בש"פ 6002/10 פלוני נ. מדינת ישראל

א.

ערר על החלטת בית המשפט בית המשפט המחוזי בתל אביב (השופטת כוחן) מיום 11.8.10 בתיק מ"ת 11957-08-10 להמשיך את מעצרו של העורר, לעת זו, בבית המעצר, ולא בבית חולים פסיכיאטרי.

רקע

ב.

נגד העורר, יליד 1981, הוגש כתב אישום המייחס לו בשני אישומים נפרדים, עבירות של איומים (סעיף 192 לחוק העונשין, תשל"ז-1977), גניבה (סעיף 383(א)(1) לחוק העונשין), הטרדה באמצעות מתקן בזק (סעיף 30 לחוק התקשורת (בזק ושידורים), תשמ"ב-1982), פגיעה בפרטיות (סעיף 5 לחוק הגנת הפרטיות, תשמ"א-1982), הטרדה מאיימת (סעיף 2(א) בצירוף סעיף 2(ב)(1),(2),(3) לחוק למניעת הטרדה מאיימת, תשס"ב-1982), חבלה בכוונה מחמירה (סעיף 329(א)(1) לחוק העונשין), תקיפה (סעיף 379 לחוק העונשין) והפרת הוראה חוקית (סעיף 287 לחוק העונשין). כנטען בכתב האישום, בין העורר לבין המתלונן היה קשר רומנטי קצר, שהסתים כשנה עובר לאירועים נשוא כתב האישום. בחודש יולי 2010, במספר הזדמנויות שלח העורר הודעות טקסט מאיימות למתלונן במטרה להפחידו. בליל ה-15.7.10 ארב העורר מחוץ לדירת המתלונן, והטרידו כל הלילה ופגע בפרטיותו בכך שהתקשר לטלפון הנייד שלו, צילצל בפעמון ובעט בדלתו. בבוקרו של יום, העורר - שארב למתלונן מחוץ לדירתו - תקף אותו כשיצא מהדירה בכך ששפך עליו משקה והכתים את בגדיו, גנב את מפתחות הדירה וזרקם. כאשר שב המתלונן לדירתו, מצא שם את העורר בולע כדורים במטרה לשים קץ לחייו, והזמין אמבולנס שפינה את העורר מהמקום. אז עתר המתלונן וקיבל צו נגד העורר למניעת הטרדה מאיימת.

א.

באישום השני נטען להפרת הצו. כך, בליל 31.7.10 ארב העורר למתלונן מחוץ לדירתו וסירב לעזוב את המקום. משנכנס המתלונן לדירתו, נדחף העורר פנימה אחריו, ותקף את המתלונן במכת אגרוף לפיו, תוך שהוא צועק, מקלל ומאיים עליו. המתלונן ביקש מחברו שהיה עמו להזעיק את המשטרה ובמקביל הפציר בעורר לעזוב את המקום, אך זה המשיך ותקפו, בכך שזרק לעברו צנצנת זכוכית שפגעה ברגלו והתנפצה. המתלונן המפוחד ניסה להימלט מן הדירה, אך אז שלף העורר סכין ודקר את המתלונן בידו ובירכו בכוונה לגרום לחבלה חמורה, והמשיך וניסה לדקרו בכל חלקי גופו, למרות תחינות המתלונן שיפסיק, ואף דקר אותו פעמיים נוספות בגבו. המתלונן הצליח לנוס מהמקום כשהסכין נעוצה בגבו. למתלונן נגרמו חבלות חמורות.

ב.

העורר נעצר ביום 1.8.10. בהחלטה מאותו יום, החליט בית משפט השלום (השופט בארי) על הארכת מעצרו עד יום 3.8.10 לצורך ביצוע הסתכלות פסיכיאטרית, וצוין כי העורר איים לפגוע בעצמו. בהחלטה נוספת מיום 3.8.10 נאמר, כי חוות הדעת הנפשית בעניינו של העורר מצביעה על מסוגלות לעמוד לדין, אך כי קיימת נטיה לאבדנות אצל העורר, ועל כן יש לשמור עליו שמירה ממשית. מעצרו הוארך לצורך ביצוע פעולות חקירה. ביום 5.8.10 הוגש כתב האישום, ובהחלטת בית המשפט המחוזי מאותו יום נתקבלה בקשה ההגנה לקיים בדיקה פסיכיאטרית בתנאי אשפוז, והעורר הועבר למעצר בתנאי אשפוז בבית החולים "אברבנאל". בהחלטה נשוא הערר נאמר, כי הדיון בראיות לשם החלטה על מעצר עד תום ההליכים יידחה ליום 22.8.10. צוין, כי התקבלה חוות הדעת הפסיכיאטרית בעניינו של העורר, ממנה עולה כי הוא סובל מהפרעת אישיות, אך אינו זקוק לאשפוז פסיכיאטרי והוא כשיר לעמוד לדין. בית המשפט קיבל את עמדת הגורמים המקצועיים, וקבע כי מקומו של העורר בבית המעצר, אך נוכח המסוכנות הנוגעת לנסיונות אבדניים, עליו להיות מוחזק בתנאי השגחה מיוחדים. כן הוזמן תסקיר שירות המבחן. נדחתה בקשת בא כוח העורר – שקיבל עליו את היצוג באותו שלב – לעיכוב ביצוע העברתו מבית החולים לבית המעצר.

הערר והדיון

ה.

בערר מתבקשת החזרתו של העורר לבית החולים הפסיכיאטרי "אברבנאל" לשם קבלת חוות דעת פסיכיאטרית משלימה. נטען, כי לעורר עבר פסיכיאטרי נרחב, וכי הוא השתחרר מצה"ל בשל סעיף נפשי ועקב ניסיון למעשה אבדני. הוסף, כי העורר אושפז מספר פעמים לשם בדיקות פסיכיאטריות, וניסה לשים קץ לחייו פעמים רבות. הודגש, כי בחוות הדעת הפסיכיאטרית המשלימה שהתקבלה בהליך דנא, אמנם נאמר כי העורר כשיר לעמוד לדין, אך צוין גם כי הוא סובל מהפרעת אישיות קשה, והוא מסוכן לעצמו ולזולת. נאמר, כי נוכח חוות דעת זו, ואף שלא הומלץ בה על אשפוז, היה על בית המשפט להשתמש בסמכותו על פי סעיף 16 לחוק טיפול בחולי נפש, התשנ"א-1991 ולהורות על מעצרו בתנאי אשפוז. עוד נאמר, כי שגה בית המשפט כשדחה את בקשת העורר להגיש מסמכים מטעמו המעידים על מצבו הנפשי, וכן את בקשתו לקבלת חוות דעת משלימה נוספת, שתעסוק בפערים שבין קביעת מצבו הקשה והמסוכן של העורר לבין אי ההמלצה על אשפוז, ותכריע בדבר כשירותו למעצר. עוד נטען, כי נוכח אישיותו של העורר והיותו הומוסכסואל, אורבות לו סכנות מיוחדות בבית המעצר. הובע החשש כי חזרה לתנאי מעצר תביא את העורר לנסיונות אבדניים נוספים.

ו.

בדיון הטעים עו"ד אבוהב לעורר את נושא הנסיונות האבדניים, והבקשה מוקדה (בשונה מהודעת הערר) בהעברת העורר למרכז הרפואי של שירות בתי הסוהר "מגן" (בו נמצא מב"ן, המרכז לבריאות הנפש של שירות בתי הסוהר).

ז.

עו"ד אבוהב מסר מכתב מאת קצינת האסירים בבית המעצר תל אביב (אבו כביר), בו מוחזק העורר, לפיו העורר "התקבל לבית המעצר כמו כל עצור רגיל, נבדק על ידי אנשי מקצוע ומטופל במסירות יתר בהתאם". לשיטת עו"ד אבוהב, אין העורר "עציר רגיל", ויש לטפל בו באופן מיוחד. אומר כבר כאן, כי איני רואה דופי בהודעת קצינת האסירים כשלעצמה, שהרי סיפת הפיסקה היא "נבדק על ידי אנשי מקצוע ומטופל

במסירות יתר (הדגשה הוספה – א"ר ) בהתאם", דבר המעיד על מודעות ראויה.

ח.

באת כוח המדינה עו"ד שגב ציינה, כי אינטרס המדינה הוא הישארות העורר במעצר, ואין התנגדות למעצר ב"מגן" אם יידרש הדבר רפואית. מכל מקום, כבר עתה ניתנה השגחה מיוחדת לפי הוראת בית המשפט קמא וחוות הדעת הפסיכיאטרית.

הכרעה

ט.

חוות הדעת הפסיכיאטרית מיום 10.8.10 מן המרכז לבריאות הנפש "אברבנאל", קובעת לגבי העורר כי אין מדובר במי שלוקה במחלת נפש, אלא בהפרעת אישיות; על כן נאמר בהמלצות, כי "אינו זקוק לטיפול בתנאי אשפוז; במידה וישהה בבית המעצר, יש צורך בהשגחה בגין מסוכנות אבדנית".

י.

בשלב זה איפוא, יש קושי להחיל ככתבו וכלשונו את סעיף 16 לחוק טיפול בחולי נפש, שהרי על בית המשפט להשתכנע לפיו "כי העצור חולה וכי מצבו מצריך אשפוז", ועל העורר דנא מעידה חוות דעת "אברבנאל", כי אינו לוקה במחלת נפש, ואינו זקוק לטיפול בתנאי אשפוז. אמנם עו"ד אבוהב ציין כי בכוונת ההגנה להעמיד את העורר לבדיקה פסיכיאטרית משלה, וזו זכותה, אך לעת הזאת אין לו לבית המשפט אלא מה שעיניו רואות, ורואות הן את חוות הדעת הנזכרת מיום 10.8.10 ואת האמור בה.

י"א.

ואולם, אף שאמרנו זאת, חשוב לוודא כי השילוב שבנסיבותיו המיוחדות של העורר, קרי, בעל הפרעה נפשית שהביאה לנסיונות אבדניים שונים מזה, ומי שאולי יש חשש לפגיעה בו במעצר על הרקע ההומוסכסואלי, דומה כי יש חשיבות למשנה זהירות בשאלה אם צירוף נסיבותיו של העורר כאמור, אכן מוצא את פתרונו במעצר בבית המעצר באבו כביר אם לאו. יוצא אני כמובן, מהנחה כאמור, כי הנוגעים בדבר שם עושים כמיטב יכולתם (ראו גם בש"פ 1920/09 פלונית נ' מדינת ישראל (לא פורסם)).

י"ב.

נוכח כל אלה, אבקש כי פסיכיאטר מטעם שירות בתי הסוהר יבדוק את העורר ללא דיחוי במקום מעצרו (בהודעת בית המעצר לא נאמר מי הם אנשי המקצוע המטפלים). היה ויימצא כי בנסיבותיו (ההפרעה הנפשית, האבדנות והקשיים בבית הסוהר בשל היותו הומוסכסואל) נעשה כל הנחוץ רפואית ומעשית באבו כביר, ואין צורך בשינוי - כך יהא; והיה ויימצא כי בשל הפרעתו הנפשית של העורר והנסיבות האישיות האחרות יש מקום להעברה ל"מגן" או ל"מב"ן", כך ייעשה. ער אני לכך שחוות הדעת הפסיכיאטרית לא ראתה את העורר כלוקה במחלת נפש אלא בהפרעה נפשית, אך באשר לתנאי המעצר, נוכח כל האמור, ראוי שתיעשה רק בדיקה פסיכיאטרית נוספת.

י"ג.

בהתאם לאמור, מתקבל הערר במובן זה של קיום בדיקה פסיכיאטרית הקשורה בתנאי מעצרו של העורר.