בש"פ 5834/10 פלוני נ. מדינת ישראל

א.

ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים (השופט פרקש) מיום 3.8.10 בתיק עמ"י 4702-08-10, בה נדחה ערר על החלטת בית משפט השלום בירושלים (השופט דראל) מיום 31.7.10 בתיק מ' 281-10, לפיה הוארך מעצר העורר עד ליום 6.8.10. יוער, כי העורר מנוע ממפגש עם עורך דינו עד היום 4.8.10 בחצות (אם כי אין הוא עורר על כך במסגרת הליך זה), ובדיון בערר דנא נמסר כי תתבקש הארכה.

רקע והליכים

ב.

העורר, תושב ירושלים יליד 1961, נעצר לפנות בוקר 30.7.10 לצרכי חקירה, בחשד להשתייכות בהתאגדות בלתי-חוקית, עבירה לפי סעיף 85(א) לתקנות ההגנה (שעת חירום) 1945. בו ביום האריך בית משפט השלום (השופט ארנברג) את מעצר העורר עד ליום 31.7.10, עד שעתיים מצאת השבת, בכפוף להמצאת אישור על-ידי המשיבה כי העורר מאושפז בבית חולים. העורר הועבר לצורך בדיקה פסיכיאטרית לבית החולים "הדסה" עין כרם, כדי לבחון כשירות נפשית לפני מעצר, שכן כנטען, סבל מבעיות של בריאות הנפש. מגליון השחרור של העורר מבית החולים עולה, כי למשיב רקע של אשפוז פסיכיאטרי (אשפוז ב-1998),

וכי כיום הוא במעקב בתחנת בריאות הנפש. נאמר כי אין מניעה להמשך המעצר אך נדרשת שמירה מחשש לאבדנות, וכן נתבקשו מתן תרופות קבועות והמשך בירור בתחנה הרפואית בה הוא מצוי במעקב.

ג.

ביום 31.7.10 החליט בית משפט השלום (השופט דראל) על הארכת מעצרו של העורר בשבעה ימים עד ליום 6.8.10, תוך שציין כי במצב הדברים הרגיל היה מקום להפנות את העורר לבדיקה בטרם הארכת מעצרו, אך נוכח החשדות המיוחסים לעורר וטיבם ובהתחשב בהערכת בית החולים לפיה אין מניעה לעצרו, הורה להאריך את מעצרו כאמור. על החלטה זו הוגש ערר לבית המשפט המחוזי.

ד.

בערר נטען, כי שגה בית משפט השלום בכך שהורה על המשך מעצרו של העורר חרף מצבו הנפשי המורכב. עוד נטען, כי היה מקום להורות על מעצרו רק עד מועד פקיעתה של מניעת מפגש העורר עם סניגורו. נטען עוד, כי היה צורך להפנות את העורר לקבלת חוות דעת פסיכיאטרית נוספת ומקיפה יותר, שתיעשה על-ידי הפסיכיאטר המחוזי. בית המשפט המחוזי קבע, כי יש בחומר שהוגש לפניו כדי לבסס חשד סביר לביצוע העבירה בה נחשד העורר. כן נקבע, כי נוכח חומרת העבירה קמה עילת מסוכנות, וכן כי שחרור העורר בשלב זה של החקירה עלול להוביל לשיבושה. משכך, נדחה הערר. עם זאת הודגש, כי קיימת מודעות למצבו הנפשי של העורר, וכי בהתאם לכך האריך בית משפט השלום את מעצר החשוד בשבעה ימים תחת העשרה שנתבקשו, וזאת כדי לאפשר מעקב מקרוב, בין היתר, אחר הטיפול הרפואי לו הוא זוכה. בנוסף, ניתנה הנחיה להעביר לעורר טופס ויתור על סודיות רפואית על מנת שבא כוחו יוכל לבחון את מצבו הרפואי, וככל שיתעורר הצורך, לפנות בשנית לבית המשפט. כן נתבקש רופא בית המעצר לבדוק אם מקבל העורר תרופות כראוי וגם לשחררו מכבילה.

הערר

ה.

בערר בבית משפט זה נטען, כי היה מקום להורות על העברת העורר לבדיקת הפסיכיאטר המחוזי, לשם בירור מצבו הנפשי וכשירותו למעצר. נאמר, כי אין להבחין בין עצורים בעבירות ביטחון לעצורים בעבירות אחרות, וכי בדרך כלל בדיקות פסיכיאטריות לכשרות למעצר צריך שייערכו על ידי הפסיכיאטר המחוזי ולא בבית חולים. נטען, כי שגה בית המשפט בכך שאיפשר לבא כוח העצור לאסוף מידע רפואי רלוונטי, ולא עשה כן בעצמו בהיותו "הסנגור האמיתי" של העורר, כל עוד הלה מנוע מלפגוש את עורך דינו. משכך, נתבקש שחרורו של העורר ממעצר, ולמצער, חיוב המשיבה להעבירו לבדיקה פסיכיאטרית.

הדיון

ו.

עורך הדין יחיא טען לעורר, כי חומות הכלא אינן מבחינות בין צלם אנוש אחד למשנהו, והכללים זהים בין עצור בטחוני לפלילי "רגיל". אכן העורר מנוע פגישה עם עורך דין ועל כך לא ערר, אך הוא טען בבית המשפט המחוזי "אינני יודע למה אני במעצר"; הוא אינו מודה. הונחה מצדו הונחה תשתית לכאורית לכך שהוא סובל ממחלת נפש, אינו מטופל כראוי ואינו מקבל את כל התרופות הנחוצות, ואף מוחזק בכבילה. היה מקום איפוא - כנטען - לבדיקתו על-ידי פסיכיאטר מחוזי, לשמיעת תלונותיו. עוד הוסיף עורך הדין יחיא, כי פנה לתחנת בריאות הנפש ולרופא המעצר בעקבות קבלת הויתור על סודיות רפואית, וטרם נענה. עוד הטעים עורך הדין יחיא, כי שופט בית משפט השלום קבע "שבמצב העניינים הרגיל היה מקום להפנותו לבדיקה בטרם הארכת מעצר", ואולם האריך את המעצר בהתחשב בחשדות ובמהותם ובהערכת הפסיכיאטר – בעוד שלפי הטענה, אין הבחנה בין סוגי עבירות לעניין בדיקה. נטען כי נפגעות זכויות יסוד של העורר, וראיה לדבר שבדיקתו הפסיכיאטרית באה לאחר צו בית המשפט המחוזי לרופא בית המעצר, נתבקש שחרור, ולמצער בדיקה על-ידי הפסיכיאטר המחוזי.

ז.

באת כוח המדינה הציגה תחילה תעודה רפואית מאת הפסיכיאטר ד"ר משה איזק שבדק את העורר בבית המעצר, וציין כי העורר ברמיסיה טובה; כי ד"ר איזק שוחח עם הפסיכיאטר המטפל בתחנת בריאות הנפש וסוכם להמשיך בטיפול תרופתי בבית המעצר; וכי התרופות המומלצות נמצאות בבית המרקחת של בית המעצר והעורר ממשיך לקבלן, וכן הומלץ על שחרורו מכבילה ושהות בתא רגיל.

ח.

עורכת הדין שפירא עידכנה כי יש כוונה להארכת המעצר, וכי האינדיקציות הן שהמצב הרפואי מאפשר לעורר להמשיך ולהיחקר במעצר. הוגש חומר חסוי באשר לחשדות ולחקירה. באת כוח המדינה הסכימה כי אין אבחנה בדין בין אסיר פלילי "רגיל" לאסיר בטחוני. עם זאת, אמרה, כי נערכה בדיקה פסיכיאטרית בבית החולים וגם על-ידי הפסיכיאטר בבית המעצר ומצב העורר טוב, והאיזון בין פעולות החקירה מחייב המשך מעצר מזה ודחיית הבקשה לבדיקה נוספת מזה, שהרי הפניה לפסיכיאטר המחוזי היא סמכות שברשות כנטען. לבקשתי נטלה עליה עורכת הדין שפירא לטפל בכך שבית המעצר יעביר לעורך הדין יחיא, לאחר הויתור על הסודיות, את החומר הרפואי.

ט.

לאחר מכן קוים שיג ושיח במעמד צד אחד בהסכמה עם אנשי הביטחון, וכן קיימתי שיחה (בלא נוכחות עורך הדין יחיא) עם העורר. העורר ציין, כי אין לו תלונות (הוא חש בטוב "היום יותר מאתמול"), כי הוא משוחרר מכבילה (וכן נמצא לבדו בתא), והוא מקבל את התרופות כסדרן והיחס אליו טוב. עם זאת הכחיש את החשדות נגדו, וטען שאינו יודע על מה הוא נחקר; אך מן החומר למדתי כי נשאל שאלות קונקרטיות. מטבע הדברים טען העורר כי רצונו להשתחרר.

הכרעה

י.

מעיון בחומר החסוי שהועמד לעיוני, איני רואה מקום להיעתר לערר במובן צרכי החקירה, ואשר נכתב בבתי המשפט הקודמים מקובל עלי.

י"א.

עם זאת אדרש בקצרה לטענה בנושא הפסיכיאטרי, אף שהצדדים לא טענו בעניין זה טענות משפטיות סדורות. במישור המעשי, הן נוכח שתי הבדיקות הפסיכיאטריות שעבר העורר והן נוכח דבריו שלו באשר למצבו לעת הזאת, נראה כי הטיפול התרופתי הניתן לו עומד בקביעות הרפואיות. אין חולק, מכל מקום, כי אין הבחנה בין עצור בטחוני לעצור "רגיל" בעניין בריאות הנפש ובריאות בכלל.

י"ב.

במישור הנורמטיבי, תקנה 16 לתקנות סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), תשנ"ז-1997, קובעת כי:

"כל עצור המבקש טיפול רפואי זכאי להיבדק בידי חובש או רופא במקום המעצר; כל עצור זכאי לקבל טיפול רפואי הנחוץ לו לשם שמירה על בריאותו על פי קביעת רופא מקום המעצר, ובדרך שתיקבע כפקודות...".

לעניין זה – החל על הכל – קוים איפוא לכאורה הנדרש בדין, כפי שתואר מעלה.

י"ג.

אשר לנושא בריאות הנפש, סעיף 17 לחוק טיפול בחולי נפש, תשנ"א-1991 קובע – וגם דבר זה חל על הכל – כלהלן:

"התעורר חשש כי אדם שיש לכאורה ראיות המחשידות אותו בביצוע עבירה אך טרם הוגש נגדו כתב אישום, הוא חולה, רשאי בית המשפט, לפי בקשתו של תובע או של החשוד ואף ביזמתו הוא, לצוות כי החשוד ייבדק בדיקה פסיכיאטרית ... כדי לקבוע אם הוא חולה ואם הוא מסוגל לעמוד לדין".

צו כזה צריך להינתן (לפי סעיף 18) בנוכחות סניגורו של החולה. אין המדובר בהכרח בבדיקת פסיכיאטר מחוזי , ועל כן לא היתה זכות במישור המשפטי לדרוש בדיקת פסיכיאטר מחוזי.

י"ד.

חרף זאת סבורני, כי למען הסדר הטוב, במקרה שמדובר בו ב"כפל קושי", קרי, מניעת פגישה וגם נושא בריאות הנפש, ראוי כי גורמי החקירה יערבו את הפסיכיאטר המחוזי (שממילא עשוי להידרש, אם תהא העמדה לדין, לטענות לפי סעיף 15 לחוק טיפול בחולי נפש)

ט"ו.

על כן בנסיבות דנא, ככל שתהא תלונה בהמשך מצד העורר - בעודו מנוע פגישה - בנושא פסיכיאטרי, ומבלי לפגוע כל עיקר ברופא שבדק אותו מטעם בית המעצר או בבית החולים, יש לדעתי מקום לבדיקתו אף על-ידי הפסיכיאטר המחוזי או מי מטעמו; זאת, כאמור, בשל הנסיבות המיוחדות של "לחץ נפשי" אפשרי בהיותו מנוע פגישה בנוסף לנושא הפסיכיאטרי.

ט"ז.

ולבסוף, אציין במבט צופה פני עתיד, אף כי נושא מניעת הפגישה אינו עניין הערר, לגבי היחס בין המעצר – שהוא נשוא הערר - למניעת הפגישה, כי הנושא נדון בבש"פ 1144/06 אבו חשיש זיאד נ' מדינת ישראל (לא פורסם), וראו במיוחד פסקאות סעיף ח'-ט'.

י"ז.

כזכור, עורכת הדין שפירא נטלה עליה לטפל בהעברת החומר הרפואי מבית המעצר. דבר זה נדרש נוכח הויתור על סודיות רפואית מצד העורר ולשם שמירת זכויותיו.

י"ח.

בנתון לאמור, איני נעתר לערר.