בש"פ 6043/13 פלוני נ. מדינת ישראל

זוהי בקשת רשות לערור על החלטת בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופטת ש' שטמר) שניתנה ביום 9.7.2013 ובה נדחה ערר שהגיש המבקש על החלטתו של בית משפט השלום בקריות (כב' השופטת ר' לאופר חסון) מיום 21.5.2013 המורה להאריך את צו הפיקוח על עברייני מין שהושת על המבקש עד ליום 10.3.2014.

1.

המבקש, יליד 1953, הורשע ביום 19.12.006 בעבירה של ביצוע מעשים מגונים בקטינה שהתגוררה בביתו. בשל כך גזר בית משפט השלום בקריות את דינו של המבקש לשלושים חודשי מאסר, הכוללים הפעלת עונש מאסר על תנאי שהיה תלוי ועומד כנגדו בגין הרשעה קודמת בעבירות מין שביצע בביתו במשך מספר שנים. לקראת סיום תקופת מאסרו של המבקש, ביום 14.3.2009, הגישה המשיבה בקשה למתן צו פיקוח ומעקב בהתאם להוראת סעיף 12 לחוק הגנה על הציבור מפני ביצוע עבירות מין, התשס"ו-2006 (להלן: חוק ההגנה או החוק ). זאת נוכח הערכת מסוכנות שהתקבלה בעניינו של המבקש מהמרכז להערכת מסוכנות מינית של משרד הרווחה, על פיה מסוכנותו המינית גבוהה. ביום 11.3.2009 קיבל בית משפט השלום קריות (כב' השופט מ' ארגמן) את הבקשה והורה על הוצאת צו פיקוח זמני שהוארך בהחלטה נוספת עד ליום 1.10.2012 (להלן: צו הפיקוח ). בין היתר, כלל צו הפיקוח הגבלה על שתיית משקאות משכרים בכמות העולה על זו המוגדרת בפקודת התעבורה [נוסח חדש] (להלן: פקודת התעבורה ). במהלך תקופת הפיקוח הורשע המבקש פעמיים בגין הפרות של צו הפיקוח, שהתבטאו בקשיי פיקוח על המבקש ובצריכה מוגברת של אלכוהול על ידו. בפעם הראשונה נידון המבקש לארבעים ושמונה ימי מאסר בפועל ובפעם השנייה לחצי שנת מאסר בפועל. עתירתו של המבקש לעיון חוזר בתנאי צו הפיקוח נדחתה על הסף ביום 29.3.2013 והערר על החלטה זו נמחק בהסכמת המבקש. חוות דעת עדכנית בעניינו של המבקש מיום 23.8.2012 (שנערכה ללא בדיקתו מאחר שסרב לשתף פעולה), מלמדת כי מסוכנותו המינית נותרה גבוהה וכי התמכרותו לאלכוהול מוסיפה למסוכנות זו. על כן, המליצה יחידת הפיקוח של שירות בתי הסוהר על הארכת צו הפיקוח לפי סעיף 14(ב) לחוק ההגנה עד ליום 11.3.2014. כמו כן, עתרה המשיבה להחמרת ההגבלה על צריכת אלכוהול שהוטלה על המבקש, עד כדי הטלת איסור מוחלט.

2.

בהחלטתו מיום 21.5.2013 הורה בית משפט השלום (כב' השופטת ר' לאופר חסון) על הארכת צו הפיקוח החל על המבקש עד ליום 10.3.2014 בתנאיו המקוריים, בציינו כי המבקש הסכים להיבדק על ידי המרכז להערכת מסוכנות מינית וכי חוות הדעת העדכנית שנערכה בעניינו ביום 10.12.2012, מלמדת כי בשל השימוש באלכוהול המבקש אינו מצליח או אינו מעוניין לשלוט בדחפיו התוקפניים והמיניים, ומסוכנותו המינית נותרה גבוהה. בית משפט השלום הוסיף וקבע כי לא מצא הצדקה להטיל על המבקש תנאי האוסר צריכת אלכוהול באופן מוחלט, משום שבתקופת הפיקוח לא ביצע עבירת מין נוספת. עם זאת, ובהסתמך על חוות הדעת העדכנית, הורה כאמור בית משפט השלום על הארכת תוקפו של צו הפיקוח המקורי עד ליום 10.3.2014 דהיינו לתקופה מצטברת של חמש שנים שהיא התקופה המקסימאלית הקבועה לעניין זה בסעיף 14(א) לחוק ההגנה, תוך הותרת ההגבלה על צריכת משקאות משכרים בכמות העולה על זו המוגדרת בפקודת התעבורה, בעינה.

3.

על החלטת בית משפט השלום הגיש המבקש ערר לבית המשפט המחוזי בו השיג אך ורק על התנאי המגביל אותו לצרוך אלכוהול ברמה העולה על זו המוגדרת בפקודת התעבורה. בהחלטתו מיום 9.7.2013 דחה בית המשפט המחוזי (כב' השופטת ש' שטמר) את הערר והורה על הותרת צו הפיקוח בתנאיו המקוריים על כנו. בית המשפט ציין כי עבירות המין בגינן נשפט המבקש בוצעו בעת שהיה נתון תחת השפעת משקאות משכרים, וכי מחוות הדעת בעניינו עולה כי צריכת אלכוהול מגבירה את הסיכון להישנות ביצוע עבירות מין על ידו. בית המשפט המחוזי קבע כי הימנעות משתיית אלכוהול קשה לאלכוהוליסט ואולי אף אינה אפשרית במקרים מסוימים, ועם זאת יש להעדיף את האינטרס הציבורי ולנסות בכל דרך מידתית למנוע עבריינות מין, לרבות בדרך של איסור על שתיית אלכוהול, גם אם יש בכך משום פגיעה מסוימת באוטונומיה של הפרט. בית המשפט הוסיף כי לא שוכנע שהמבקש אינו מסוגל לציית להגבלת השתייה המוטלת עליו. עוד ציין בית המשפט המחוזי כי במקרים מסוימים ניתן לצמצם את ההגבלה כך שתתאפשר שתיית אלכוהול בפיקוח בוגר אחר, אך מבירור עם המבקש לא נמצא מי שיפקח עליו. עוד קבע בית המשפט כי אין בהצעת המבקש לפיה יוכל לצרוך אלכוהול ללא הגבלה בביתו, כדי להקטין את הסיכון הנשקף ממנו.

4.

מכאן בקשת רשות הערר שלפניי בה עותר המבקש לבטל או לסייג את התנאי בצו הפיקוח האוסר עליו לצרוך אלכוהול בכמות העולה על זו המוגדרת בפקודת התעבורה. לטענת המבקש שגה בית המשפט המחוזי בקובעו כי הטלת מגבלה על צריכת אלכוהול במקרה דנן היא מידתית. קביעה זו, כך טוען המבקש, מובילה למצב בו הוא מורשע בפלילים שוב ושוב מכורח התמכרותו הקשה לאלכוהול שאין בכוחו להימנע ממנה. עוד מוסיף המבקש כי הגבלת כמות האלכוהול המותרת לו לצריכה אינה משרתת באופן ישיר את מטרת הצו. כך, לטענת המבקש, חרף העובדה שנכשל בעמידה באותו תנאי המגביל את צריכת האלכוהול על ידו, הוא עומד בקיום מטרתו העיקרית של הצו ואינו חוזר לבצע עבירות מין. לבסוף עותר המבקש כי בית המשפט מכיר בכך שהאלכוהוליזם היא מחלה קשה וחשוכת מרפא ועל כן, יש לאפשר לו לשתות לשוכרה בתוך ביתו. מגבלה על שתיית אלכוהול בסייגים אלה יש בה, לטענתו, כדי להגשים את תכלית הצו ואותה יקפיד לקיים.

5.

דין הבקשה להידחות.

ראשית, ראוי לציין כי סעיף 23(2) לחוק ההגנה מקנה זכות לערור על החלטה לפי סעיפים 14-12 ו-18 לחוק, אך שותק לגבי האפשרות להשיג על החלטה הניתנת בערר כאמור. יתרה מכך, גם אם נניח כי ניתן להשיג על החלטה בערר כזה על דרך של בקשת רשות ערר (ראו: בש"פ 1428/13 משה נ' מדינת ישראל (30.4.2013); בש"פ 5668/07

חמדני נ' מדינת ישראל , פסקה ג(4) (24.9.2007)), אין בכך כדי להועיל למבקש.

הלכה היא כי רשות לערור בפני ערכאה שלישית ניתנת רק במקרים בהם מתעוררת סוגיה בעלת חשיבות משפטית, ציבורית או אחרת החורגת מעניינו הקונקרטי של המבקש (בש"פ 4885/12 פלוני נ' מדינת ישראל , פסקה 9 (25.6.2012)). לא שוכנעתי כי המקרה דנן מקיים את התנאים האמורים. שאלת חוקיות התנאי המגביל ואף האוסר על צריכת אלכוהול במסגרת צו פיקוח, כבר נדונה והוכרעה על ידי בית משפט זה (בש"פ 4876/09 פלוני נ' מדינת ישראל , פסקה 4 (7.7.2009)), ואילו יתר טענותיו של המבקש הן טענות פרטניות שאינן חורגות מעניינו הקונקרטי. למעלה מן הצורך אציין כי המעשים החמורים בהם הורשע המבקש, בצירוף חוות הדעת העדכנית שנערכה בעניינו, מעידים כי רמת מסוכנתו המינית גבוהה וכי צריכת אלכוהול מהווה עבורו גורם מסיר עכבות ומוסיפה לרמת מסוכנותו. במצב דברים זה, הצעתו של המבקש כי יותר לו לצרוך אלכוהול ללא הגבלה בביתו, אין לה מקום גם לגוף הדברים.

נוכח האמור לעיל, הבקשה נדחית.