בש"פ 5986/03 מובארכ בן רביעה נ. מדינת ישראל

1.זהו ערר על החלטת בית-המשפט המחוזי בנצרת בה הורה על מעצרו של העורר עד תום ההליכים המשפטיים נגדו.

2.העורר הואשם בחבלה בכוונה מחמירה, עבירה לפי סעיף 329(א)(1)-(2) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 ובהחזקת סכין שלא כדין, עבירה לפי סעיף 186 לחוק. על-פי המתואר בכתב-האישום, בלילה שבין התאריכים 9-8/6/03 הגיע העורר ברכב יחד עם הנאשם השני, מוהנד סיאח (להלן: מוהנד ) ועם אדם שלישי שזהותו אינה ידועה, למאגר מים בנצרת, שם ישבו ברכבם חאלד סעאידה (להלן: המתלונן ) ונדים שיבלי (להלן: נדים ), לאחר שמוהנד הבחין בהם קודם לכן, כשעבר במקום רכוב על קטנוע. השלושה קרבו לרכב ואז הכניס העורר את ידו דרך החלון שבצד מושב הנהג, ודקר את המתלונן באזור בית החזה השמאלי. משניסה העורר לדקור את המתלונן בפעם השנייה, הדף אותו המתלונן וגרם לסכין להישמט מידו. המתלונן ונדים נמלטו מן המקום ברכבם, ותוך כדי כך השליכו מוהנד והאדם השלישי אבן לכיוון הרכב, שניפצה את מראת הרכב. המתלונן אושפז עקב פציעתו.

3.עם הגשת כתב-האישום ביקשה המשיבה לעצור את העורר ואת מוהנד עד תום ההליכים נגדם. מהחלטתו של בית-המשפט המחוזי בנצרת (כבוד סגן הנשיא מ' בן דוד) עולה כי עיקר טענותיהם של העורר ומוהנד כנגד הבקשה נסב על היעדר תשתית ראייתית מספקת להוכחת אשמתם, בין היתר, לנוכח סתירות ואי-התאמות בהודעות העדים ולנוכח השבר ביד ימינו של העורר, שבעטיו, כך נטען, הוא אינו מסוגל להחזיק סכין או לדקור. בית-המשפט סבר כי קיימות ראיות לכאורה נגד העורר, המעידות על מעורבותו בגרימת החבלה למתלונן בדקירת סכין, שכן בהודעותיהם של המתלונן ושל נדים זוהה העורר כמי שאחז בסכין ודקר את המתלונן. בית המשפט הוסיף וקבע כי הסתירות עליהן הצביע העורר אין בהן כדי להפריך הודעות אלה מיסודן ואילו בטענת האליבי שהעלה העורר, גילה בית-המשפט סדקים, בשל הגרסאות הסותרות שמסרו הוא ואשתו בנוגע למעשיהם באותו לילה. כמו כן, ציין בית-המשפט כי העורר עצמו הודה בדבר קיומו של סכסוך בין משפחתו לבין משפחת המתלונן על שטחי מרעה וכן אישר את דבר השתתפותו בקטטה על רקע זה, כשבועיים לפני האירוע, במהלכה נחבל קשות. חיזוק נוסף לביסוס גרסת התביעה מצא בית-המשפט בהודעה שמסר מוהנד במשטרה, בה סיפר כי העורר נטל חלק בקטטה בה נפצע, וכי בעקבות פציעתו זו הבטיח לנקום בבני משפחתו של המתלונן. אשר לשבר הנטען בידו של העורר, קבע בית-המשפט כי האישור הרפואי שסיפק העורר לעניין זה מתייחס לשבר שאירע כ- 4 חודשים לפני הוצאתו וכי ההמלצה הרפואית הכלולה בו מצביעה על הפעלה מלאה של היד, כך שאין בו כדי לתמוך בטענת העורר לפיה אותו השבר לא אפשר לו לבצע את הדקירה. בית-המשפט הוסיף וקבע, כי המעשים המיוחסים לעורר מקימים כנגדו חזקת מסוכנות הקבועה בסעיף 21(א)(1)(ג)(4) לחוק סדר-הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996, בשל השימוש בסכין. לבסוף, קבע בית-המשפט, כי בהתחשב במסוכנותו של העורר, וכן בהתחשב בכך שסכסוך המשפחות טרם יושב, אין להסתפק בחלופת מעצר בעניינו ויש להורות על מעצרו. לגבי מוהנד, לעומת זאת, הורה בית-המשפט על שחרור בתנאים מגבילים, במקום מרוחק מהכפר שיבלי, בו הוא מתגורר.

4.כנגד החלטה זו הוגש הערר שבפניי. העורר שב וחולק על קיומן של ראיות לכאורה המצדיקות את מעצרו, בין היתר, נוכח סתירות מרובות שמצא, לדבריו, בין הודעות המתלונן להודעות נדים. העורר מוסיף ומעלה שורה של תמיהות באשר להתנהלותם של המתלונן ונדים, כפי העולה מהודעותיהם, וכן הוא מעורר תמיהה על כך שהמתלונן לא הוחש ישירות לבית-חולים בנצרת, הסמוך למקום האירוע, כנטען בכתב האישום, ועל הזמן הקצר שעבר עד שהגיע ממקום האירוע בנצרת לביתו של נדים בשיבלי. עוד תוהה העורר מדוע הסכין שבה, לפי הנטען, נדקר המתלונן, אינה מהווה מוצג בחומר החקירה, מדוע לא נתגלו כתמי דם ברכב, ומדוע לא נמצאה החולצה שלבש המתלונן. העורר טוען עוד כי לא היה לו כל מניע לפגיעה במתלונן, וכן חוזר על טענתו כי בשל שבר ביד ימינו אין הוא מסוגל כלל לאחוז בסכין ולבצע את הדקירה המיוחסת לו. לחלופין, טוען העורר כי אין מקום להבחין בינו ובין מוהנד, אשר שוחרר בחלופת מעצר, וזאת לנוכח הדמיון מבחינת עברם הפלילי ומסוכנותם. העורר מציין גם את נסיבותיו האישיות, ביניהן עברו הנקי, נישואיו הטריים ומצבו הבריאותי הקשה, המצדיקים את שחרורו בחלופת מעצר.

5.לאחר ששמעתי את טענות הצדדים, ועיינתי בחומר החקירה המצוי בתיק, הגעתי למסקנה כי קביעותיו של בית משפט קמא בדבר קיומה של תשתית ראייתית לכאורית למעשים המיוחסים לעורר, מעוגנות כדבעי בחומר הראיות שנאסף ואין מקום להתערב בהן.

תשתית זו מבוססת בראש ובראשונה על הודעת נדים מיום 9.6.03, שזיהה את העורר, המוכר לו מקודם, כמי שביצע את הדקירה, וכן על הודעת המתלונן מיום 12.6.03, שהצביע אף הוא על העורר כמי שביצע את המעשה. אמנם, בפרטים מסוימים קיימים הבדלי גרסה, שאינם נוגעים לזיהוי, בין שתי ההודעות, אך הבדלים אלה אין בהם כדי לכרסם בתשתית הראייתית הקיימת נגד העורר כמבצע הדקירה. ודוק, השאלה עד כמה יש בהבדלים אלה כדי להשליך על מהימנות זיהויו של העורר על ידי נדים והמתלונן, אינה שאלה העומדת לבירור בשלב המעצר (ראו: ב"ש 1110/83 סגל נ' מדינת ישראל פ"ד לח(1) 6; בש"פ 5824/81 אלטורי נ' מדינת ישראל פ"ד מו(1) 629).

הטענות הנוספות שהעלה העורר אף הן אינן מועילות לו. באת כוח המשיבה הצהירה במהלך הדיון בפניי כי נפלה טעות קולמוס בכתב האישום וכי האירוע לא התרחש בנצרת, כפי שנכתב בטעות, אלא בשיבלי, והדבר אכן עולה בבירור מחומר הראיות. תיקון זה, באשר לזירת האירוע, נותן מענה לסדרה של תמיהות שהעלה העורר, המבוססות על ההנחה שהאירוע היה בנצרת. תמיהות אחרות שמעלה העורר אף הן קלושות. המתלונן לא טען כי ישב בגבו לחלון וממילא, אין מקום לתמיהה שהועלתה באשר לעובדה שנדקר בחזהו. אשר להיעלמות הסכין, מציין המתלונן בהודעתו כי לאחר הדקירה תפס את ידו של העורר ובה הסכין והחל לנסוע וכי הסכין עפה מחוץ לרכב.

אשר למניע. בהודעותיו הראשונות הכחיש העורר כאמור כי קיים סכסוך בינו לבין המתלונן, אך בהודעתו מיום 17.6.03 אישר כי היה מעורב בקטטה עם המתלונן ועם בני משפחתו, ואף נפצע בה ופונה לבית חולים. סכסוך זה יש בו, לכאורה, כדי לחזק את גרסת התביעה ולהסביר את המעשים המיוחסים לעורר, כפי שקבע בצדק בית משפט קמא. כמו כן צדק בית משפט בקובעו כי השבר שנגרם לעורר בידו חודשים מספר לפני האירוע, אין בו כדי להפריך את חומר הראיות המסבך אותו במעשה הדקירה. קביעה זו מבוססת על המסמכים הרפואיים שהוצגו, לרבות המסמך הרפואי הנוסף שהוצג בפניי במהלך הדיון, בהם אין כל תמיכה לטענת העורר בדבר חוסר תפקוד, כביכול, של היד שנשברה, כאמור, מספר חודשים לפני האירוע.

6.אשר לעילת המעצר, בהחלטה קודמת נתתי דעתי למסוכנות הרבה שיש לייחס למי שעשה שימוש בנשק בכלל, ובסכין בפרט:

אין צורך להכביר מילים באשר למסוכנותו של מי אשר מבצע עבירות אלימות תוך שימוש בנשק, ובעניין זה קבע המחוקק חזקת מסוכנות, שעל הנאשם להפריכה. הנטל המוטל על הנאשם לעניין זה כבד ובית-משפט זה חזר וקבע לא אחת, כי חברה מתוקנת חייבת לשרש ולהדביר בכל תוקף את תת-תרבות הסכין בסנקציות חריפות, לרבות בדרך של מעצר עד תום ההליכים. אכן, מי שקיימות לגביו ראיות לכאורה כי עשה שימוש בנשק הסכין פעם אחת, לא ניתן לסמוך עליו שלא יחזור וייעשה שימוש כזה פעם נוספת (ראו: בש"פ 411/91 מוחמד עבד אלטיף בדארנה נ' מדינת ישראל ; בש"פ 6678/93 עוזי בן נסים מיזל נ' מדינת ישראל ; בש"פ 2773/02 זבולון יושבייב נ' מדינת ישראל ).

(בש"פ 5443/03 חמודה לובאני נ' מדינת ישראל )

במקרה שלפנינו, נטען כי העורר דקר את המתלונן בצד שמאל של חזהו, ואף ניסה לחזור ולדקור אותו, אך נבלם על ידי המתלונן. התרחשות זו קרובה כחוט השערה למעשה קטילה ממש, וזהו שורש ההבדל בין העורר לבין מוהנד, אשר לא אחז בסכין ולא הניף אותה. לפיכך, אין כל מקום לטענת האפליה המועלית בשל שחרורו של מוהנד.

מכל הטעמים שפורטו, לא מצאתי מקום להתערב בהחלטתו של בית משפט קמא, וכמוהו אני סבורה כי חלופת מעצר לא תפיג את מסוכנותו של העורר שבפניי.

הערר נדחה.