בש"פ 6036/98 דוד ברוך - עו"ד נ. משה וינברג - עו"ד

כנגד המבקש הוגשה קובלנה בפני בית הדין המשמעתי של לשכת עורכי-הדין, אשר נדונה בתיק בד"מ 28/97. ביום 24.9.98 דחו חברי בית הדין המשמעתי את הבקשה שהגיש המבקש, שהופנתה לכל אחד מהמשיבים, לפסול עצמם מלהמשיך ולשבת בדין בעניינו של המבקש בתיק זה.

המבקש מעוניין להגיש ערעור על החלטת חברי בית הדין שלא לפסול עצמם, ולשם כך הגיש הבקשה שבפני להארכת המועד להגשת הערעור עד אשר יהיה בידיו העתק מהחלטת בית הדין.

המשיבה מספר 4 מתנגדת לבקשה, וזאת מהטעם שלמבקש לא עומדת כלל זכות ערעור לבית המשפט העליון על החלטה הדוחה בקשת פסלות אשר ניתנה על-ידי בית-הדין המשמעתי של לשכת עורכי-הדין.

דין הבקשה להארכת המועד להידחות.

זכות הערעור בהליכים משמעתיים נקבעה בסעיפים 70 ו71- לחוק לשכת עןרכי הדין, תשכ"א1961- והיא הוענקה רק על פסק-דין. בסעיף 78(ה) לחוק לשכת עורכי-הדין ניתנה זכות ערעור נוספת גם על החלטות בדבר השעייה זמנית. מלבד אלו, אין הוראות דין נוספות הקובעות זכות ערעור על החלטות בתי הדין המשמעתיים של לשכת עורכי הדין.

גם סעיף 77א' לחוק בתי המשפט (נוסח משולב), התשכ"ח1972-, אינו מעניק למבקש זכות ערעור, שכן הוא חל אך ורק על פסלות שופט הנמנה על שופטי בתי המשפט הרגילים.

עיננו הרואות, כי אין בידי המבקש הוראת דין המזכה אותו לערער על החלטת חברי בית הדין שלא לפסול עצמם, ולפיכך אין באפשרותו להגיש הערעור (ראו בש"פ 2708/95, מרדכי שפיגל נ' מדינת ישראל , פ"ד מט(3) 221, 232, וכן בג"צ 4/83, הועד המחוזי של לשכת עורכי הדין בתל-אביב - יפו נ' עו"ד ברוך גרוס ואח' , פדי"מ ג' חוברת 8 עמוד 187).

מאחר שאין המבקש יכול לערער על ההחלטה, אין אף טעם בהארכת המועד (י. זוסמן, סדרי הדין האזרחי , (מהדורה שביעית, בעריכת ד"ר ש. לוין) עמ' 896).

הבקשה נדחית.