בש"פ 665/97 מדינת ישראל נ. פלוני

1.המדינה עוררת כנגד החלטה שניתנה בבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו, לשחרר את המשיב ולאפשר לו כחלופה למעצר לגור במרחק הולם ממקום מגוריו, תוך קביעת תנאים נוספים לשחרורו.

המשיב הואשם בעבירות של אינוס קטין בן-משפחה, מעשה סדום בקטין בן-משפחה ובעבירות מין נוספות שבוצעו כלפי בתו בתקופה מתמשכת של חמש שנים מאז היותה בת עשר. כן הואשם המשיב בתקיפתה של בתו בתקופה בה חדל מלבצע בה את עבירות המין.

בפני השופט המלומד של בית המשפט קמא לא היתה מחלוקת שיש בתיק ראיות לכאורה, וכי העבירות מגלות עילה למעצרו של המשיב. עם זאת, סבר השופט, כי בנסיבות המקרה ניתן להסתפק בחלופה למעצר משום שהמעשים המיניים המיוחסים למשיב נפסקו כשנתיים וחצי לפני הגשת האישום. מטעם זה סבר השופט שאין המשיב מהווה עוד סכנה. בהתחשב בכך שלא הובאה לו ראיה כי המשיב ניסה לשבש הליכי משפט, ציווה השופט על הרחקת המשיב ממקום מגוריו והניח כי התנאים שקבע - יש בהם כדי לענות על מטרת המעצר.

על החלטה זו הוגש הערר שבפני.

2.בא כוחה המלומד של המדינה - עו"ד כרמל - טען בפני כי יש בשחרורו של המשיב משום סכנה לשלומה של הקטינה בשל טיבם של המעשים המיוחסים למשיב. לטענתו, קיים חשש לשלומה הפיזי והנפשי של הנערה הנמצאת בחרדה מתמדת מפני שחרורו של אביה, במיוחד כאשר היא עומדת בפני המשימה הקשה של מתן עדות נגדו. עוד טען מר כרמל, כי בעבירות מן הסוג שהמשיב הואשם בהן, החשש לשיבוש הליכי משפט הוא חשש מובנה, מה גם שברקע מודעת הנערה לאיומיו של אביה - איומים שהושמעו בעת שהוא ביצע בה את המעשים האמורים - על פיהם אם היא תגלה את הסוד הוא יהרוג אותה.

מנגד, הסניגור המלומד - עו"ד קנה - לא חסך כל מאמץ כדי לשכנעני כי על אף חומרת המעשים המיוחסים למשיב, לא נשקפת כל סכנה לנערה אם ישוחרר המשיב בתנאים המגבילים אשר הוטלו עליו. לטענתו, מטרת המעצר תושג גם באמצעות החלופה שהוטלה על המשיב. הוא חזר והדגיש כי המשיב עצמו אינו מעונין ביצירת קשר כלשהו עם המתלוננת כדי להניעה מלהעיד נגדו. לטענתו לא רק שהוא לא ניסה ליצור קשר כאמור, אלא שהוא מצידו ביקש כי בתו תמנע מלבקרו בבית המעצר ומליצור עימו כל קשר.

הסניגור אף חזר על טענותיו בבית המשפט קמא, ובמיוחד על הטענה כי לענין הסיכון הנשקף ממרשו יש להביא בחשבון כי המעשים המיניים - חמורים ככל שיהיו - הופסקו לפני זמן ניכר.

3.שקלתי את טענות הצדדים ובאתי לכלל מסקנה, כי דין הערר להתקבל.

העבירות המיוחסות למשיב הן מן העבירות החמורות המנויות בסעיף 21א(א)(2) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב1982-, ובדרך כלל מצביעות עבירות אלה על סיכון הנשקף משחרורו של המואשם בביצוען, אלא אם יצליח לשכנע כי בנסיבות המיוחדות של עניינו, הוסר החשש הטבוע באופיין של העבירות וניתן יהיה להשיג את מטרת המעצר על דרך של חלופה.

אכן, גם בעבירות מסוג זה אין בית המשפט פטור מלבדוק קיומה של חלופה למעצר, אולם רק בנסיבות יוצאות דופן ומיוחדות ישוכנע בית המשפט כי ניתן להסתפק בחלופה כאמור. (ראו בש"פ 4543/94 פלוני נ' מדינת ישראל , טרם פורסם (השופטת דורנר); בש"פ 2092/95 טלקר (בן זכריה) נ' מדינת ישראל , פ"ד מט(1) 641 (השופט חשין), וראו החלטותיי בבש"פ 2846/96 מדינת ישראל נ' גטניו , טרם פורסם, ובבש"פ 6276/96 פלוני נ' מדינת ישראל , טרם פורסם).

בעניינו של המשיב מגלה כתב האישום מסכת ארוכה של מעשי אינוס, מעשי סדום ומעשים מגונים אשר ביצע בבתו הקטינה מאז היותה ילדה בת עשר ועד שעמדה על דעתה בגיל חמש עשרה.

בחקירתו במשטרה לא הכחיש המשיב את המעשים שיוחסו לו ואף לא את העובדה שבמשך התקופה בה ביצע את המעשים דרש מהקטינה שתשמור את הסוד שביניהם ולא תגלה על כך דבר. על פי עדות המתלוננת איים עליה אביה כי יהרוג אותה אם תחשוף את סודם. בשל איום זה התנהלו חייה של ילדה רכה כשהיא מסתירה את מציאות חייה מבני משפחתה ומהעולם החיצון.

הפרשה נחשפה רק זמן ניכר לאחר שפסקו המעשים בשלב בו התבגרה הנערה וגילתה התנגדות למעשי אביה. באותה תקופה היא היתה - על פי האישום השני בכתב האישום - נתונה למעשי אלימות ותקיפה מצד המשיב.

בנסיבות שנוצרו במערכת היחסים המורכבת שבין אב ובתו, דרוש מאמץ נפשי עצום מצד הבת שהייתה קרבנו של אביה משך שנים, כדי להיחשף, לשתף פעולה עם גורמי החקירה ולהעיד נגד האב בבית המשפט. מעשה כזה מטיל על נערה צעירה התמודדות קשה ואין זה יוצא דופן כי החשיפה של הסוד האפל אינה מידית ואף אינה נעשית בסמוך לביצוע המעשים.

צודק בא כוח המדינה בטענתו כי קיים סיכון ששחרורו של אב כזה ממעצר עלול לגרום לבת - "שחצתה את הקווים" ןקיבלה על עצמה לחשוף את הפרשה - לפגיעה נפשית קשה ולחרדות שמקורן בתחושה שהיא נותרה ללא גיבוי וללא הגנה, כך בלשונה של השופטת שטרסברג-כהן בבש"פ 1696/95 מדינת ישראל נ' פלוני :

"שחרור ממעצר ולו בתנאים, מעביר מסר שלילי לקורבן העבירה, שבענייננו, היא קטינה העומדת מול משפחתה וצריכה לגלות אומץ לב מיוחד כדי לעמוד בגילוי המעשים הנקלים שנעשו בה".

במיוחד קיים חשש לפגיעה נפשית חמורה ולמסר שלילי בענייננו, כאשר הנערה גילתה כבר סימני מצוקה בנסותה לפגוע בעצמה בהשפעת מחשבות אובדניות. לסיכון זה, מצטרף החשש הטבוע במערכת היחסים האופיינית לעבירות מהסוג שהמשיב הואשם בהן, החשש לשיבוש הליכי משפט.

בדרך כלל לא יסיק בית המשפט סכנה להשפעה על עדים או לשיבוש הליכי משפט, אלא אם באה בפניו ראיה או ראשית ראיה כי נעשו נסיונות להשפיע על עד או עדה כדי שישנו את עדותם. אולם נוטה אני לדעה כי בסוג מסויים של עבירות החשש הוא מובנה במערכת היחסים והמעשים, והוא אינו טעון הוכחה נפרדת. כך למשל כאשר מדובר במערכת של יחסי תלות, ביחסים של קטינה שהיתה נתונה להשפעה או לניצול בעבירות מין, ובמיוחד כשמדובר באדם שהיא קשורה אליו נפשית. על אחת כמה וכמה כך הוא כשמדובר במערכת יחסים בין בת לבין אביה מולידה. (ראו בש"פ 185/90 פלוני נ' מדינת ישראל , פ"ד מד(3) 709, 710-711, המשנה לנשיא אלון; בש"פ 2415/95 פלוני נ' מדינת ישראל , השופט חשין).

אם וככל שיש צורך בהוכחה לקיום חשש כאמור - מעבר לעצם טיבם של המעשים ומערכת היחסים המיוחדת - הלא היא נלמדת מעדות המתלוננת כי אביה נהג לאיים עליה, כי אם תגלה את מעשיו הוא יהרוג אותה. איום אשר כנראה - בצירופו למכלול הנסיבות והיחסים המשפחתיים - אכן הרתיע את המתלוננת במשך שנים רבות מלחשוף את המעשים. לכך יש להוסיף כי המשיב הוא אדם אשר - על פי הראיות בתיק החקירה - נהג באלימות כלפי משפחתו הקרובה, אשתו ובנו ואף כלפי המתלוננת עצמה.

על רקע המעשים המיוחסים למשיב ואשר בעיקרם המשיב איננו כופר, צורמת שבעתיים הטענה שהועלתה כי האלימות המיוחסת למשיב באישום השני, היתה על רקע רצונו "לחנך" את הבת הסוררת אשר התנהגותה היתה בלתי ראויה בעיניו ובעיני סביבתו.

עובדת היות המשיב אלים מחזקת אף היא את החשש כי יש בשחרורו כדי להשפיע על המתלוננת ולהרתיעה מלהעיד.

המתלוננת מסרה הודעה במשטרה על פיה היא כבר נחשפה ללחץ ולפניות טלפוניות שנועדו להשפיע עליה, ואף כי אין טענה בפי התביעה כי המשיב הוא שעומד מאחורי פניות אלה, הרי שחרורו עלול להגביר את חרדתה, ולחזק את תחושת הלחץ מצד המקורבים אליו, שיש להם גישה למתלוננת, במיוחד כאשר מדובר בנסיבות שיש לבני המשפחה אינטרס רב להסתיר את קלונם מפני סביבתם הקרובה ומפני הציבור כולו.

על יסוד כל אלה, שוכנעתי כי אין בחלופה למעצר שנקבעה בבית המשפט המחוזי כדי להשיג את מטרת המעצר, והחלטתי לקבל את הערר ולצוות על מעצרו של המשיב עד לתום ההליכים.