בש"פ 5831/01 יצחק חדיף נ. מדינת ישראל

1.העורר נעצר לחקירה בחשד כי עבר ביחד עם אדם נוסף עבירה של סחיטה באיומים, עבירה לפי סעיף 478א סיפא, לחוק העונשין, תשל"ז-1977. בשלב החקירה הורה בית משפט השלום לשחרר את העורר בהעדר תשתית ראייתית, אולם בית המשפט המחוזי קיבל את ערר המדינה, והורה על מעצרו לצורכי חקירה עד ליום 17.7.01. ביום 17.7.01 החליט בית משפט השלום על הארכת מעצרו של העורר ביומיים נוספים לצורך הכנת כתב אישום, בהתאם לסעיף 17(ד) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה-מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן: חוק המעצרים). ביום 19.7.01 הוגש נגד העורר כתב אישום ובקשה למעצר עד תום ההליכים בבית המחוזי בתל-אביב-יפו(השופט א' אבן-ארי). עורך-דין פלדמן, שאף הוא ייצג את העורר באותו הליך, התנגד לדחיית הדיון וטען כי העובדה שהחומר לא הועבר לסניגוריה לפני הדיון מנע דיון דו-צדדי וענייני במעצר עד לתום ההליכים, לפיכך טען כי ראוי שהעורר ישוחרר. לאחר שבית המשפט המחוזי עיין בחומר החקירה והשתכנע כי יש תשתית ראייתית לכאורה כנגד העורר, ביקש עו"ד פלדמן לקבוע את הדיון רק ביום 30.7.01 כדי שהסניגוריה תוכל לעיין בחומר החקירה. על החלטה זו של בית המשפט הוגש הערר שלפניי.

בינתיים התקיים הדיון במעצר גופו בבית המשפט המחוזי, והערר בעניינו של העורר התייתר למעשה. בעקבות כך, ביקשתי מבא-כוחו של העורר, עו"ד פלדמן, להודיע לבית המשפט אם עומד הוא על הערר, והוא הודיע שאכן מבקש הוא את הכרעת בית המשפט, בשאלה המשפטית שעורר בעת הדיון. בטיעוניו לעניין זה טען בא-כוחו המלומד של העורר כי אמנם שאלת מועדי מסירת חומר החקירה לקראת הדיון כבר אינה אקטואלית, אולם מוסיף וטוען הוא, כי ברוב רובם של הליכי המעצר מסתיים הדיון במעצר עצמו בטרם יש סיפק בידי ערכאת הערעור לדון בשאלה המשפטית שהוא מעלה. לכן טוען הוא כי עניינו של מרשו מתאים לצורך ההכרעה העקרונית שבדרך כלל תהפוך לבלתי אקטואלית ותיאורטית בכל הזדמנות שבית המשפט בערכאת ערעור יתבקש להדרש לה.

בית המשפט אכן אינו דן בשאלות תיאורטיות שאין להן נפקות מעשית, אך נוכח הטענות שהועלו וההסתברות הגבוהה כי שאלה זו תשוב ותתעורר ובטרם תתלבן תהיה שוב לתיאורטית, החלטתי להכריע בה. (ראו לעניין זה: בש"פ 4455/00 מדינת ישראל נ' מחמוד בדווי, פ"ד נד(4) 794, 801 ופסקי הדין הנזכרים שם).

2.השאלה שבה מבקש הסניגור הכרעה, היא: האם על המדינה למסור לנאשם או לבא כוחו את חומר החקירה לפני שמוגשת הבקשה למעצר עד לתום ההליכים, ולו זמן קצר לפני כן. ביחס לשאלה זו הוגשה תגובת המדינה, ובא-כוחו של העורר אף הגיב על האמור בתגובת המדינה, ונתן הסכמתו שההחלטה תתקבל על סמך החומר שהוגש.

סעיף 74(א) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 (להלן: חוק סדר הדין הפלילי) קובע לאמור:

"הוגש כתב אישום בפשע או בעוון, רשאים הנאשם וסניגורו, וכן אדם שהסניגור הסמיכו לכך, או, בהסכמת התובע, אדם שהואשם הסמיכו לכך, לעיין בכל זמן סביר בחומר החקירה וכן ברשימת כל החומר שנאסף או שנרשם בידי הרשות החוקרת, והנוגע לאישום שבידי התובע ולהעתיקו".

טוען בא-כוחו של העורר, כי למרות שנקבע בסעיף 74 לחוק סדר הדין הפלילי כי זכותו של נאשם או סניגור לעיין בחומר החקירה קמה רק לאחר הגשת כתב האישום (שביחד איתו מוגשת הבקשה למעצר עד תום ההליכים), הסעיף אינו אוסר על התביעה למסור את החומר זמן מה לפני הגשת כתב האישום, וראוי לעשות כן. לטענתו, אילו היה החומר נמסר לסניגוריה מספר שעות לפני מועד הדיון, לא היה נאלץ הסניגור כעניין שבשגרה לבקש דחייה לשם עיון בחומר לפי סעיף 21(ד) לחוק המעצרים, תוך פגיעה בחירותו של הנאשם, וניתן היה לקיים דיון אמיתי בטיבן של הראיות לכאורה עם הגשת הבקשה למעצר עד תום ההליכים. לטענתו, מדובר בחירותו של אדם, ועל כן יש לפרש את הסעיפים הרלוונטיים בחוק המעצרים ובמיוחד סעיף 21(ב) על-פי תכליתם ובמגמה לשמור ככל הניתן על זכויותיו של הנאשם.

באת-כוח המדינה מצדה טוענת כי נוכח המסגרת החוקית שבה פועלת הפרקליטות, אין אפשרות להעביר את חומר החקירה לסניגוריה לפני הגשת כתב האישום. לטענתה, בנסיבות של הגשת כתב אישום נגד חשוד שהיה נתון במעצר ומבקשים להמשיך את מעצרו, הזמן העומד לרשות הפרקליטות להכנת כתב האישום הוא קצר ביותר. יש לזכור כי בשלב זה עדיין מדובר בחשוד הנתון במעצר לצורכי חקירה או הגשת אישום. עוד טוענת היא, כי בשל לחץ הזמן, הכנת כתב האישום נעשית במקרים רבים גם מחוץ לשעות העבודה המקובלות, וזאת כדי להגיש את כתב האישום בעוד החשוד נתון במעצר. עם הגשת כתב האישום מסתיים המעצר לצרכי חקירה ואם יש צורך בהארכת מעצר יש להגיש בקשה למעצר עד תום ההליכים. לפי הטענה, בתוך מסגרת זמן זו אין בידי התביעה להעמיד את חומר החקירה לרשות הסניגוריה, שכן הדבר מצריך מנגנון מיוחד אשר לא ניתן להפעילו בלוח הזמנים הצפוף. באת-כוח המדינה, מציינת כמובן, כי סעיף 74 לחוק סדר הדין הפלילי מחייב את התביעה למסור את חומר החקירה רק עם הגשת כתב האישום ולא לפני כן. לטענתה, האינטרס לקיים את החקירה ללא הפרעות חיצוניות קיים גם לאחר סיום החקירה ובטרם נבחן החומר על ידי התובע. בפרק זמן זה יכול התובע עדיין להגיע למסקנה כי דרושה השלמת חקירה, או נדרשות פעולות נוספות כגון הוצאת תעודת חיסיון וכיו"ב. ולפיכך טרם ניתן לחשוף את חומר החקירה.

3.דין הטענה שביסוד הערר להידחות. סעיף 74 לחוק סדר הדין הפלילי מטיל חובה על התביעה להעביר את חומר החקירה לעיון הסניגוריה תוך "זמן סביר" ממועד הגשת כתב האישום. חובה זו אינה חלה בתקופה שלפני הגשת כתב האישום, ולא בכדי כך. בשלב בו טרם התגבש סופית חומר החקירה הרלוונטי להגשת כתב האישום, קיים אינטרס ענייני הקשור בצרכי החקירה והתביעה לקיים את החקירה ואת בחינת הראיות בידי התביעה בלא כל הפרעה או עיכוב. כפי שציינה באת כוח המדינה, בשלב המעצר לצורכי חקירה וגם בשלב המעצר שלפני הגשת כתב אישום (מכוח סעיף 17(ד) לחוק המעצרים), נתונה התביעה בלחץ זמן, בו עליה להקפיד שייאסף כל חומר החקירה הרלוונטי מצד אחד, וכן לוודא בבדיקה קפדנית כי יש בחומר תשתית ראייתית מספקת להעמדה לדין. לאחר הגשת כתב האישום, החשוד הופך לנאשם ולא ניתן להשאירו במעצר אלא אם מוגשת בקשה למעצר עד תום ההליכים (לפי סעיף 21 לחוק המעצרים). על כן, ככלל, במקרים המתאימים, יחד עם כתב האישום מוגשת הבקשה למעצר עד תום ההליכים. מן האמור לעיל עולה כי טעמיה של המדינה אינם טעמים טכניים בלבד, כטענת הסניגור, ואף אין לומר כי התביעה מונעת בעניין זה משיקולי נוחות: הוראות החוק הקובעות את תקופות המעצר של החשוד (סעיף 17 לחוק המעצרים), נועדו להקטין ככל האפשר את הפגיעה בחירותו של החשוד בטרם הגשת כתב האישום ובטרם הוצג חומר הראיות לכאורה בפני בית משפט. מגמה זו היא גם העומדת ביסוד קציבת זמן מוגבל לתביעה לשם בחינת הראיות על ידה לצורך העמדה לדין (הוראת סעיף 17(ד) לחוק; וראו: בש"פ 4455/00 הנ"ל ). המחוקק הקפיד בנוסח הוראת החוק וקבע בה כי על התביעה למסור את החומר "בכל זמן סביר", זמן המחייב גם תיאום בין התביעה לסניגוריה והקצאת אמצעים לעיון בחומר ולהעתקתו (ראו לעניין זה הוראת סעיף 75 לחוק סדר הדין הפלילי), דבר שאין לעשותו בעוד החשוד נתון במעצר לפי סעיף 17. תכליתו של סעיף 21(ד) לחוק המעצרים היא להתמודד עם מצב עניינים זה ופרק הזמן הניתן לגישור בין התקופות השונות של המעצר חייב להיות קצר. הוראת סעיף 21(ד) מאפשרת לבית המשפט לדחות את הדיון על פי בקשת הנאשם או סניגורו, כדי לאפשר שהות לסניגוריה לבחון את חומר החקירה, על מנת שתוכל לטעון ביחס לקיומן או העדרן של ראיות לכאורה לביסוס מעצרו של הנאשם עד לתום ההליכים. צודק בא-כוח העורר בהצביעו על כך שבמהלך תקופת הדחייה נותר הנאשם במעצר. מטעם זה יש לעשות כל מאמץ לקצר תקופה זו ככל הניתן. הטענה כי בדרך כלל יספיקו לסניגור שעות ספורות לעיון בחומר ולהעתקתו בטרם הוגש כתב אישום, אינה מבוססת ואינה עולה בקנה אחד עם הפרוצדורה הקבועה בסעיף 75 לחוק סדר הדין הפלילי. בסופו של יום עלולה היא גם לגרום לכך שהמעצר יתמשך עוד בטרם הבאת העצור להארכת המעצר בפני בית המשפט.

חשוב להדגיש, כי הכלל הוא שבית המשפט יקבל את בקשת הדחייה ויאריך את מעצרו של הנאשם רק לאחר עיון בחומר החקירה, ולאחר שימצא כי יש בידי המדינה תשתית ראייתית לכאורה למעצרו של הנאשם, הגם שתשתית זו טרם נבדקה על ידי סניגור. כמו כן, ברור כי מגבלת הזמן הקבועה בסעיף (שלושים יום) היא תקופת הדחייה המירבית. אם אכן תיק החקירה בדרך כלל אינו מכיל חומר רב ויש בידי הסניגור להכירו בתוך זמן קצר, כטענת עו"ד פלדמן, טוב יעשה בית המשפט אם ידחה את הדיון לזמן קצר ביותר וניתן להסתפק גם בשעות ספורות או בימים ספורים, ורצוי שכך יעשה. מכל מקום, המשך הדחייה תלוי במידה רבה בסניגור ובנכונותו להעתיק את החומר ולעיין בו תוך זמן קצר.

בסופו של הדיון ניתן לומר, כי רצוי לצמצם ככל האפשר את זמן השהות במעצר בטרם הגשת כתב האישום. לכן, אם וכאשר הכוונה היא ליצור רצף בין תקופות מעצרו של חשוד למעצרו כנאשם, הדבר יתאפשר רק אם שהייתו של הנאשם במעצר לצורך בחינת חומר החקירה בידי סניגוריו, תעשה מכוח סעיף 21(ד) לחוק המעצרים, ולא כחלק מתקופת המעצר לצורכי חקירה או המעצר טרום כתב אישום מכוח סעיף 17(ד).

אשר על כן, אין פסול בנוהל הקיים ביחס לחומר החקירה המעוגן בלשון החוק ובתכליתו.

הערר נדחה.