בש"פ 5862/01 אריאל בן יוסף נ. מדינת ישראל

העורר הועמד לדין בבית המשפט המחוזי בחיפה. כתב האישום מייחס לו שורה של עבירות מין ועבירות של תקיפת קטין והתעללות בקטין בגין מעשים מיניים ומעשי אלימות שביצע בשניים מילדיו הקטינים. על פי הנטען באישום הראשון, העורר ביצע מעשים מיניים בבתו, ילידת 1986 (להלן: "המתלוננת"), במשך מספר שנים החל מהיותה בת 11. בהיות המתלוננת בת 11 הפשיטה העורר מבגדיה, נשכב מעליה כשהוא ערום והחדיר את אבר מינו לאבר מינה. עד היותה של המתלוננת כבת 14, נהג העורר לבצע בה מעשים מיניים חמורים שתוארו בפירוט בכתב האישום. על פי הנטען, לאחר שמלאו למתלוננת 15 שנים, העורר חזר לגעת בה בהזדמנויות שונות באיבריה האינטימיים מתחת לבגדיה. על פי המיוחס לעורר באישום השני, נהג העורר להכות את המתלוננת ואת אחיה, יליד 1985, וכן נהג לקללם ולהשפילם. העורר נהג להפליא את מכותיו באחי המתלוננת, להשליכו אל הקיר או אל הרצפה, לירוק עליו, לכלוא אותו בחדרו ולמנוע ממנו ארוחות. באישום השני נטען עוד כי בתחילת שנת 2001 תפס העורר את בנו הנ"ל באבר מינו ובשתי הזדמנויות נוספות תפס אותו בישבנו באומרו "איזה יפה אתה". עוד נטען כי בהזדמנות אחת היכה העורר את בנו, יליד 1997, מכות קשות בעורפו.

עם הגשת כתב האישום נתבקש מעצרו של העורר עד תום ההליכים נגדו. בית המשפט המחוזי (השופטת ב' גילאור) נעתר לבקשה. על החלטה זו הוגש הערר שבפניי.

בדיון בערר לא חלק בא-כוח העורר על קיומן של ראיות לכאורה נגד מרשו. יצויין כי בחקירתו הודה העורר בחלק מהמעשים המיוחסים לו, ובא-כוחו הסכים כי די בעבירות בהן הודה כדי לבסס עילת מעצר כנגד העורר. טענותיו של בא כוח העורר התמקדו, אפוא, בשאלת המסוכנות ובשאלת קיומה של חלופה למעצר בנסיבות העניין. בטיעוניו הרחיב בא כוח העורר את הדיבור על כך שמאז שפנתה המתלוננת לשירותי הרווחה ועד שנחקרה על ידי המשטרה חלפה תקופה של למעלה מחודש, במהלכה שהה העורר בביתו במחיצת ילדיו והגורמים שטיפלו בתלונתה בחרו שלא לנקוט באמצעי חירום לפי סעיף 11 לחוק הנוער (טיפול והשגחה), התש"ך - 1960. מעובדה זו מבקש הסניגור להסיק כי מאחר שהגורמים אשר טיפלו בתלונתה של המתלוננת לא סברו שהמשך שהייתו של העורר בביתו מהווה סכנה למתלוננים, הרי שאין לומר כי כעת, משהמתלוננים הוצאו מהבית בצו חירום, נשקף מהעורר סיכון כלפיהם. בא כוח העורר הוסיף וטען כי העבירות החמורות ביותר המיוחסות לעורר בוצעו לפני מספר שנים. כן טען כי אין חשש של ממש לשיבוש הליכי משפט אם ישוחרר העורר ממעצרו, מאחר שהעורר מעולם לא איים על המתלוננים או ניסה להשפיע עליהם בדרך כלשהי. העורר, אדם חסר עבר פלילי, וטוען כי חוויית המעצר קשה עליו כיוון שהוא סובל מהתנכלויות ומאיומים של העצורים השוהים במחיצתו בבית המעצר בשל העבירות בהן הוא מואשם. כחלופה למעצר הציע בא כוח העורר לשחררו למעצר בית מלא אצל רב בכולל בעיר נהריה, אשר מכיר את העורר מזה כשנה ומוכן לפקח עליו, וזאת בתוספת תנאים מגבילים וערובות ככל שימצא בית המשפט לנכון.

בא-כוח התביעה טען כי בנסיבות העניין, נוכח מערכת היחסים הקרובה בין העורר לבני משפחתו ונוכח העובדה כי העורר הצליח למנוע מהמתלוננים מלהתלונן במשך שנים ארוכות, אין ניתן להסתפק בחלופה למעצר. לטענתו, קיים חשש כי העורר ינסה להשפיע על המתלוננים לחזור בהם מהודעותיהם ואף כי ישוב ויבצע בהם את אשר ביצע עד לפני חודשים מעטים לפני מעצרו, וזאת אף אם ישהה במקום המרוחק מביתו.

דין הערר להידחות.

אין בעובדה שהעורר שהה במחיצת המתלוננים משך תקופה של למעלה מחודש ימים לאחר שהמתלוננת פנתה לשירותי הרווחה, כדי להוות שיקול הצביע על העדר מסוכנות מצדו. פרק הזמן המתואר יועד, ככל הנראה, להכנתה של המתלוננת למפגש עם חוקרי המשטרה לקראת גביית הודעתה. על כל פנים, אין בעובדה כי הרשויות לא נחפזו להרחיק את המתלוננים מהעורר כדי ללמד על העדר מסוכנות הנשקפת ממנו או כדי ליצור מצג בדבר עמדה המסכימה לשחרורו [השוו: בש"פ 1696/95 מדינת-ישראל נ' פלוני (לא פורסם) ; החלטתי בבש"פ 9295/99 חואג'א נ' מדינת-ישראל (לא פורסם)]. כעת, משהוגש כתב אישום נגד העורר ולאחר שהמתלוננים מסרו הודעות מפורטות במשטרה, קיים חשש ממשי מפני השפעתו של העורר על העדים שהם ילדיו הסרים למרותו. מחומר החקירה עולה כי אשתו של העורר ידעה על המעשים שביצע העורר במתלוננת כבר לפני מספר שנים, אך התעלמה מכך וניסתה לשכנע את המתלוננת כי אין ממש בדבריה. בהתחשב בקושי הרב שבהגשת תלונה על ידי ילדים צעירים לאחר שנים שבהם הטיל עליהם אביהם את חיתתו, קיים חשש כי אם ישוחרר העורר ממעצרו ישפיע הדבר על נכונותם של המתלוננים להעיד כנגדו. יפים לעניין זה דברים שנאמרו מפי השופטת ט' שטרסברג-כהן:

"הימנעות מלעצור עד תום ההליכים במקרה זה, תאפשר למשיב או תקל עליו להפעיל לחצים העלולים לפגוע בהליך המשפטי. שחרור ממעצר ולו בתנאים, מעביר מסר שלילי לקורבן העבירה, שבענייננו היא קטינה העומדת מול משפחתה וצריכה לגלות אומץ לב מיוחד כדי לעמוד בגילוי המעשים הנקלים שנעשו בה".

[בש"פ 1696/95 מדינת-ישראל נ' פלוני (לא פורסם)].

במקום אחר נאמר:

"בדרך כלל לא יסיק בית המשפט סכנה להשפעה על עדים או לשיבוש הליכי משפט, אלא אם באה בפניו ראיה או ראשית ראיה כי נעשו נסיונות להשפיע על עד או עדה כדי שישנו את עדותם. אולם נוטה אני לדעה כי בסוג מסוים של עבירות החשש הוא מובנה במערכת היחסים והמעשים, והוא אינו טעון הוכחה נפרדת. כך למשל כאשר מדובר במערכת של יחסי תלות, ביחסים של קטינה שהיתה נתונה להשפעה או לניצול בעבירות מין, ובמיוחד כשמדובר באדם שהיא קשורה אליו נפשית. על אחת כמה וכמה כך הוא כשמדובר במערכת יחסים בין בת לבין אביה מולידה".

[בש"פ 665/97 מדינת-ישראל נ' פלוני (לא פורסם) ; ראו גם: בש"פ 2415/95 פלוני נ' מדינת-ישראל (לא פורסם) - השופט חשין].

בהתחשב בכך כי חלק מהעבירות בוצעו על ידי העורר חודשים ספורים טרם מעצרו, כי המתלוננים הביעו בהודעותיהם פחד מהעורר, וכן בהתחשב בכך שאף העורר עצמו מודה בהודעותיו כי מעשיו כלפי בתו נבעו מהיותו "... חולה ויש לי בעיה" (הודעה מיום 24.6.01 בעמ' 4), נראה כי אין בשחרורו לחלופה למעצר כדי להבטיח את המתלוננים מפני מסוכנותו, גם אם הוא לא ישהה במחיצתם. כאמור, לכך יש להוסיף את החשש המובנה בעבירות מעין אלו משיבוש הליכי משפט - חשש אשר לא נסתר במקרה דנן. לא ראיתי, אפוא, להתערב בהחלטתו של בית המשפט המחוזי להורות על מעצרו של העורר.

אשר על כן, הערר נדחה.