים כנגד ארבעת המשיבים. בית המשפט נעתר לבקשה זו וקבע כי בידי התביעה מצויות ראיות לכאורה להוכחת אשמתם של ארבעת המשיבים. בית המשפט סקר את הראיות השונות הכוללות, בין היתר, את הודעותיהם של השוטרים מיחידת העיקוב, את פלטי שיחות הפלאפונים שהתנהלו בין המבקשים במהלך האירוע מהם ניתן ללמוד על הקשר ביניהם ואף הצביע על כך שגרסאותיהם השונות של המשיבים, בהן מנסים המשיבים להכחיש כל קשר לעבירה המיוחסת להם, אינן מתיישבות עם ההגיון.

כנגד החלטתו זו של בית המשפט המחוזי הגיש המשיב 4 ערר לבית משפט זה, בש"פ 808/98, שנדון בפני חברי השופט קדמי. בהחלטתו מיום 15.2.98, אישר השופט קדמי את החלטתו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע וקבע כי קיימת תשתית ראייתית לכאורה, שיש עמה סיכוי סביר להרשעתם של המשיבים. המשיב 4 (הוא העורר בבבש"פ 808/98) הכחיש כל קשר לביצוע העבירה המיוחסת לו ולדבריו אסף את המשיב 3 ביציאה הצפונית מבאר שבע על פי בקשתו הטלפונית וללא כל קשר לעסקת הסמים. בנוגע לגירסה זו ולגירסת יתר המשיבים קבע בית המשפט:

"ההיגיון והשכל הישר אינם "מעכלים" את טענת "המקריות", וה"חברות" העומדת בבסיס ההסברים שנותנים העורר והנאשם מס' 3 לתנועותיהם, התנהגותם והימצאותם במקומות שבהם נצפו. "תמונת המעקב" - לרבות השיחות הטלפוניות - מפריכה את הטענה האמורה ומציבה תחתיה מסקנה ברורה של "מעורבות" של העורר והנאשם מס' 3 בביצוע עסקת הסם, שהסתיימה במסירת למעלה מ- 2 ק"ג הרואין לרשותם הפיסית של הנאשמים מס' 1 ומס' 2."

כעבור כמה חודשים הגיש משיב 4 בקשה לעיון חוזר במעצרו. גם בקשתו זו נדחתה על ידי בית המשפט המחוזי בבאר שבע. על החלטה זו ערר המשיב 4 לבית משפט זה, בבש"פ 4943/98, בפני חברתי השופטת דורנר. במהלך הדיון בערר, שנערך ביום 10.8.98, ביקש ב"כ העורר למחוק את הערר. בהחלטתה בעניין זה קבעה השופטת דורנר:

"...בתוך כך בתאריך 30.9.98 עומדת לחלוף התקופה הקבועה בחוק למעצר עד תום ההליכים, שאם לא תוארך על ידי שופט בית המשפט העליון, ישוחרר העורר ממעצרו...

...ברי, כי אם לא יישמע המשפט עד גמר התקופה הקבועה בחוק בקצב ראוי, ותוגש בקשה להארכה, תהא לעורר עילה טובה להתנגד להארכה."

ואמנם, בימים אלה עומדים להסתיים תשעה חודשים תמימים למעצרם של ארבעת המשיבים. וב"כ המשיבים מתנגדים לבקשת ההארכה מצד המדינה.

ב"כ המדינה סקרה בבקשתה את הנסיבות השונות שהביאו להתמשכותו של ההליך השיפוטי. נסיבות אלה כוללות: דחיות דיונים בשל מחלות הן של הסנגורים והן של ב"כ התביעה, החלפת הסנגורים של ארבעת המבקשים ביום 16.3.98, עתירה לגילוי ראיה שהגישו הסנגורים תוך בקשה כי היא תידון בפני שופט שאיננו השופט שניהל את התיק גופו. בנוסף לכל אלה הודיע כב' השופט עמר ביום 16.8.98, שדן בתיק, כי הוא מעבירו לשופטת טהר שחף. בעקבות זאת ביטל בית המשפט את הישיבה שהיתה קבועה לאותו יום וכן את זו שהיתה קבועה ליום המחרת. במקומו קבע בית המשפט מועדים חלופיים. דא עקא ביום 26.8.98 נתקבלה הודעה מבית המשפט על ביטול כל המועדים שנקבעו בשל אי-התאמתם ללוח הזמנים של השופטת טהר שחף למעט המועד הקבוע ליום 17.9.98.

לאחר בקשת התביעה לקביעת מועדי דיון נוספים, נקבעו כעת המועדים הבאים: 24.9.88, 27.9.98, 28.9.98, 1.10.98, 18.10.98, 20.10.98.

על-אף התארכותו של הדיון בתיק המשיבים אין אני רואה צידוק לשחרורם. לארבעת המשיבים עבר פלילי מכביד מאד והעבירה המיוחסת להם בכתב האישום, אשר הביאה למעצרם עד תום ההליכים, הינה חמורה ביותר וקיימת לגביה חזקת מסוכנות. ואמנם, שחרורם עלול לסכן, סכנה של ממש, את בטחון הציבור. בנסיבות אלה איני רואה אפשרות ל"חלופת מעצר". עם זאת, יש לקוות כי, לאחר קביעת שורה של המועדים, המשך הדיון יתנהל בקצב ראוי כך שימנע מן המשיבים עינוי דין.

אי לכך, אני מקבל את בקשת המדינה, ועל פי סמכותי לפי סעיף 62 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), תשנ"ו - 1996, אני מורה על הארכת מעצרם של ארבעת המשיבים בתשעים יום, שמניינם יחל ביום 30.9.98 או עד למתן פסק דין בת"פ 8158/97 בבית המשפט המחוזי בבאר שבע.