בש"פ 9295/99 סלימאן חואג'א נ. מדינת ישראל

נגד העורר הוגש ביום 8.12.99 כתב אישום, המייחס לו ארבע עבירות מין במשפחה (מעשים מגונים בנסיבות מחמירות), שתי עבירות של כליאת שווא, ועבירה של הדחה בחקירה בנסיבות מחמירות. כתב האישום מתאר ארבעה אירועים שהתרחשו במהלך השנים 1995-1996 שבהם ביצע העורר בבתו - ילידת שנת 1983 - מעשים מגונים, ואף איים עליה כי יהרוג אותה אם תגלה את שארע לה.

במועד הגשת כתב האישום ביקשה המדינה את מעצרו של העורר עד לתום ההליכים. הדיון בבקשה התקיים ביום 21.12.99 והחלטתו של בית המשפט לעצור את העורר ניתנה ביום 26.12.99. על החלטה זו הוגש הערר שבפניי.

בדיון בערר טען בא-כוח העורר, כי אין בידי התביעה ראיות לכאורה לביצוע העבירות המיוחסות לעורר. לטענתו, הראיות הקיימות נגד העורר הן הודעותיה של המתלוננת במשטרה, והודעתה של עובדת סוציאלית, שבפניה התוודתה המתלוננת על המעשים המיוחסים לאביה, ולמולן ניצבת גירסתו של האב, הנתמכת בהודעתה של אמו, אשר בביתה ארעו שלושה אירועים, ולפיה, לא היו דברים מעולם. טוען הסניגור, כי אין לייחס משקל רב להודעתה של המתלוננת, שכן זוהי עדות כבושה, שניתנה בחלוף כארבע שנים ממועד האירועים נשוא האישום. לטענתו, המתלוננת לא סיפקה בידי התביעה הסבר כלשהו לכך שלא התלוננה על המעשים שבוצעו בה, לכאורה, עד כה, ואף לא הסבירה מה גרם לה לשבור את שתיקתה ולהתלונן במשטרה. בא-כוח העורר מדגיש, כי מהודעותיה של המתלוננת עולה, כי לא הפחד מפני העורר הוא שמנע ממנה להתלונן.

עוד טען הסניגור, כי אפילו קיימות ראיות לכאורה, לא מתקיימת בעורר עילת מעצר. לטענתו, המתלוננת שוהה במעון סגור, תחת השגחה, ולפיכך, לא יתקיים כל מגע בינה לבין העורר, באם ישוחרר. עוד מציין הסניגור, כי למרות שהחקירה החלה בחודש מרץ, ובתוך חודשיים גבתה המשטרה הודעות מהמתלוננת, מהעובדת הסוציאלית, ואף מהעורר עצמו, העורר שוחרר בערובה, ורק בחודש דצמבר הוגש כתב האישום. אמנם, טוען הסניגור, העורר הוא אסיר, אך העובדה שלמרות הגשת התלונה וגביית ההודעות כאמור העורר לא נעצר, ואופשר לו לצאת לחופשות, מעידה כי אף התביעה לא סברה כי העורר מסוכן. גם העובדה כי משך כל השנים שחלפו מיום קרות האירועים, לכאורה, ועד להחלטת המעצר של בית המשפט קמא, העורר נפגש עם בתו בחופשותיו מהכלא ולא פגע בה, מעידה, לטענת הסניגור, כי העורר אינו מסוכן. לפיכך, טוען הסניגור, לא מתקיימת בעורר עילת מעצר, ולכל הפחות, אף בהנחה כי מתקיימת עילה כאמור, ניתן להסתפק בעניינו של העורר בחלופה למעצר.

בא-כוח המדינה התנגד לשחרורו של העורר. באשר לטענה בדבר העדות הכבושה טען בא-כוח המדינה, כי אין בענייננו עדות כבושה במובנה הרגיל, שכן, ככל שמדובר בעבירות מין בתוך המשפחה הרי שפעמים רבות, באופן טבעי, המתלוננות נוצרות בליבן את האירועים שחוו, ורק בחלוף זמן רב, חלקן מחליט להתלונן במשטרה. בעניינו, טען בא-כוח המשיבה, נראה כי המנוף לגילוי האירועים הללו היה חששה של המתלוננת מפני שחרורו הקרב ובא של אביה ממאסר. לטענתו, הודעותיה של המתלוננת מהימנות ביותר, וניכר כי המתלוננת לא הגזימה בתיאוריה. להודעות המתלוננת נמצאו חיזוקים בהודעתה של העובדת הסוציאלית, אשר תיארה את מצבה הנפשי הקשה של המתלוננת לאחר שהתוודתה בפניה על מעשי אביה, ואף בהודעתה של שכנתה, שאימתה פרט עובדתי מסוים בהודעתה של המתלוננת.

בא-כוח המדינה התנגד לשחרורו של העורר לחלופה. לטענתו, העורר מסוכן למתלוננת, במיוחד לאור מצבה הנפשי הקשה. כן ציין בא-כוח המדינה, כי בנסיבות הקיימות נשקף מהעורר חשש ממשי לשיבוש הליכי משפט.

לאחר ששמעתי את טענות הצדדים ועיינתי בחומר החקירה, הגעתי לכלל מסקנה כי דינו של הערר להידחות.

עיון בתיק החקירה מגלה כי הודעותיה של המתלוננת נראות, על פניהן, כאמינות, ויש בהן כדי להוות תשתית לכאורית למעצרו של העורר. אכן, המתלוננת סיפרה על המעשים המיוחסים לעורר רק מספר שנים לאחר שאלה ארעו, אך אין בעובדה זו, כשלעצמה, כדי לפגוע באופן משמעותי במשקלן ובמהימנותן של ההודעות. ככל שמדובר בעבירות מין בתוך המשפחה, אין זה יוצא דופן כי רק בחלוף זמן רב מאז קרות האירועים מגיעות המתלוננות לתחנת המשטרה, או שהן פונות לגורמים מקצועיים אחרים, ומספרות את שקרה להן. במקרה שלפנינו ענתה המתלוננת לשאלת החוקר, מדוע לא התלוננה בסמוך לאירועים, כי "לא הייתי יודעת מה אבי עושה...ורק כאשר התחלתי ללמוד שזה עניין מין בין אנשים הבנתי מה היה אבי עושה לי ואני סיפרתי...". הודעותיה של המתלוננת מאופקות ביותר, והיא טורחת להדגיש, מספר פעמים, כי אביה אמנם נגע בה ונישק אותה, אך לא הפשיט אותה לגמרי.

זאת ועוד. להודעותיה של המתלוננת ניתן למצוא חיזוק בשתי הודעות נוספות: האחת, היא הודעתה של העובדת הסוציאלית שבפניה התוודתה המתלוננת. האחרונה מספרת בהודעתה על מצבה הנפשי הקשה של המתלוננת בעת שחשפה את סודה: "היא בכתה הרבה במשרדי ולקח לה זמן עד שאזרה כוחות והתחילה לספר על מה שעבר עליה". עוד מספרת העובדת הסוציאלית, כי לאחר שסיפרה לה על מעשיה של אביה, "הפכה להיות בחורה עצבנית קצת והיא ניסתה להתאבד פעם אחת...".

הודעה נוספת המספקת, לכאורה, חיזוק בראיות נסיבתיות לאחד האירועים שהמתלוננת מספרת עליהם, היא הודעה של שכנה, המספרת כי בעבר היתה בסמוך לביתה חורשת עצי פרי, אשר אינה קיימת היום. ואכן, אחד מארבעת האירועים שעליהם מספרת המתלוננת, אירע, לדבריה, בחורשת עצים, אשר, כאמור, אינה קיימת כיום.

עוד מצוי בידי התביעה, קטע מיומנה האישי של המתלוננת, ובו היא מספרת על שקרה לה, וכותבת, בין היתר, כי אביה איים עליה שאם תספר למישהו על האירועים יהרוג אותה, ולכן לא סיפרה על כך לאיש. ביומנה מתארת המתלוננת את פחדה הרב מפני אביה, ואף את סבלה והמחשבות האובדניות שהיו לה בעקבות האירועים שחוותה.

בכל האמור לעיל יש כדי להוות תשתית ראייתית לכאורית לאישום המיוחס לעורר. באשר לעילת המעצר, שוכנעתי כי בנסיבות העניין קיימת עילת מעצר, הן בשל מסוכנותו של העורר למתלוננת, והן בשל החשש לשיבוש הליכי משפט.

צודק בא-כוח המדינה בטענתו, כי שחרורו של העורר ממעצר, עלול להרע עוד יותר את מצבה הנפשי הקשה, ממילא של המתלוננת. כאמור, דברי המתלוננת כפי שהם מצויים ביומנה האישי, ואף הודעתה של העובדת הסוציאלית, ובה היא מתארת את מצבה הנפשי הקשה של המתלוננת מאז נחשף הסוד מעידים על מצבה הנפשי הקשה. המתלוננת אף גילתה סימני מצוקה בנסותה לפגוע בעצמה ולהתאבד. בנוסף, המתלוננת אף הביעה פחד רב מפני אפשרות שאביה ישוחרר מכלאו. בנסיבות אלה, נראה כי שחרורו של העורר מכלאו מסוכן לשלומה הנפשי והפיזי של המתלוננת.

בשולי הדברים אציין, כי אכן, כפי שטען הסניגור, הגשת כתב האישום נעשתה לאחר יותר משלושה חודשים מהיום שבו נגבתה ההודעה האחרונה בתיק, ואף ההחלטה על מעצרו של העורר ניתנה כשבועיים לאחר הגשת הבקשה בעניין זה. ככל הנראה, הסיבה להתמהמהות זו נעוצה בעובדת היות העורר אסיר המרצה את עונשו בכלא משך כל תקופת הטיפול בתיק. יחד עם זאת, ראוי היה לטפל בתיק זה כבכל תיק אחר הנוגע לעניינים דומים, ובכל מקרה, אין בעובדה כי רשויות אכיפת החוק לא נחפזו לעצור את העורר, כדי ללמד על כך שהעורר אינו מסוכן למתלוננת.

באשר לחשש משיבוש הליכי משפט, כבר הבעתי דעתי בעבר, כי בסוג מסויים של עבירות, החשש לשיבוש הליכי משפט הוא מובנה, ואינו טעון הוכחה על ידי ראיה קונקרטית בעניין:

"כך למשל כאשר מדובר במערכת של יחסי תלות, ביחסים של קטינה שהיתה נתונה להשפעה או לניצול בעבירות מין, ובמיוחד כשמדובר באדם שהיא קשורה אליו נפשית. על אחת כמה וכמה כך הוא כשמדובר במערכת יחסים בין בת לבין אביה מולידה" (בש"פ 665/97 מדינת ישראל נ' פלוני (טרם פורסם)).

בעניינו, החשש אינו נלמד רק מטיב היחסים, אלא גם מעדות המתלוננת כי אביה איים עליה, לבל תספר על מעשיו.

לכל האמור יש להוסיף כי לעורר עבר פלילי עשיר, לרבות עבירה של בריחה ממשמורת חוקית, וגם בכך יש כדי לחזק את המסקנה כי לא ניתן להסתפק בעניינו בחלופה למעצר.

אשר על כן, הערר נדחה.