בש"פ 660/15 מדינת ישראל נ. פלוני

לפניי ערר המדינה לפי סעיף 53 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן: חוק המעצרים ) על החלטת בית המשפט המחוזי בבאר שבע (כב' השופט נ' אבו טהה ) לשחרר את המשיב לחלופת מעצר בתנאים מגבילים.

רקע והליכים קודמים

1.

ביום 22.10.2014 הוגש נגד המשיב כתב אישום המחזיק חמישה אישומים. כתב האישום מייחס למשיב עבירות של אינוס, מעשה סדום ומעשים מגונים במשפחה ובידי אחראי על חסר ישע כלפי שתי בנותיו הקטינות – א' ו-ש'; וכן עבירות של הדחה בחקירה ושיבוש מהלכי משפט. כתב האישום תוקן לאחר שבעקבות הגשת כתב האישום הראשוני דיווחו בנותיו של המשיב על עבירות נוספות שביצע בהן לכאורה. לפי המתואר בכתב האישום, המשיב החל לבצע עבירות מין נגד א' בחודש ספטמבר בשנת 2013, עת הייתה בת כ-10 שנים; ונגד ש' בשנת 2012, עת הייתה בת כ-11 שנים. המעשים נמשכו, כך נטען, עד סמוך למועד הגשת כתב האישום. לפי הנטען בכתב האישום החל מהמועדים האמורים נהג המשיב, בהזדמנויות שונות ורבות, להפשיל את מכנסיה ותחתוניה של א', ללטף את איבר מינה ולהחדיר אליו את אצבעותיו. במהלך ביצוע המעשים נהג המשיב לעתים תכופות לפשוט את בגדיו ולהגיע לפורקן מיני, וזאת חרף ניסיונותיה של א' למנוע ממנו מלפשוט את בגדיה. עוד נטען בכתב האישום כי בהזדמנויות ובמקומות שונים נהג המשיב להפשיל את מכנסיה ואת תחתוניה של ש' וללטף את איבר מינה עד שהגיע לפורקן מיני. באחת הפעמים נכנס המשיב לחדרה של ש' שעה ששכבה במיטתה, התיישב על ישבנה ונגע באיבר מינה בידו או באמצעות איבר מינו, שהיה חשוף. כתב האישום ממשיך ומגולל אירועים נוספים, ובהם מקרה שבו ליקק המשיב את איבר מינה ואת שדיה של א'; מקרה שבו החדיר את איבר מינו לפיה; וכן מקרים שונים שבהם הצמיד את איבר מינו החשוף לישבנה ולאיבר מינה. בהזדמנות אחרת, כך נטען, ניסה המשיב להחדיר את איבר מינו לפיה של ש', עד שזו קראה "די" והוא חדל ממעשיו. לבסוף מתאר כתב האישום כי לאחר שהמשיב הבחין כי בנותיו שוחחו זו עם זו ועם אמן על המקרים האמורים, ניגש ל-ש' וניסה להניאה מלמסור הודעה או להניעה למסור הודעת שקר, וביקש ממנה לומר כי התבלבלה כשסיפרה על המעשים וכי ראתה אותם בסרט, תוך שציין כי אם לא תעשה כן הוא יישלח לכלא. עוד פנה המשיב ל-א' וביקש ממנה לא לומר דבר בתואנה כי הדבר יפרק את המשפחה וכולם יהיו עצובים וכי הדבר יגרום לה לסבל.

2.

בד בבד עם הגשת כתב האישום הגישה העוררת בקשה לעצור את המשיב עד לתום ההליכים נגדו. בבקשה נטען כי בידי העוררת ראיות לכאורה להוכחת המיוחס למשיב בכתב האישום, ובהן הודיית האחרון בביצוע עבירות מין בבנותיו; עדויות הבנות לפני חוקרת ילדים; ועדות אשת המשיב. עוד נטען כי מעשי המשיב מצביעים על מסוכנותו וכי קיים יסוד סביר להניח כי יפעל לשיבוש מהלכי המשפט ולהדחת עדים. בדיון שהתקיים ביום 22.10.2014 הסכים בא כוח המשיב, "לצורך הדיון", לקיומן של ראיות לכאורה ועילת מעצר. בהחלטתו מיום זה נעתר בית המשפט לבקשת בא כוח המשיב ודחה את הדיון לצורך קבלת תסקיר מעצר בעניינו מאת שירות המבחן.

3.

מתסקיר המעצר מיום 10.11.2014 עולה כי המשיב מסר שבשנתיים האחרונות חלה הסלמה בדחפיו המיניים וכי הוא מתקשה לשלוט עליהם. שירות המבחן הביע את התרשמותו כי למשיב דחפים מיניים מוגברים וכי הוא נוטה לעסוק בהם באופן תדיר; כי הוא מתקשה להציב לעצמו גבולות; וכי הוא מוכן לפגוע באחרים במטרה לספק את יצריו. עוד נמסר כי אשת המשיב מתקשה לתפקד באופן סדיר; כי עזבה את מקום עבודתה; וכי היא נמנעת מלצאת את ביתה למעט לצורך הפגישות הטיפוליות שבהן משתתפות הבנות. אשר לבנות עצמן, נמסר כי הן שרויות במצב נפשי ורגשי קשה. משפחת המשיב, כך נמסר מהמרכז לנפגעות תקיפה מינית המלווה את האם והבנות, מפעילה עליהן לחץ כבד במטרה להשאיר את הבנות בקשר עם המשיב, דבר היוצר בלבול רב בקרבן וכן מחמיר את המצב הנפשי שבו שרויה האם. בנתון לכל האמור העריך שירות המבחן כי נשקפת מהמשיב מסוכנות גבוהה; וכי לא יהיה בשחרורו לחלופה ללא שילוב במסגרת טיפולית אינטנסיבית, ארוכת טווח וסגורה המיועדת לטיפול בעברייני מין, כדי לצמצם מסוכנות זו. בתסקיר נדרש שירות המבחן לחלופת מעצר שהציע המערער – בבית הוריו ובפיקוח אביו ודודתו, תוך שילובו במרכז יום לטיפול בעברייני מין. צוין כי דומה שהמפקחים אינם מבינים לעומק את עצמת דחפיו המיניים של המשיב ואת רמת מסוכנתו המינית, וזאת לא כל שכן שעה שמדובר בסביבה שבה מתגוררים קטינים. שירות המבחן נמנע אפוא מלבוא בהמלצה ביחס לחלופה זו. אשר למרכז יום לטיפול, צוין כי אין בכך די וכי על המשיב להשתלב בהוסטל סגור לטיפול בעברייני מין. ככל שהמשיב יביע נכונות להשתלב במסגרת כזו, כך נמסר, יבוקש לדחות את הדיון ויוגש בעניינו תסקיר משלים.

4.

בדיון שהתקיים ביום 18.11.2014 הביע המשיב נכונות להשתלב במסגרת טיפולית סגורה כאמור וכן הגיש חוות דעת בעניינו מטעם מרכז "התחלה חדשה" הממליצה על שילובו בטיפול. בית המשפט הורה אפוא על קבלת תסקיר מעצר משלים וביום 26.11.2014 הוגש התסקיר כאמור. בתסקיר המשלים צוין כי טרם נקבע מועד לפתיחת ההוסטל הסגור לטיפול בעברייני מין. שירות המבחן נדרש בתסקיר זה לתכנית טיפולית שהוצעה בחוות הדעת האמורה שהוגשה מטעם המשיב, ומצא כי תכנית זו אינה מניחה את הדעת. נוכח החשיבות שראה בשילוב המשיב בתכנית טיפולית, המליץ שירות המבחן לדחות את הדיון פעם נוספת במטרה לקבל תסקיר משלים נוסף וכן כדי לבחון את אפשרות שילובו של המשיב במרכז היום לטיפול בעברייני מין. ביום 27.11.2014 הורה בית המשפט על הגשתו של תסקיר כאמור, וביום 1.1.2015 הוגש תסקיר נוסף שבו פורט כי המשיב הגיע לראיון במרכז יום לטיפול בעברייני מין בקהילה וכי הוא נמצא מתאים להשתלבות במסגרת הטיפולית, אך כי נדרשות בדיקות שונות. לצורך השלמת בדיקת ההתאמה הומלץ אפוא לדחות את הדיון פעם נוספת. ביום 14.1.2015 ולאחר השלמת הבדיקות הוגש תסקיר נוסף שבו צוין כי המשיב נמצא מתאים להשתלב מסגרת הטיפולית המוצעת, אך כי גורמי הטיפול רואים לשלבו בתכנית רק לאחר שתחול התקדמות של ממש בהליך העיקרי המתנהל נגדו באופן שיאפשר טיפול אפקטיבי. נוכח האמור נמנע שירות המבחן מלבוא בהמלצה לשחרור המשיב לחלופת מעצר, וציין כי ניתן יהיה לבחון זאת פעם נוספת במסגרת התיק העיקרי כאמור.

5.

ביום 26.1.2015 הורה בית המשפט המחוזי בבאר שבע (כב' השופט נ' אבו טהה ) על שחרורו של המשיב בתנאים מגבילים לחלופת מעצר בבית הוריו ובפיקוח אביו ודודתו, ובכללם, בין היתר, פיקוח אלקטרוני; הפקדה וערבות; איסור על כניסת קטינים לבית; ואיסור על יצירת קשר עם אשתו ובנותיו. בית המשפט קבע כי חרף חומרת מעשיו של המשיב, יש בחלופה המוצעת כדי לצמצם את המסוכנות הנשקפת ממנו שעיקרה פגיעה מינית בקטינים שהם בני משפחה. עוד צוין כי הגם ששירות המבחן נמנע מלבוא בהמלצה בעניינו של המשיב, אף הוא סבר כי יש טעם בחלופה טיפולית במרכז היום; כי המפקחים המוצעים הותירו רושם חיובי ורציני; וכי מסוכנותו של המשיב היא ספציפית כלפי בנותיו ועל כן ניתנת לאיון באמצעות איסור כניסת קטינים למקום. בית המשפט הוסיף וקבע כי המשיב בא מרקע נורמטיבי וזו לו המעורבות הראשונה בפלילים; וכי האיזון של מכלול הנתונים מצביע על כך שיש בחלופה המוצעת כדי לתת מענה הולם הן למסוכנות הנשקפת מהמשיב, הן לחשש מפני שיבוב מהלכי משפט. לבקשת העוררת, הורה בית המשפט על עיכוב ביצוע החלטתו למשך 48 שעות.

הערר

6.

מכאן הערר שלפניי, שבמסגרתו טוענת העוררת כי בית המשפט שגה שעה שקבע שיש בחלופה המוצעת כדי לאיין את מסוכנותו של המשיב וכי מסוכנות זו מצומצמת לבנותיו בלבד. עוד נטען כי ההחלטה לשחרר את המשיב לחלופת מעצר אינה עולה בקנה אחד עם עמדת הגורמים המקצועיים כפי שפורטה לעיל; כי שירות המבחן התרשם כי מסוכנותו של המשיב היא כללית וכי דחפיו המיניים אינם מוגבלים לבנותיו דווקא; וכי בסביבת החלופה המוצעת מתגוררים מטבע הדברים קטינים. בית המשפט הורה על שחרור המשיב לחלופת מעצר בניגוד לעמדת שירות המבחן, כך נטען, מבלי שהובא כל נימוק לסטייה מעמדה זו. העוררת מוסיפה וטוענת כי בית המשפט לא נתן דעתו להשפעת שחרור המשיב לחלופת מעצר בקרב משפחתו על אשתו ובנותיו, בשים לב לאמור בתסקירי שירות המבחן בהתייחס למצבן הנפשי ולחלקה של משפחת המשיב בכך. עוד נטען כי בית המשפט לא ייחס משקל הולם לחשש משיבוש מהלכי משפט, הגובר שעה שמדובר בעבירות שבוצעו בתוך התא המשפחתי, וכן נוכח העבירות הרלוונטיות המיוחסות למשיב, הכוללות הפעלת לחץ רגשי על בנותיו שלא לשתף פעולה עם הרשויות.

7.

בדיון שהתקיים לפניי התנגד בא כוח המשיב לקבלת הערר. לשיטתו, אין יסוד להתערב בהחלטת בית המחוזי שאיזן נכוחה בין מסוכנותו של המשיב לבין חוות הדעת שהוגשו מאת שירות המבחן ומרכז "התחלה חדשה", מטעם המשיב. עוד נטען כי בית המשפט המחוזי ליווה את התיק זמן רב ועל כן הוא זוכה ליתרון בהערכת השיקולים השונים; וכי אף בעבירות הקשות ביותר יש מקום לשקול חלופת מעצר. שירות המבחן, כך נטען, לא הביע עמדה עקבית ביחס למשיב בתסקירים השונים שהגיש, וזאת בניגוד לחוות הדעת שהוגשה מטעם המשיב, שנערכה על ידי גורמים מקצועיים רלוונטיים. בא כוח המשיב הוסיף וטען כי החלופה המוצעת היא הדוקה וכי המפקחים בה רציניים ומיושבים; כי אצל המשיב נוצרה ציפייה לשחרור לחלופת מעצר; וכי הוא לוקח אחריות על מעשיו. לבסוף עמד בא כוח המשיב על נסיבותיו האישיות של מרשו, שבא מרקע נורמטיבי.

דיון והכרעה

8.

לאחר שעיינתי בהודעת הערר ושמעתי את טיעוני הצדדים בדיון שהתקיים לפניי, באתי לכלל מסקנה שדין הערר להתקבל. כידוע, משנמצא כי נגד נאשם קיימות ראיות לכאורה להרשעתו במיוחס לו וכשקיימת עילה למעצרו שומה על בית המשפט לבחון אם ניתן להגשים את תכלית המעצר בדרך של חלופת מעצר שבה הפגיעה בחירות הנאשם היא פחותה (סעיף 21(ב) לחוק המעצרים; בש"פ 6128/14 מדינת ישראל נ' הדיה , פסקה 7 (12.9.2014)). בענייננו אין המשיב חולק על קיומן של ראיות לכאורה ושל עילת מעצר נגדו, ולפיכך השאלה שניצבת במוקד ערר זה היא כלום יש בחלופה שאליה ראה בית המשפט המחוזי לשחרר את המשיב כדי לאיין את המסוכנות הנשקפת ממנו. להשקפתי, לשאלה זו יש להשיב בשלילה. המסוכנות הרבה הנשקפת מן המשיב נלמדת מחומרת העבירות המיוחסות לו – שורה ארוכה של עבירות מין כלפי בנותיו הקטינות שבוצעו בתוך התא המשפחתי הגרעיני ובנסיבות חמורות, תוך ניסיון לכאורה לשבש מהלכי משפט. במקרים מעין אלה רובץ לפתחו של הנאשם המבקש להשתחרר לחלופת מעצר נטל משמעותי לשכנע את בית המשפט כי יש בחלופה המוצעת על ידו כדי לנטרל את המסוכנות הנשקפת ממנו (ראו והשוו: בש"פ 7593/10 פלוני נ' מדינת ישראל , פסקאות 16-15 (24.10.2010); בש"פ 8587/10 פלוני נ' מדינת ישראל , פסקה 17 (30.11.2010); בש"פ 665/97 מדינת ישראל נ' פלוני , פסקה 3 (3.2.1997)). במקרה דנן הוגשו לבית המשפט המחוזי מספר תסקירי מעצר מאת שירות המבחן שבהם נבחנה החלופה המוצעת וכן מסגרות טיפוליות שונות. נמצא כי בנסיבות העניין ולעת הזו אין בחלופה האמורה כדי לאיין את המסוכנות הנשקפת מהמשיב, וזאת בין היתר נוכח מסוכנות מינית גבוהה וחוסר יכולת מצדו לשלוט על דחפיו המיניים. שירות המבחן נמנע במפורש מלבוא בהמלצה בעניינו של המשיב, וזאת חרף נטייתו לבכר מסגרת טיפולית עבור המשיב ובקשות דחייה שונות שהגיש השירות במטרה לקיים בחינות נוספות להיתכנות החלופה. כבר נקבע לא אחת בפסיקתנו כי אף שבית המשפט אינו מחויב באימוץ המלצות שירות המבחן " הרי שסטייה מהמלצה שלילית

של שירות המבחן תיעשה באופן חריג, ומקום בו קיימים לכך טעמים כבדי משקל " (בש"פ 4794/12 מדינת ישראל נ' פלוני , פסקה 18 (25.6.2012) (ההדגשה הוספה – ע' פ'); ראו גם בש"פ 6626/10 פלוני נ' מדינת ישראל , פסקה 7 (21.9.2010); ברי, בצד האמור, כי בית המשפט מוסמך – במקרים מתאימים – לסטות גם מהמלצה שלילית של שירות המבחן, ראו בש"פ 7133/13 מדינת ישראל נ' פלוני , פסקה 14 (23.10.2013); בש"פ 7943/12 מדינת ישראל נ' פלוני , פסקה 18 (28.11.2012)). בענייננו לא זו בלבד ששירות המבחן נמנע מלבוא בהמלצה כאמור, אלא שמהתסקירים השונים עולים סימני שאלה ניכרים באשר ליכולתה של החלופה המוצעת ליתן מענה מספק למסוכנות הנשקפת מהמשיב, נוכח ההתרשמות שלפיה יש למשיב "דחפים מיניים מוגברים, כשהוא מתקשה להציב לעצמו גבול להתנהגותו" (וראו לעניין זה בש"פ 2540/11 מדינת ישראל נ' פלוני , פסקה 7 (7.6.2011)). להשקפתי המלצת המומחה מטעם המשיב לפיה רמת המסוכנות המינית מצדו היא נמוכה, לא יכולה בנסיבות המקרה ונוכח המעשים המיוחסים (שבהיבט של ראיות לכאורה אינם שנויים במחלוקת) לגרוע מעמדתו וממסקנתו המפורטת של שירות המבחן. במצב דברים זה, לא ראיתי כי מתקיימים בענייננו טעמים מספיקים לסטייה מהמלצותיהם הברורות של שירות המבחן וגורמי הטיפול במרכז היום לטיפול בעברייני מין בקהילה.

9.

לבד מהמסוכנות הטבועה בעבירות מין המבוצעות כלפי קטינים, שעה שעסקינן בעבירות שבוצעו בתוך התא המשפחתי ועל ידי הורה כלפי ילדו, נוסף חשש ממשי נוסף מפני שיבוש מהלכי משפט. עמדה על כך הנשיאה ד' ביניש :

"התלות בהורה מחד, ותחושת האשם והבושה שבתלונה ובעדות כנגד ההורה מאידך, יוצרים הם כשלעצמם לחץ נפשי בל יתואר על בן או בת, שאמורים להעיד נגד הורה. כדי להגיש תלונה במשטרה ולחשוף את מסכת היחסים שהתנהלה לכאורה במסתרים בין בת לאביה, מתחייבת תעוזה רבה ויש להגן על המתלוננת כך שאם תלונתה מבוססת, לא תירתע מלהציגה ולהעיד ביחס אליה. בנסיבות כאלו, כאשר הראיות לכאורה על פניהן נראות משכנעות, וקיים חשש להשפעה על עדים או שיבוש הליכים, נדרש המחיר של פגיעה בחירותו של ההורה הנאשם בעבירות מין או אלימות" (בש"פ 4514/04 מדינת ישראל נ' פלוני

(16.5.2004); ראו גם בש"פ 8173/13 מדינת ישראל נ' פלוני , פסקה 8 (5.12.2013)).

כפי שעולה מכתב האישום, המשיב הפעיל לכאורה לחץ על בנותיו שמא תתלוננה נגדו ותחשופנה את מעשיו, תוך שימוש במניפולציות רגשיות שונות. שעה שישנן ראיות לכאורה להוכחת ניסיונות לשיבוש ההליך המשפטי המתנהל וכאשר מדובר במערכת של יחסי תלות בין קטינה שהייתה נתונה לכאורה לניצול מיני לבין דמות סמכותית שהיא קשורה אליה בקשר נפשי, החשש להשפעה על עדים הוא חשש המובנה במערכת היחסים ואין הוא טעון הוכחה נפרדת (בש"פ 1441/01 מדינת ישראל נ' פלוני , פסקה 5 (20.3.2001)). בעת בחינת שחרורו של המשיב דכאן לחלופת מעצר יש לייחס משקל משמעותי לחשש האמור וכן לנתוני התסקירים בדבר הלחץ המופעל על אשת המערער ובנותיו מצד משפחתו ולהשפעת הדבר על מצבן הנפשי של שלושתן. לאחר שקילת מכלול השיקולים הצריכים לעניין ובהינתן המסוכנות המינית הנשקפת מהמשיב מזה, והחשש הממשי מפני שיבוש מהלכי משפט מזה, לא מצאתי כי הכף נוטה במקרה דנן לעבר שחרור המשיב לחלופת מעצר.

10.

בשולי הדברים יצוין כי אחד מהנימוקים שעליהם סמך בית המשפט המחוזי את החלטתו לשחרר את המשיב לחלופת מעצר היה כי תסקירי שירות המבחן יצרו בקרבו ציפייה לכך, תוך שהסתמך על החלטת בית משפט זה בבש"פ 9279/11 פלוני נ' מדינת ישראל (21.12.2011). ציפייה מעין זו, אף אם יש ליתן לה משקל מסוים בנסיבות מתאימות, אינה יכולה להוות שיקול מכריע. בחינת חלופת מעצר היא דרך המלך בבקשות למעצר עד תום ההליכים, ואין יסוד לקבוע כי בחינה כזו יוצרת – ככלל – צפייה ראויה להגנת הדין כי הנאשם אכן ישוחרר למעצר (ראו גם בש"פ 6982/10 ארביב נ' מדינת ישראל , פסקה 8 (6.10.2010)). בנסיבות שלפנינו לא מצאתי אפוא כי יש בשיקול זה כדי לשנות את תוצאת האיזון שעליה עמדתי.

בנתון לכל האמור לעיל, הערר מתקבל. החלטתו של בית המשפט המחוזי מבוטלת והמשיב ייעצר עד לתום ההליכים המשפטיים נגדו.