בש"פ 5872/13 יניב מלכה נ. מדינת ישראל

1.

לפני ערר על החלטתו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו מיום 23.8.2013 (מ"ת 59779-07013, השופטת ג' רביד ) במסגרתה הורה על מעצרו של העורר עד תום ההליכים.

כתב האישום והבקשה למעצר עד תום ההליכים

2.

כנגד העורר, יניב מלכה , וכנגד תשעה נאשמים אחרים הוגש כתב אישום המייחס להם עבירות הנוגעות למתן הלוואות חוץ בנקאיות בעיר תל אביב ולפעולות פליליות שונות בגבייתן (כתב אישום שנדון אף בהחלטתי בבש"פ 5888/13 אשכנזי נ' מדינת ישראל (11.9.2013) (להלן: עניין אשכנזי ) בעניינם של שני נאשמים אחרים באותה פרשה). לעורר מיוחסות בכתב אישום זה העבירות הבאות: קשירת קשר לביצוע פשע, לפי סעיף 499(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין ), סחיטה באיומים (ריבוי עבירות), לפי סעיף 428 סיפא לחוק העונשין וסחיטה בכוח לפי סעיף 427 רישא לחוק העונשין.

3.

לפי האישום הראשון, רונן ח' (להלן: רונן ) לווה במהלך שנת 2011 או בסמוך לכך סכומי כסף ממספר אנשים, ובהם סך של 5,000 שקל מן העורר. רונן החזיר חלק מהסכומים שלווה אך נקלע לקשיים כלכליים ובמהלך שנת 2012 לא עמד בתשלום החזרי ההלוואות. בעקבות כך עבר רונן להתגורר במקלט של בית מגורים, ואחותו, אילנה (להלן: אילנה ) הודיעה למלווים כי היא לוקחת את האחריות על החזר החובות ואף החלה לשלמם, אך תוך זמן קצר התקשתה אף היא לעמוד בתשלומים הנדרשים. בעקבות כך, החלו חלק מן הנאשמים, ובהם העורר, לנקוט בשורה של אמצעי הפחדה כנגד אילנה, איימו עליה ו"קנסו" אותה. באשר לעורר, נטען כי הוא הגיע לדירה פעמים רבות, צעק, קילל את אילנה ובני משפחתה ואיים כי "יזיין" את רונן. ביום 7.7.2013 או בסמוך לכך הגיע העורר לדירה וצעק לעבר אמה של אילנה ורונן "הכנתם לי את הכסף, אם לא אני אזיין את הבן שלך". בעקבות כך מסרה האם לידי העורר סך של 600 שקל, ומאוחר יותר מסרה לו אילנה 400 שקל נוספים. על פי הנטען, אילנה מסרה לעורר סכום כולל של למעלה מ-15,000 שקל, אך הוא טען כי היא חייבת לו 5,000 שקל נוספים.

4.

לפי האישום השישי, יורם ק' (להלן: יורם ) ואמיר ב' (להלן: אמיר ) נקלעו לקשיים כלכליים, ועל כן העבירו במהלך שנת 2011 שיקים לניכיון לאורן הוני (להלן: הוני ), בעלים של משרד למתן שירותי ניכיון שיקים. לאחר שמספר שיקים שמסר יורם להוני לא כובדו, טען הוני שיורם חייב לו 180,000 שקל ואף הטיל עליו ריבית כך שהחוב הגיע לסך של 230,000 שקל. במהלך השנים 2013-2011 נקט העורר באמצעי הפחדה שונים על מנת להניע את יורם לשלם להוני את החוב הנטען. הוא התקשר ליורם מדי יום ואיים עליו כי "יהיו בעיות" אם לא ישלם. במועד לא ידוע בשנת 2011 נסע העורר עם יורם ברכב ואמר לו כי "היה צריך לזרוק אותו לאיזה בור" משום שיורם אמר לאחרים שהעורר מטריד אותו. לאחר שלמד מיורם כי אמיר חייב לו מאות אלפי שקלים, החליט העורר לסחוט אותו באיומים על מנת שאמיר יעביר את הכספים אותם הוא חייב ליורם, שבתורו יעבירם להוני ולעורר עצמו. ביום 22.10.2011 או בסמוך לכך, נסע העורר עם יורם למשרדו של אמיר ללא תיאום מראש, ודרש כי ישלם ליורם סך של 800,000 שקל. ביום 26.11.2011 הגיעו העורר, יורם והוני למשרדו של אמיר. באותו אירוע איים העורר על אמיר כי אם לא ישלם לו הוא "יזיין" אותו. כאשר הבחין העורר שאמיר מקליט את השיחה, צעק עליו, אחז אותו בידו והזהיר אותו לבל יעשה כן. כתוצאה מהמעשים האמורים, מסר יורם לעורר סך של כ-100,000 שקל, וכן מסר להוני סך של כ-170,000 שקל.

הבקשה למעצר עד תום ההליכים

5.

בד בבד עם הגשת כתב האישום, הגישה המשיבה בקשה לעצור את הנאשמים בפרשה עד תום ההליכים המשפטיים בעניינם, במסגרתה טענה כי יש לה ראיות טובות להוכחת המיוחס לנאשמים. כמו כן, נטען כי מעשיהם של הנאשמים מקימים את חזקת המסוכנות הסטטוטורית הקבועה בסעיף 21(א)(ב) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה-מעצרים), התשנ"ו-1996.

6.

בהמשך – הסכימה המדינה לכך שנאשם 7, ראובן מטטוב, ונאשם 8, אברהם יוסופוב, ישוחררו למעצר בית – באיזוק אלקטרוני ובכפוף להפקדת ערבויות כספיות.

7.

חומר החקירה שהוצג על-ידי המדינה בעניינו של העורר מבוסס בין השאר על הודעות שנמסרו על-ידי מתלוננים ואנשים אחרים ועל מסמכים שנתפסו במחשבו של העורר.

החלטתו של בית המשפט קמא

8.

בית המשפט קמא קיבל את הבקשה לעצור את העורר עד תום ההליכים – לאחר שקבע כי יש בעניינו ראיות לכאורה וכי התקיימה לגביו חזקת המסוכנות.

9.

בית המשפט קמא קבע כי קיימות ראיות לכאורה להוכחת המיוחס לעורר באישום הראשון. בית המשפט קמא ציין בהקשר זה כי כבר מהודעתה הראשונה של אילנה היא הזכירה את העורר כמי שהלווה כסף לרונן, הפעיל עליה לחץ כדי שתחזיר את החוב ו"קנס" אותה. בית המשפט קמא ציין עוד כי בהודעותיה הראשונות אכן הציגה אילנה את העורר באור פחות שלילי מאשר בהמשך, אך אפשר שהדבר נבע מפחד. בית המשפט קמא ציין בהקשר זה כי קיימות אינדיקציות ברורות לכך שאילנה ובני משפחתה חוששים מן העורר. בית המשפט קמא ציין גם כי העורר, ששמר על זכות השתיקה במרבית חקירותיו, אישר כי אכן הלווה כסף לרונן ואף הגיע לדירה כדי לגבות את חובותיו. הוא אף הודה שאילנה נתנה לו סך של 2,000 שקל כשבועיים לפני חקירתה, ובכך חיזק את גרסתה. בית המשפט קמא קבע כי טענותיו של העורר בנוגע לשינויים שחלו לכאורה בגרסתה של אילנה הן טענות מהימנות מובהקות שיידונו בהליך העיקרי, ואין בהן כדי לכרסם בתשתית הראייתית השוקלת לחובתו.

10.

בית המשפט קמא קבע כי קיימות ראיות לכאורה גם להוכחת המיוחס לעורר באישום השישי. בית המשפט קמא ציין כי תמליל חקירתו של יורם מיום 21.7.2013 מלמד כי הוא חשש מאוד מן העורר, וכי האחרון ניסה להשתלט על עסקיו של יורם ולהפוך לשותף שלו, בעל כורחו. בית המשפט קמא ציין כי אף שיורם חזר בהמשך מהגרסה שבה הפליל את העורר, גרסתו זו נתמכת על ידי הודעותיהם של אמיר ושל ענבל, מזכירתו של אמיר (להלן: ענבל ).

11.

בית המשפט קמא קבע כי הכלל הוא שאין לשחרר נאשמים בסחיטה באיומים לחלופת מעצר, למעט בנסיבות חריגות. בהתייחס למקרה דנן, קבע בית המשפט קמא כי הפחד שהפילו המעורבים בפרשה על קורבנותיהם והחשש שישבשו את הליך המשפטי תומכים במסקנה כי לא יהיה די בחלופת מעצר בעניינם. נוכח האמור, הורה בית המשפט על מעצרו של העורר עד תום ההליכים המשפטיים נגדו.

הערר

12.

ביום 2.9.2013 התקיים בפני דיון בערר. בשל מורכבותו והיקפו של חומר הראיות אפשרתי לצדדים הגשת השלמת טיעון בכתב. בהמשך לכך ביום 8.9.2013 הגישה המדינה השלמת טיעון מטעמה, וביום 9.9.2013 הגיש העורר השלמת טיעון מטעמו.

13.

העורר ביקש שעררו יידון בנפרד מעררם של שני מעורבים אחרים בפרשה, שנדון אף הוא בפני (כאמור, בעניין אשכנזי ). לטענתו, הוא אינו עוסק כלל בתחום ההלוואות ו"שרבובו" לכתב האישום נובע מטעות ואף מסב לו נזק, שכן הוא כלל אינו קשור לנאשמים האחרים בכתב האישום.

14.

באשר לאישום הראשון טוען העורר כי שגה בית המשפט קמא בכך שקבע כי קיימות ראיות לכאורה להוכחת המיוחס לו, וכי מכל מקום אפילו קיימות ראיות כאלה, הן חלשות מאוד. העורר טוען בהקשר זה כי רונן התחנן בפניו שילווה לו כסף, והוא לווה עבורו כסף מגורם שלישי לאחר שהבהיר לרונן כי אינו עוסק במתן הלוואות. העורר מאשר כי קיבל כספים מאמם של רונן ואילנה, אך טוען כי לא איים או קילל את אילנה או את האם, וגורס כי הדבר עולה מהודעתה הראשונה של אילנה מיום 19.5.2013 שבה לא אמרה כל מילה רעה עליו. העורר מוסיף וטוען כי גם בהודעות מאוחרות יותר טענה אילנה כי אין לה כל בעיה עמו, ורק בהודעתה הרביעית טענה אילנה כי העורר איים עליה. העורר טוען גם כי שגה בית המשפט קמא כאשר התעלם מהודעותיה הראשונות של אילנה והתמקד רק בהודעתה הרביעית בעוד שלמעשה אין כל ראיות הקושרות אותו למעשים המיוחסים לו.

15.

בהתייחס לאישום השישי, גורס העורר כי לא איים על יורם וזה לא פחד ממנו. לדבריו, הייתה ביניהם שותפות עסקית, והעורר אף קיבל מיורם משכורת. העורר טוען עוד כי גם מהודעתו של אמיר עולה שלא פחד ממנו ושהוא לא איים עליו כלל. כן טוען העורר כי אף אם קיימות ראיות לכאורה להוכחת המיוחס לו, הרי שהן בעוצמה מאד נמוכה המצדיקה שחרור לחלופת מעצר. בהקשר זה, הוא מצביע גם על העובדה שכנגד הוני, שעל-פי הנטען הוא פעל בשיתוף עמו, כלל לא הוגש כתב אישום. העורר טוען עוד כי עברו הפלילי אינו מכביד, וכי גם העובדה שהמשפט צפוי להיות ארוך ושיישמעו בו עדים רבים אשר אינם נוגעים אליו היא שיקול התומך בשחרורו לחלופה.

16.

המדינה גורסת כי קיימות ראיות טובות להוכחת המיוחס לעורר, ומציינת בהקשר זה את הודעתה של אילנה, את המסמכים שנתפסו במחשבו של העורר, את תמליל חקירתו של יורם, את הודעתו של אמיר ואת הודעתה של ענבל.

דיון והכרעה

17.

לאחר שעיינתי במסמכים שהגישו הצדדים, האזנתי לטענותיהם בדיון שנערך בפני ובחנתי את חומר הראיות, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערר להידחות.

18.

כידוע, כאשר בית המשפט דן בבקשה לעצור נאשם עד תום ההליכים נגדו, עליו לבחון האם בכוחן של הראיות המצויות בידי התביעה להצביע על סיכוי סביר להרשעה. בית המשפט אינו בוחן בשלב זה את מהימנות העדים, שאלה שתבחן בהליך העיקרי (ראו: בש"פ 8087/95 זאדה נ' מדינת ישראל , פ"ד נ(2) 133, 149-147 (1996)). בהתאם לכך, ייבחנו להלן עיקרי הראיות שהוצגו בידי המדינה בהתייחס לעורר. הערכת הראיות נעשתה בשים לב לפסיקתו של בית משפט זה לפיה איום אינו חייב להיות מפורש, ועל כן כל התנהגות שנועדה לנטוע פחד ואימה יכולה לעלות כדי איום (ראו: עניין אשכנזי , בפסקה 24 והאסמכתאות המופיעות בה).

19.

הראיות בהתייחס לאישום הראשון - ראיות אלה הן בעיקר גרסתה של אילנה. בחקירתה הראשונה מיעטה אילנה להתייחס לעורר, אך כשנשאלה בידי חוקרי המשטרה למי היא חייבת כספים ציינה כי "זה שתיים או עוד שלושה ארבעה אנשים אנשים שהם החרא של החרא". בתוכם, מנתה אילנה, לצד הנאשמים 1 ו-2 בכתב האישום, את העורר שביחס אליו אמרה שהיא חייבת לו ששת אלפים שקל. בחקירתה השנייה סיפרה אילנה כי היא חייבת לעורר כספים, וכי "אם לא אביא לו אז בוא תסתכל תעמוד ליד הכביש ותראה איזה צעקות זה נהיה", אך הוסיפה כי העורר לא מאיים עליה (שורות 106-104 להודעתה של אילנה מיום 20.5.2013). בהמשך אותה חקירה אמרה אילנה כי "אני יודעת שיניב [הכוונה לעורר – ד.ב.א.] הוא לא בחור טוב... מה לעשות... אני יכולה לעזור למשטרה הרבה אבל אני מפחדת. אני מפחדת שבסוף הכל יתהפך עליי" ( שם , בשורות 129-128). בסוף אותה חקירה אמרה אילנה כי היא מבקשת שלא יעמתו אותה עם הנאשמים 1, 2 ו-5 בכתב האישום או עם העורר שכן "אני מפחדת מהם מאוד. שלא יזיקו למשפחה שלי ולאחים" ( שם , בשורות 244-243). בחקירה מאוחרת יותר תיארה כך אילנה את ביקוריו של העורר בבית שבו היא מתגוררת כך: "הוא מלמטה צועק, הוא הופך את העולם כל האנשים יוצאים מתחיל להיות בלאגן. הנה זה עוד פעם חבל על הזמן" (עמוד 10 לתמלול חקירת אילנה מיום 6.6.2013). בחקירה שנערכה בהמשך לכך סיפרה אילנה על העורר כי "הוא מרעיד את כל הבניין, הוא צועק הכנתם לי את הכסף, אם לא אני אזיין את הבן שלך, כך הוא אומר לאמא שלי" (שורות 26-25 להודעת אילנה מיום 10.7.2013). היא הוסיפה שהיא מפחדת מן העורר "כי הוא מאיים להרביץ, כל השכונה אומרים שהוא חיה" ( שם , בשורה 33) ושאם לא תשלם לעורר כאשר הוא דורש זאת "אז יהיה בלגן עד להודעה חדשה. הוא צועק איפה רונן אני אזיין אותו, תביא לי אותו, יש לו קול עם הדף, כשהוא מגיע כל השכונה יודעת" ( שם , בשורות 60-59).

20.

העורר שמר על זכות השתיקה לאורך מרבית חקירתו במשטרה. עם זאת, הוא ציין שרונן התחנן בפניו כי ילווה לו כספים ושהוא הסביר לרונן שאינו עוסק בהלוואות, אך לבסוף הלווה לו סך של 5,000 שקל על בסיס החברות ביניהם תוך שהוא לווה כסף זה מאחר. העורר אישר כי התקשר פעמים רבות לאילנה בניסיון לגרום לכך שהכסף שהלווה לרונן יושב אליו. הוא הכחיש כי איים על אילנה או על אמו של רונן, אך ציין כי "הייתי עצבני, יכול להיות שדיברתי בטונים גבוהים, אבל לא איימתי, איך אתה יכול לאיים על אישה בת 80, את האמת אם הייתי תופס את רונן הייתי מאיים עליו 'תביא את הכסף או שאני אשבור לך את הראש', אבל על אמא, איך אתה יכול" (עמודים 7-6 להודעתו של העורר מיום 18.7.2013). אם כן, הגרסה שמסר העורר בחקירה מחזקת במידה מסוימת את גרסתה של אילנה, הגם שהעורר מכחיש מכל וכל כי איים על אילנה או על כל אדם אחר. יצוין עוד כי כאמור העורר טען שאינו עוסק במתן הלוואות, וכי ההלוואה לרונן ניתנה כמעשה חברי, אך בחיפוש שנערך במחשבו של העורר ובהתקן זיכרון נייד ( Disk On Key ) השייך לו נמצאו קבצים ובהם טבלאות המתייחסות ל"הלוואות עומדות" ול"חריגים". בטבלאות אלה מפורטים שמות של חייבים, אשר בנוגע לכל אחד מהם מצוין מהו ההחזר השבועי, מהי הקרן ומהו יום הגביה (מזכרים משטרתיים מ-28 מיום 17.7.2013 ו-מ-30 מיום 22.7.2013). טבלאות אלה הוצגו לעורר בחקירתו במשטרה, אך הוא סירב לענות לשאלות החוקרים בכל הנוגע להן. בהקשר זה יצוין כי העובדה שהעורר שיקר לכאורה בחקירתו יכולה להוות חיזוק לראיות כנגדו, במיוחד כאשר שקרים אלה נועדו להרחיק אותו מהעבירות המיוחסות לו (ראו למשל: בש"פ 931/12 סלהב נ' מדינת ישראל , בפסקה 12 (9.2.2012)).

21.

לא מצאתי בסיס לטענתו של העורר לפיה רק בחקירתה האחרונה של אילנה היא הצביעה עליו כמי שסחט אותה. אכן, גרסתה של אילנה התפתחה במהלך החקירות שנערכו לה, אך כפי שצוין לעיל, כבר בחקירתה השנייה סיפרה אילנה כי היא מפחדת מן העורר. מכל מקום, טענותיו של העורר בנוגע לסתירות לכאורה בין הודעותיה של אילנה ובאשר למהימנותה ייבחנו בהליך העיקרי. העורר ביקש להיתלות בכך שעל-פי תמלול החקירות, כאשר שמעה אמם של אילנה ורונן כי אילנה הזכירה את חובה לעורר, היא אמרה: "עזבי אותו ניתן לו זה לא שלו" (עמ' 37 לתמלול חקירת אילנה מיום 19.5.2013). איני סבורה כי אמרה זו מקעקעת את גרסתה של אילנה. מדובר באמרה שהיא לכל הפחות לא חד משמעית, ובית המשפט שידון בהליך העיקרי יקבע מהו המשקל שיש לתת לה. בהקשר הנוכחי אין בה כדי לגרוע ממשקלן של הראיות לכאורה נגד העורר. לפיכך, אני סבורה כי קיימות די ראיות לכאורה להוכחת המיוחס לעורר באישום הראשון.

22.

הראיות בהתייחס לאישום השישי כוללות, בראש ובראשונה, את הודעותיו של יורם. בחקירתו הראשונה סיפר יורם כי העורר "התעלק לו על העסק", והוסיף כי "הוא ניכנס בכוח כאילו לעסק שלי... הוא בא אמר לי תשמע... בוא תיתן לי את הכסף אני יהיה שותף פה באחוזים... הוא הצליח הוא אישית לגנוב אותי ב93,000 שקלים" (עמ' 8 לתמלול חקירתו של יורם מיום 21.7.2013). יורם סיפר עוד כי הוא מפחד מהעורר ואחרים המעורבים בסחיטתו כיוון "שלא נראה לי...שהמדינה יכולה עליהם" ( שם , בעמ' 11). הוא הוסיף והסביר כי הוא חושש מלהתעמת איתם, ואף הביע חשש לחייו אם המעורבים בפרשה יגלו כי סיפר על מעשיהם למשטרה ( שם , בעמ' 97-95). בהמשך לכך סיפר יורם כיצד סחט אותו העורר, ובכלל זה אמר לו באירוע מסוים "תשמע אני הייתי עכשיו צריך להרוג אותך הייתי צריך לזרוק אותך באיזה בור" ( שם , בעמ' 17). זאת, עקב כך שיורם פנה להוני בבקשה שיגרום לעורר להפסיק ללחוץ עליו ( שם , בעמ' 44). יורם סיפר עוד כי העורר נהג לומר לו כי אם לא ישלם "יהיה בלאגן" וכי היה מתקשר אליו כל יום, לפעמים ארבע פעמים ביום ( שם , בעמ' 60-59). לדברי יורם, העורר אף שוחח פעם אחת עם אשתו של יורם, והיא מפחדת ממנו ( שם , בעמ' 80-79). בחקירתו השנייה של יורם, כאשר הוצגה לו תמונתו של העורר, הוא זיהה אותו ואמר: "כן אני מפחד בטח, אני מפחד מלראות את זה" (עמ' 11 לתמלול חקירתו של יורם מיום 22.7.2013). כן סיפר יורם כי הקשר בינו לבין העורר החל כאשר האחרון הגיע לביתו, לדבר איתו על חובותיו, וכי מאז הוא עצמו שרוי בחרדה ( שם , בעמ' 14). יורם סיפר לחוקריו גם כי אמיר אוים על ידי אותם גורמים שאיימו עליו, אך אמיר הזהיר אותם שיפנה למשטרה אם ימשיכו בכך. יורם סיפר בהקשר זה כי אמיר הציע שגם הוא יפנה למשטרה, אך הוא לא יכול היה לעשות כן בהתחשב במקום מגוריו ועקב כך שיש לו אישה וילדים ( שם , בעמ' 15).

23.

הגרסה שאותה הציג יורם בחקירותיו הראשונות נתמכת על ידי הודעתו הראשונה של אמיר, שסיפר כי יורם אמר לו "שהוא לחוץ כי מלחיצים אותו בחור בשם יניב מלכה [העורר – ד.ב.א.]" (שורה 6 להודעת אמיר מיום 21.7.2013). אמיר ציין גם כי יורם אמר לו שהעורר יושב אצלו בבית וכי אנשים מאיימים עליו, ועל כן אמיר שילם לעורר, על חשבון חובותיו ליורם ( שם , בשורות 32-31). אמיר סיפר עוד כי העורר פנה אליו בטענה שהוא חייב ליורם סך של 800,000 שקל, וכי בתגובה אמר לו אמיר שאם יאיים עליו הוא יפנה למשטרה ( שם , בשורה 10). בעקבות כך, התייצבו העורר ויורם בהפתעה במשרדו, ואז דרש העורר שאמיר ישלם לו. אמיר סיפר כי הרגיש מאוים באותו אירוע ( שם , בשורה 18), וכן שהיו מקרים אשר בהם העורר אמר לו בטלפון כי "אם לא ישלם את הכסף אז יהיה בלגן" ( שם , בשורה 64), אם כי הוא לא פחד מהעורר ( שם , בשורה 26). להודעתו זו של אמיר מצטרפת הודעתה של מזכירתו, ענבל, שסיפרה כי במפגש שנערך במשרדו של אמיר, איים עליו העורר שאם לא ישלם לו הוא "יזיין" אותו. ענבל סיפרה עוד כי היא חששה שהעורר ושאר המשתתפים בפגישה יפגעו באמיר, וכי העורר העיף ניירות שהיו על שולחנו של אמיר (שורות 15-12 להודעת ענבל מיום 22.7.2013). ענבל הוסיפה וסיפרה כי באותו מפגש איים העורר על אמיר שהוא ישרוף או יפרק את העסק שלו, ושהיא הייתה לחוצה ורצתה להתקשר לרכז הביטחון של הישוב אשר בו נמצא המשרד. היא ציינה שאמיר סימן לה שלא לעשות כן ( שם , בשורות 22-20). כאשר נחקר אמיר בשנית הוא סיפר שהמפגש עם העורר נערך באווירה לא נעימה. הוא לא זכר איומים מפורשים או שהעורר העיף ניירות אשר היו על שולחנו (שורות 35-22 להודעת אמיר מיום 23.7.2013). אולם, הוא אישר שלענבל יש "זיכרון חבל על הזמן" ושאם סיפרה כי העורר איים עליו, אז כך היה ( שם , בשורות 59-53). אמיר הוסיף וסיפר כי ביקש להקליט את המפגש שנערך עם העורר באמצעות טלפון נייד שאותו החביא בעציץ, אך העורר גילה את כוונתו זו ובעקבות כך צעק עליו, הוביל אותו ביד לחדר נפרד, איים עליו וככלל "התנהג כבריון שכונתי" ( שם , בשורות 64-60). אמיר הסביר בהקשר זה כי חשש מאיומים מצד העורר אך לא מפני אלימות פיזית.

24.

בחקירה מאוחרת יותר שנערכה ליורם הוא טען כי העורר מעולם לא איים עליו. כאשר נשאל על כך שסיפר כי העורר איים לזרוק אותו בבור לצד הדרך אמר בתגובה: "עזוב לא נכנס לדבר הזה יותר, לא כלום, הספיק לי" (שורה 101 להודעת יורם מיום 25.7.2013). העורר מצידו טען כי יורם הוא חבר טוב שלו וכי הם היו שותפים עסקיים. הוא הכחיש כי איים עליו או סחט אותו (גיליונות 4-3 להודעת העורר מיום 25.7.2013). העורר אישר כי היה במשרדו של אמיר, אך סיפר כי פגישותיו עם אמיר נערכו באווירה נעימה, ללא אלימות או איומים. העורר סיפר כי כלל לא רצה להיפגש עם אמיר, וכי יורם "גרר" אותו לפגישות אלה כדי לקבל את כספו מאמיר ( שם , בגיליונות 5-4). העורר אישר גם כי זיהה את מכשיר הטלפון הנייד שבו התכוון אמיר להקליט את הפגישה עמו, אך טען כי ביקש מאמיר ברוח טובה להפסיק את ההקלטה ושהאחרון הסכים לכך ללא הפעלת אלימות או איום כלשהו ( שם , בשורות 162- 147).

25.

אם כן, אני סבורה כי הוצגו די ראיות לכאורה להוכחת המיוחס לעורר גם באישום השישי. טענותיו של העורר בנוגע לשינויים בגרסתו של יורם, כמו גם בנוגע לסתירות שהתגלו לכאורה בין גרסתו של אמיר לבין גרסתה של ענבל, יתבררו בהליך העיקרי. אין בהן כדי למוטט בשלב זה את הראיות הקיימות לכאורה לחובתו. הוא הדין גם בנוגע לטענתו של העורר לפיה יורם העביר לו כספים על בסיס השותפות העסקית ביניהם, ואף הוציא לו תלושי משכורת.

26.

טענות נוספות של העורר התייחסו לכך שיוחסו לו מעשי סחיטה ביחד עם אחרים שלא הועמדו לדין. לדבריו, אם אמיר נסחט על ידו, הרי שסחיטה זו בוצעה בשיתוף עם יורם, ומכאן שגם יורם היה אמור לעמוד לדין. בהמשך לכך, העורר הצביע על כך שעל פי הנטען הוא סחט את יורם בהקשר לחובותיו של האחרון להוני, ומכאן שאף הוני היה אמור לעמוד לדין. איני מוצאת מקום להביע עמדה בנוגע לטענות אלה. אין בהן כדי לגרוע ממשקלן של הראיות לכאורה נגד העורר. ככל שהן מכוונות לקושי של אכיפה בררנית, הרי שמקומן להתברר בהליך העיקרי. כפי שציינתי בעבר, עשוי להיות מקום לטענות מסוג זה במקרים חריגים אף במסגרת בקשה לעיון חוזר בהחלטה על מעצר עד תום ההליכים, אך לא במסגרת הליך המעצר עצמו (ראו: בש"פ 7148/12 כנאנה נ' מדינת ישראל , בפסקאות 26-20 (14.10.2012)).

27.

העבירות המיוחסות לעורר הן חמורות ביותר, וכבר נפסק שברגיל אין לשחרר לחלופה נאשמים בעבירות סחיטה באיומים, בהיותן עבירות המעידות על מסוכנות וטבוע בהן חשש לשיבוש הליכי משפט (ראו: עניין אשכנזי , בפסקה 31 והאסמכתאות המובאות שם). עם זאת, כל מקרה מחייב בחינה לגופו.

28.

בענייננו, חומר הראיות מצביע על כך שהמתלוננים כנגד העורר חוששים מפניו מאוד, והדבר מעצים את החשש הטבוע כי שחרורו יביא לשיבוש הליכי משפט. לעורר עבר פלילי עשיר, הכולל עשר הרשעות בעבירות רכוש ואלימות, והוא אף ריצה מאסר בפועל. העורר הורשע גם ב-12 עבירות של שיבוש הליכי משפט או הפרת הוראה חוקית. אכן, מרבית הרשעותיו של העורר אינן חדשות (בנות למעלה מעשר שנים), אך ברי כי עברו הפלילי אינו שוקל לכיוון שחרורו לחלופת מעצר, ולא כל שכן בהצטברותו למכלול הנסיבות האחרות. לפיכך, סבורני כי צדק בית המשפט קמא בקובעו כי אין לשחרר את העורר לחלופת מעצר, ואיני מוצאת מקום להתערב בקביעתו זו.

29.

בשולי הדברים אציין כי העורר העלה טענות בנוגע למצבו הבריאותי. חזקה על שירות בתי הסוהר כי יעניק לעורר טיפול ההולם את צרכיו הרפואיים, ומכל מקום, ככל שהדבר יידרש פתוחה בפני העורר הדרך להעלות את טענותיו בהליך המתאים לכך.

30.

סוף דבר: הערר נדחה.