בש"פ 5954/11 פואד אבו ערישה נ. מדינת ישראל

1.

לפניי בקשה להארכת מועד להגשת עתירה לדיון נוסף על פסק-דינו של בית-משפט זה ב ע"פ 9695/10 (כב' המשנה-לנשיאה השופט א' ריבלין, וכב' השופטים א' חיות וח' מלצר ). בפסק-הדין נדחה פה-אחד ערעור המבקש על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי בחיפה, במסגרתו הורשע המבקש בעבירות של הריגה, עקיפה במעבר חציה, אי-מתן זכות קדימה, אי-האטה ונסיעה במהירות שאינה סבירה, ונגזרו עליו 18 חודשי מאסר לריצוי בפועל.

2.

פסק-דינו של בית-משפט זה ניתן ביום 18.7.2011 (יוער כי בהתאם לרישומי המחשב, עוד באותו היום נמסר עותק מפסק-הדין לידי בא-כוח המבקש). בהתאם לתקנה 4 לתקנות סדר הדין בדיון נוסף, התשמ"ד-1984 (להלן: התקנות ), המועד להגשת עתירה לדיון נוסף הוא 15 ימים מיום מתן פסק-הדין, קרי-

2.8.2011 . מהחומר שבתיק עולה כי בא-כוח המבקש ניסה להגיש את העתירה לקיום דיון נוסף ביום 15.8.2011 , אולם מזכירות בית-המשפט סירבה לקבל את ההליך לרישום עקב איחור בהגשתו. בהתאם לכך, ביום 16.8.2011 הגיש בא-כוח המבקש בקשה לקבל לרישום את העתירה לדיון נוסף, ולחלופין בקשה להארכת מועד - היא הבקשה שלפניי.

3.

ייאמר מיד כי בדין סירבה המזכירות לקבל את ההליך לרישום. דין ידוע ומושרש הוא כי ימי הפגרה אינם עוצרים את מניין הימים לצורך הגשת עתירות לדיון נוסף, ולפיכך צדקה המזכירות בעמדתה כי ההליך הוגש באיחור (ראו לאחרונה: בש"א 6109/11 רוכמן ואח' נ' קיבוץ מענית (לא פורסם, 25.8.2011) והאסתכמאות המוזכרות שם). בהתייחס לטענות בא-כוח המבקש יוער כי בבש"פ 544/88 חזקי נ' פנחסי , פ"ד מב(3) 795, 798 (1988) נקבע במפורש כי סעיף 10(ג) לחוק הפרשנות, התשמ"א-1981 אינו חל בנוגע לעתירות לדיון נוסף. כנימוק חלופי בלבד נקבע כי בנסיבות אותו מקרה, איחרו המבקשים את המועד להגשתה של עתירה לדיון נוסף גם בהתבסס על סעיף 10(ג) לחוק הפרשנות הנ"ל.

4.

בבקשתו להארכת מועד טען בא-כוח המבקש כי סבר שימי פגרת הקיץ אינם באים במניין הימים, ולפיכך טעה לחשוב כי טרם חלף המועד להגשת ההליך עת פנה לבית-המשפט. מטעם זה, ובהתחשב בסיכויי ההליך, עתר המבקש להארכת מועד להגשת בקשה לדיון נוסף. המשיבה מתנגדת לבקשה.

5.

לאחר ששקלתי את טענות הצדדים, באתי למסקנה כי דין הבקשה להארכת מועד להידחות. בהתאם לתקנה 4 לתקנות, רשאי רשם להאריך את המועד להגשת עתירה לדיון נוסף בהתקיים "טעם מיוחד". למען הסר ספק, יוער כי תקנה זו חלה גם בנוגע לבקשות להארכת מועד להגשת עתירה לדיון נוסף בפלילים (ראו: בש"פ 4693/09 שרביט נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 16.6.2009)). כידוע, הגישה לעניין קיומו של "טעם מיוחד" לצורך מתן אורכה להגשת עתירה לדיון נוסף היא קפדנית ומצמצמת. זאת נוכח טיבו המיוחד של הליך הדיון הנוסף, שהינו חריג במסכת ההתדיינות הרגילה, בהיותו הליך אשר פותח פתח לדון פעם נוספת בפסק-דין של בית-המשפט העליון, שבעיקרון הינו סופי.

6.

בנסיבות המקרה שלפניי, ההליך הוגש באיחור של 13 ימים. מדובר באיחור ניכר, המתקרב באורכו למשך התקופה הקבועה בדין להגשת בקשה לדיון נוסף. לאיחור משמעותי זה לא הוצג טעם מספק. טעותו של בא-כוח המבקש לחשוב כי ימי הפגרה אינם באים המניין הימים לצורך הגשת עתירה לדיון נוסף, אינה עולה בגדר טעות שהינה בלתי נמנעת באורח סביר. זאת, בהתחשב בכך שההלכה הפסוקה בעניין זה היא בגדר דין ידוע ומושרש, שניתן לבררו בקלות יחסית (ראו: פיסקה 3 לעיל). בנסיבות אלה, אין בכוחה של טענת הטעות שבדין להוות הצדקה מספקת לאיחור המשמעותי בהגשת ההליך. לכך יש להוסיף - ולעניין זה משקל ניכר - כי סיכוייו הלכאוריים של ההליך העיקרי, אינם נחזים להיות גבוהים. זאת מאחר שמדובר בפסק-דין מפורט ומנומק, שניתן פה-אחד על-ידי שלושה שופטים, אשר על-פני הדברים לא מתקיימים לגביו התנאים לקיום דיון נוסף (ראו: סעיף 30(ב) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984).

7.

בשים לב לגישה הקפדנית והמצמצמת הנוהגת בבקשות להארכת מועד לעתירות לדיון נוסף; בשים לב למשך האיחור ולכך שטעות לעניין אופן מניין הימים להגשת עתירות לדיון נוסף אינה נחשבת על דרך הכלל "טעם מיוחד" להארכת מועד; וכן בהתחשב בכך שסיכוייו הלכאוריים של ההליך העיקרי אינם מרשימים כלל ועיקר; ראיתי להעדיף בנסיבות המקרה את סופיות הדיון ואת היציבות והוודאות המשפטית, על-פני רצונו של המבקש בהגשת עתירה לדיון נוסף בעניינו.

אשר על כן, הבקשה להארכת מועד נדחית.