פרטי ההליך
בבית המשפט העליון
בש"פ
7262/11
לפני:
כבוד השופט ס' ג'ובראן
המערער:
ד"ר פואד אבו ערישי
נ ג ד
המשיבה:
מדינת ישראל
ערעור על החלטתה של כבוד הרשמת של
בית המשפט העליון ד' כהן-לקח מיום26.9.11 בבש"פ 5954/11
בשם המערער:
עו"ד אילון אורון
בשם המשיבה:
עו"ד אבי וסטרמן
פסק-דין
לפניי ערעור על החלטתה של כב' הרשמת ד' כהן-לקח (בש"פ 5954/11-א') מיום 26.9.2011 בה נדחתה בקשת המערער להארכת מועד להגשת עתירה לדיון נוסף (להלן: העתירה ) על פסק דינו של בית משפט זה בע"פ 9695/10 (להלן: פסק הדין ).
פסק הדין ניתן ביום 18.7.2011. בקשת המערער להארכת מועד להגשת העתירה הוגשה ביום 16.8.2011.
בקשת המערער נדחתה על ידי הרשמת אשר קבעה כי לפי הוראות תקנה 4 לתקנות סדר הדין בדיון נוסף, התשמ"ד-1984 יש להגיש עתירה לדיון נוסף בתוך 15 ימים מיום מתן פסק הדין ועל כן העתירה הוגשה באיחור. עוד קבעה כי לא הוצג בפניה טעם מספק לאיחור המשמעותי בהגשת העתירה. צוין כי המערער יכול היה להימנע מן הטעות בקלות יחסית; כי סיכויי העתירה אינם גבוהים; וכי יש להעדיף במקרה זה את עקרון סופיות הדיון על פני האינטרס הפרטני של המערער.
מכאן הערעור שלפניי, בגדרו טוען המערער כי המועד לחישוב מניין הימים להגשת עתירה לדיון נוסף הוא המועד בו נמסר פסק הדין לכתובתו של בא-כוחו. לפי מועד זה, איחורו בהגשת העתירה הוא בן שלושה ימים בלבד. עוד הוא טוען כי לא היה מקום להתחשב בסיכויי העתירה במסגרת החלטת הרשמת וכי מכל מקום מדובר בהליך חשוב ועקרוני שבכוחו לתרום ליציבות המשפטית. בנוסף, טוען המערער כי לא ניתנה לו הזדמנות להגיב על תגובת המשיבה, שהתנגדה לבקשתו.
המשיבה מצידה מתנגדת לקבלת הערעור. לטענתה, מניין הימים להגשת עתירה לדיון נוסף מתחיל מיום מתן פסק הדין ולא מיום המצאתו; פסק הדין ניתן ביום 18.7.2011 בנוכחות הצדדים; סיכויי הבקשה להתקבל נמוכים מאד מאחר ופסק הדין בעניינו של המערער מתיישב עם שורה ארוכה של הלכות ברורות ועקביות.
לאחר שעיינתי בהודעת הערעור ובהחלטת הרשמת, וכן בתשובת המשיבה, הגעתי למסקנה כי דין הערעור להידחות.
על פי טענת המשיבה וכן על פי רישומי המחשב, פסק הדין שומע באולם ביום 18.7.2011, שימוע שאליו זומנו הצדדים כדין. הבקשה הוגשה, אם כן, באיחור של 13 ימים (לעניין המועד הקובע לתחילת מניין הימים להגשת דיון נוסף ראו בש"א 6927/11 רוכמן ו-57 אח' נ' קיבוץ מענית (טרם פורסם, 24.1.2012) (להלן: פסק דין רוכמן )).
בנוגע לקיומו של טעם המצדיק מתן ארכה. לא מצאתי מקום להתערב בשיקול דעתה של הרשמת. במישור האובייקטיבי, אכן ניתן היה לברר את הכלל בדבר מניין הימים להגשת דיון נוסף, כאשר אלו חלים במהלך תקופת הפגרה, באורח סביר (בש"א 6206/93 her majesty the queen in right of Canada
נ' רבקה ריינהולד (לא פורסם, 23.11.1993); בש"פ 7578/98 בן-אשר נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 2.12.1998); בש"א 10674/05 כהן נ' דולב חברה לביטוח בע"מ (לא פורסם, 14.12.2005)). כמו כן במישור הסובייקטיבי, לא הוכיח המערער כי עשה כל מאמץ למניעת הטעות, וזאת בהיותו מיוצג על ידי עורך-דין (השוו בש"ם 6229/11 שפרה דון-יחיא נ' הועדה המקומית לתכנון ובניה, חיפה (טרם פורסם, 10.1.2012) (להלן: פרשת דון-יחיא ). לפיכך לא הוכח לטעמי קיומו של טעם המצדיק את האיחור.
יתרה מכך, מקובלת עליי קביעת הרשמת כי סיכויי ההליך אותו מבקש המערער להגיש, אינם נחזים להיות גבוהים. וזאת לו רק בשל עצם אופיו של ההליך - עתירה לדיון נוסף. לשיקול זה בהחלט היה מקום במסגרת השיקולים למתן הארכת מועד (ראו
פרשת דון-יחיא בפסקה 11 לפסק דיני). אוסיף, כי עיון בכתב העתירה וכן בפסק הדין שלגביו הוגשה, אינו מעורר חשש כי דחיית הבקשה להארכת מועד תמנע את קיומו של הליך בעל חשיבות ציבורית או משפטית משמעותית (ראו פרשת רוכמן , בפסקה 15 לפסק דיני). לפיכך מקובלת עליי המסקנה אליה הגיעה הרשמת שלפיה ראוי בנסיבות המקרה דנן להעדיף את סופיות הדיון ואת הוודאות המשפטית על פני רצונו של המערער להגיש עתירה לדיון נוסף בעניינו.
לבסוף, לא מצאתי ממש בטענתו של המערער, בדבר החובה לאפשר לו להגיב על תשובת המשיבה לבקשתו.
סוף דבר, הערעור נדחה.
ניתן היום, י"ב בשבט התשע"ב (5.2.2012).
ש ו פ ט