בש"פ 1144/06 אבו חשיש זיאד נ. מדינת ישראל

א.ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בבאר שבע מיום 5.2.06 (השופטת ברקאי) בתיק ב"ש 20245/06, בה נדחה ערר שהגיש העורר על החלטת בית משפט השלום בבאר שבע מיום 2.2.06 (השופט גדעון) בתיק מ' 1270/06 להאריך את מעצרו עד ליום 12.2.06.

ב.ביום 25.1.06 נעצר העורר, תושב רצועת עזה, כשהוא שוהה שלא כדין בעיר לוד, וביום 26.1.06 הובא להארכת מעצר בפני בית משפט השלום בבאר שבע. בבקשת המעצר נטען כי העורר נחשד בהשתייכות לארגון טרור, מגע עם סוכן זר וכניסה לישראל שלא כדין, ובית המשפט התבקש להאריך את מעצרו בחמישה עשר ימים. בית המשפט (השופט שפסר) קיבל את בקשת המשיבה באופן חלקי, והאריך את המעצר עד ליום 2.2.06 (מ' 1205/06). בדיון היה העורר מיוצג על ידי בא כוחו, ונפגש עמו. ביום 2.2.06 הובא העורר בפני בית המשפט להארכת מעצר נוספת. בבוקר הדיון ניתנה החלטה של ראש צוות חוקרים בשירות בטחון כללי, הממונה על החקירה, למניעת מפגש בין העורר, כחשוד בעבירות בטחון, לעורך דין למשך שישה ימים (לפי סעיף 35 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), תשנ"ו – 1996, להלן חוק המעצרים), ומסיבה זו - על פי דין (סעיף 35(ז)) - לא התאפשר קשר בין העורר לבא כוחו. בית המשפט (השופט גדעון) התרשם מפעולות החקירה שכבר נעשו ומהפעולות שבכוונת החוקרים לבצע, והורה על הארכת מעצרו של העורר עד ליום 12.2.06, תקופה שביסודה חופפת את תקופת המניעה המירבית שבסמכות הממונה לפי סעיף 35(ג) לחוק המעצרים (מ' 1270/06). עוד באותו יום הוגש ערר לבית המשפט המחוזי. ביום 5.2.06 דן בית המשפט בערר ודחה אותו, בקבעו כי צרכי החקירה מחייבים הארכה זו, תוך שהוא מזכיר כי קודם מתן ההחלטה בעניין מניעת המפגש פגש העורר את בא כוחו ונועץ בו (ב"ש 20245/06). על החלטה זו הוגש הערר שבפנינו.

ג.בערר מעלה בא כוח העורר שני טיעונים בעלי ממד עקרוני. לדבריו אין זה ראוי להאריך את מעצרו של חשוד המנוע מפגש עם עורך דין, מעבר לתקופת המניעה. נטען כי מניעת המפגש פוגעת באיכות ההגנה לה זוכה החשוד, ומסיבה זו צריך היה בית המשפט להאריך את המעצר רק עד תום התקופה של מניעת המפגש, ואז לקיים - אם יתבקש - דיון נוסף בנוכחות החשוד ובא כוחו; דהיינו, במקרה שלפנינו היה על בית המשפט להאריך את מעצרו של העורר רק עד ליום 8.2.06. בנוסף, נטען כי היה על בית המשפט המחוזי לקבוע את הדיון בערר באופן מיידי, או למצער למחרת, ולא להמתין מיום 2.2.06 עד ליום 5.2.06 (במקור נקבע הדיון למועד מאוחר אף יותר, 6.2.06).

ד.לפני שאדרש לאלה, אציין כי בדיון שנערך בפני הציגה באת כוח המדינה, במעמד צד אחד (בהסכמה) את פעולות החקירה שנערכו, ואת אלה שיש בכוונת החוקרים לבצען; זאת בסיוע נציגי שירות הבטחון הכללי. באת כוח המדינה הודיעה לבא כוח העורר כי בכוונת החוקרים להאריך את תקופת מניעת המפגש, כך שבכל מקרה לא יתאפשר לעורר לפגוש את בא כוחו בימים הקרובים. בנסיבות אלה, לא ראיתי סיבה להתערב בהחלטת בית המשפט המחוזי בכל הנוגע לקציבת ימי המעצר, ומבחינה זו איני נעתר לערר. כן אציין כי העורר הובא לאולם, בתום שיג ושיח בית המשפט עם באי כוח הצדדים, וזאת מבלי שיפגוש את בא כוחו (בהתאם להוראת סעיף 35(ז) לחוק המעצרים), והוסברו לו עיקרי הדברים.

ה.לגופן של טענות, אליהן יש להידרש גם מתוך שהמדובר במה שחוזר ועתיד לחזור. מקובל עלי, כשלעצמי, ככלל, כי ככל שתמה תקופת המניעה בעוד המעצר נמשך, יש מקום לאפשר לחשוד לאחר שנפגש עם בא כוחו, לשוב ולהישמע בפני בית המשפט. המחוקק איזן בין הזכות היסודית לייצוג משפטי, לבין צרכי ביטחון; מניעת מפגש מעבר לעשרה ימים טעונה אישור היועץ המשפטי לממשלה והחלטת נשיא בית משפט מחוזי (סעיף 35(ד) לחוק המעצרים). אך פשיטא, מכל מקום, שהגנתו של מי שאינו יכול לבוא בדברים עם בא כוחו עלולה להיפגע במידה מסוימת, ולוא גם זמנית. לא תמיד מודע החשוד לזכויותיו הדיוניות והמהותיות, והגנה משפטית יעילה תלויה לעיתים בשילוב בין הידע העובדתי של החשוד, לבין הידע המשפטי של עורך דינו. בהתחשב בכך היה לכאורה מקום לקבוע כי ככלל ראוי שלא להאריך את תקופת המעצר אל מעבר לתקופת המניעה הקיימת. עם זאת, נטען מנגד מטעם המדינה, כי בדרך כלל מספר ימי המעצר שמבקשת המדינה חופף לתקופת המניעה המתוכננת, וראיה לדבר כי אף בענייננו שלנו, הודיע הממונה על החקירה על הארכת תקופת המניעה.

ו.כאמור, סעיף 35(ג) לחוק המעצרים אמנם מאפשר לממונה על החקירה להאריך את תקופת המניעה עד עשרה ימים - נושא זה לגופו אינו על הפרק בתיק זה, והוא מעוגן בדין ובצרכי ביטחון במציאות הישראלית הקשה שאינה טעונה הכברת מלים - אך יש לזכור כי "מניעת פגישה בין עצור לבין עורך דינו הינה פגיעה קשה בזכות העצור. פגיעה כזו נסבלת רק כאשר הדבר חיוני מבחינתם של צורכי הביטחון והכרחי מבחינתה של טובת החקירה" (בג"צ 6302/92 רומחיה נ' משטרת ישראל , מז (1) 209, 213 - השופט, כתארו אז, ברק). חיוניות המניעה והכרחיותה, חייבת להישקל תדיר, בהתאם להתפתחות החקירה, ותנועתה הטבעית של נקודת האיזון (ראו גם בש"פ 305/99 שירות הבטחון הכללי נ' עיד (לא פורסם)). לפיכך נפסק כי "המדובר בתקופות מאקסימאליות, ועל כן צריכים הממונה על החקירה או הרשות המאשרת להשתכנע, כי אכן דרושה התקופה עליה הם מחליטים, ולא די בהיזקקות אוטומטית למאקסימום שנקבע בתקנות" (128/84 לוי חזן נ' נצ"מ ברוך מאיר , פ"ד לח(2) 24, 27). ובנוסח אחר "גם כאשר קיים טעם מן הטעמים שנקבעו בחוק למניעת פגישה... עדיין המניעה אינה בהכרח מוחלטת. ראשית היא צריכה להיות מוגבלת בזמן, משמע היא צריכה להיות קצרה ככל שהנסיבות מאפשרות ומצדיקות, במסגרת המועדים שנקבעו בחוק" (בש"פ 306/99 שירות הבטחון הכללי נ' שמעון חן (לא פורסם) – השופט זמיר; ראו גם מ' שלגי וצ' כהן, סדר הדין הפלילי

(מהדורה שניה תשס"א), 126-123).

ז.הצורך בשיקול מחדש, ובהארכות קצובות, עולה גם מתקנות סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים) (דחיית פגישת עצור בעבירות בטחון עם עורך דין), תשנ"ז-1997, המתייחסות למספר הארכות, בחלוקה של תקופות: "סבר הממונה... רשאי הוא להורות כי פגישה שביקש העצור לקיים עם עורך דין או שביקש עורך דין שמינהו אדם הקרוב לעצור לקיים עם העצור, תידחה לתקופה אחת או יותר " (תקנה 2(א), ההדגשה הוספה – א"ר). התקנות גם מבחינות בין סמכות ממונה על החקירה שהוא ראש צוות חוקרים או קצין בדרגת סגן ניצב, המוסמך להאריך את המניעה עד שישה ימים (היכולים להיחלק לתקופות - תקנה 2(א)), לבין זו של ממונה שהוא ראש מחלקת חוקרים או קצין בדרגת ניצב משנה, המוסמך להאריך את המניעה בתקופה נוספת ועד עשרה ימים (ואף כאן אפשרית חלוקה לתקופות - תקנה 2(ב)). הבחנה זו מביאה אף היא לפיצול מלוא התקופה לתקופות קצרות יותר. כאמור, גם מדיניות משפטית ראויה מביאה למסקנה שקביעת תקופות מניעה קצרות, המחייבות עיון מחדש בהתאם לצרכי החקירה, עדיפה על קביעת תקופת מניעה ארוכה מראש.

ח.נוכח אלה, השאלה היא האם ניתן ליישם את עמדת בא כוח העורר, לפיה לא יוארך מעצר אל מעבר לתקופת המניעה, או שמא יש דרך מעשית יותר המביאה לתוצאה דומה של אפשרות לדיון משפטי כתום המניעה, באשר לימי המעצר שנותרו. קבלת הצעת העורר כמות שהיא עלולה להביא לריבוי דיוני סרק - ככל שתוארך תקופת המניעה ברגע האחרון - ואף יווצר לחוקרים תמריץ לקביעה מראש של תקופות מניעה ארוכות, דבר שוודאי אינו רצוי נוכח האמור לעיל. הבאת החשוד לדיוני מעצר שאינם נחוצים מביאה גם לפגיעה בחקירה ולעתים להארכתה (בניגוד לדיון בהשגות החשוד על עצם מניעת המפגש, הנערך בהעדר החשוד: "הדיון בערר או בבקשה למעצר או לשחרור של העצור, שפגישתו עם עורך דין נדחתה לפי סעיף זה, יתקיים עם העצור וסניגורו בנפרד" (סעיף 35(ז) הנזכר לחוק המעצרים)). לכן דומה כי ההסדר המוצע על ידי בא כוח העורר, בכל הכוונה הטובה, אינו מגן באופן המיטבי על זכויות החשוד. סבורני כי את עמדתו של בא כוח העורר יש ליישם במקרים בהם ברור כי לא תתבקש הארכה נוספת, אם בשל הצהרת באי כוח המדינה על כך, או משלא ניתן להאריך עוד את תקופת המניעה. במקרים אלה אכן ראוי להאריך את המעצר מלכתחילה רק עד תום המניעה, ולקבוע דיון - אם תתבקש הארכה - בנוכחות החשוד ובא כוחו, מיד עם סיומה.

ט.במקרים האחרים סבורני כי הדרך בה ראוי לילך מורכבת. יש לזכור כי לחשוד המצוי בחקירה אין ככלל זכות לפגוש קרובי משפחה או אנשים אחרים מן החוץ, למעט באישור הממונה על החקירה (תקנה 12(ב) לתקנות סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים) (תנאי החזקה במעצר), תשנ"ז - 1997), וכמובן למעט עורך דינו, ובמקרה של החלטה על מניעת מפגש עם עורך הדין, אין לו כל קשר עם העולם החיצון. בנסיבות אלה מקבלת חובתו הכללית של בית המשפט להבטיח את זכויות החשוד, שבשלה נדרשת הבאתו לפני שופט תוך 24 שעות (סעיף 29(א) לחוק המעצרים), משנה חשיבות. סבורני כי בהסרת המניעה ניתן ככלל לראות מעין שינוי נסיבות, המצדיק עיון חוזר בהחלטת בית המשפט (סעיף 52(א) לחוק המעצרים). על הממונה על החקירה להודיע לחשוד על תום תקופת המניעה מיד עם סיומה (בש"פ 10879/05 אלעביד נ' מדינת ישראל (טרם פורסם)). בשלב זה יכול החשוד לפגוש את עורך דינו ולהציג בפניו את גרסתו. לאחר שהתקיימה פגישה כאמור, יוכל בא כוח החשוד לבקש מבית המשפט - אם ימצא לנכון - לעיין עיון חוזר בהחלטת המעצר, ובנסיבות אלה סבורני כי הדעת נותנת, בכפוף לנסיבות חריגות, שבית המשפט ייענה ויקבע דיון בהקדם.

י.כאמור, בא כוח העורר הלין על כך שלא נקבע דיון בערר שהגיש על החלטת בית משפט השלום במועד קרוב יותר. בניגוד לערר על עצם מניעת המפגש, שיש חובה לשמעו בתוך 48 שעות (תקנה 6 לתקנות סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים) (דחיית פגישת עצור בעבירות בטחון עם עורך דין), תשנ"ז - 1997), אין הסדר מחייב דומה ביחס לשמיעת ערר על הארכת המעצר. לא אדרש למקרה הספציפי, שלא כל עובדותיו לנגד עיני; והאמור נאמר במישור הנורמטיבי. הדעת נותנת, כפי שצוין לעיל, כי ערר על מעצר לצרכי חקירה (הקרוי "מעצר ימים"), יישמע ככלל בסמוך ככל האפשר להגשתו, לרבות בימי ו' (בכפוף לסדרים שנקבעו בסעיף 29 לחוק המעצרים, ובתקנות הרלבנטיות) כדי למנוע סיכול תכליתו (לעניין קביעת מועד ראו גם בש"פ 4599/00 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם) - השופט, כתארו אז, אור); מקל וחומר, במקרים בהם מנוע העורר מלפגוש את עורך דינו, ישתדל בית המשפט, במידת האפשר, לקבוע את הדיון בהקדם.

יא.כאמור, בנסיבות התיק דנן לא היה מקום להתערבות בהחלטתו של בית המשפט המחוזי, ולפיכך איני נעתר לערר, בכפוף לאמור מעלה.