החלטה4 עמודיםנכלל בחיפוש

בש"פ 618/13 מדינת ישראל נ. עבדאללה אבו עגינה

ניתן ביום

בקצרה

מעצרים · הארכת מעצר עד תום ההליכיםבקשה חמישית להארכת מעצר לפי סעיף 62 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים)

לא ידוע אם התקציר מבוסס על המסמך המלא. לפני שמסתמכים עליו, קראו את המקור.

בית המשפט הורה על הארכת מעצרו של המשיב בתשעים ימים נוספים בבקשה החמישית להארכת מעצר לפי סעיף 62 לחוק המעצרים. נקבע כי באיזון בין חלוף הזמן וקצב ההליך לבין המסוכנות הגבוהה הנשקפת מהמשיב, נקודת האיזון טרם השתנתה. ההתמשכות לא נבעה ממחדלי התביעה.

העובדות

המשיב עצור עד תום ההליכים בגין כתב אישום בעבירות שוד שבוצעו בשנת 2007 ופוענחו בשנת 2011. המדינה טוענת למסוכנות גבוהה ולהתמשכות ההליך עקב בקשת ההגנה להעיד עדים נוספים, והמשיב טוען לשינוי נקודת האיזון עם חלוף הזמן. בית המשפט קבע כי ההתמשכות אינה נובעת ממחדלי התביעה.

השאלות המשפטיות

  1. 1.האם יש להאריך את מעצרו של המשיב בתשעים ימים נוספים מעבר לתקופת תשעת החודשים, לאור חלוף הזמן וקצב ההליך העיקרי ומסוכנותו?

הלכות

  1. 1

    בבחינת בקשה להארכת מעצר מעבר לתשעה חודשים יש לאזן בין זכות הנאשם לחירות לבין האינטרס בשמירת ביטחון הציבור ובניהול הליך פלילי תקין, תוך בחינת חלוף הזמן וקצב ההליך והמסוכנות.

    ״על בית המשפט לבחון, בין היתר, את חלוף הזמן וקצב התנהלות ההליך העיקרי, לצד מידת המסוכנות הנשקפת מן הנאשם״
    לציטוט במסמך ←

מילות מפתח

  • הארכת מעצר
  • סעיף 62
  • חלוף הזמן
  • מסוכנות
  • נקודת האיזון
  • תשעה חודשים
  • קצב התנהלות ההליך

התקציר, ההלכות והסיווג נוצרו אוטומטית. לכל הלכה מצורף ציטוט מהמסמך. יש לבדוק את הדברים מול המקור באתר בית המשפט, שהוא הנוסח המחייב.

הטקסט המלא

פרטי ההליך

בבית המשפט העליון

בש"פ

618/13

לפני:

כבוד השופט ע' פוגלמן

המבקשת:

מדינת ישראל

נ ג ד

המשיב:

עבדאללה אבו עגינה

בקשה חמישית להארכת מעצר לפי סעיף 62 לחוק סדר הדין

הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996

תאריך הישיבה:

י"ח בשבט התשע"ג

(29.1.2013)

בשם המבקשת:

עו"ד איתמר גלבפיש

בשם המשיב:

עו"ד אחמד וותד

החלטה

לפניי בקשה חמישית להארכת מעצרו של המשיב לפי סעיף 62 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן: חוק המעצרים ).

1.

נגד המשיב הוגש כתב אישום בגין מעשי שוד שבוצעו בשנת 2007, אך פוענחו רק בשנת 2011 עובר להגשת כתב האישום. פרטי כתב האישום פורטו בהרחבה בהחלטת השופטת ע' ארבל בבש"פ 3491/12 מדינת ישראל נ' אבו עגינה (10.5.2012). בתמצית יאמר, כי כתב האישום מייחס למשיב יחד עם אחרים שני מעשי שוד. באישום הראשון מואשם המשיב בכך שקשר קשר עם אחרים להתפרץ באישון לילה לבית המגורים של המתלוננים בקרית גת בעת שבני המשפחה ישנו, ולשדוד אותם באיומי אקדח. במסגרת הקשר ולשם קידומו הגיעו המשיבים לבית המתלוננים בשעת לילה מאוחרת, הפרידו את המתלונן מאשתו, כפתו אותו ואיימו עליו בפגיעה בגופו. לאחר שסיימו את חיפושיהם בבית העירו משנתן את שלוש בנותיהן של המתלוננים, והביאו אותן כשהן מבוהלות לחדר השינה. שם איימו הקושרים על בני המשפחה בפגיעה בחייהם לבל יתלוננו. במהלך האירוע גנבו הקושרים מהמתלוננים כסף רב, תכשיטים רבים ואף את מכשירי הטלפון שברשותם. באישום השני מואשם המשיב בכך שקשר עם אחרים להתפרץ באישון לילה לבית נוסף במושב בדרום. באירוע זה פרצו הקושרים דרך חלון המטבח ונכנסו לחדר השינה של המתלוננים, שם נקטו המשיב ואחר באלימות כלפי המתלונן, חבטו בו בפניו וקשרוהו עם חבל וחוט חשמלי. אחד אחר אף הכה את בתם של המתלוננים וחסם את פיה בהגיעה לחדר השינה, עד שהמשיב אמר לו לחדול. במהלך האירוע גנבו הקושרים מכשירים סלולאריים; כרטיסי זיכרון; שעון; תכשיטים ותיק של המתלוננת; את מפתחות הבית, המשרד והרכב, וכן סכום כסף. כתוצאה ממעשיהם של הקושרים נגרמו למתלונן חבלות של ממש בפניו ובאוזנו, וכן נגרמה שריטה בפניה של בתם של המתלוננים.

2.

בד בבד עם הגשת כתב האישום, הוגשה בקשה למעצר המשיב עד תום ההליכים נגדו. בדיון שהתקיים ביום 15.6.2011 בבית המשפט המחוזי בבאר-שבע (כב' השופט י' צלקובניק ) הסכים בא-כוח המשיב לקיומן של ראיות לכאורה, וכן הסכים למעצרו של שולחו עד לתום ההליכים נגדו – בשל היעדר חלופה בעניינו, ובהינתן העובדה שהמשיב היה עצור עד תום ההליכים בתיק אחר. נוכח זאת הורה בית המשפט על מעצרו של המשיב עד לתום ההליכים נגדו.

3.

משחלפו תשעה חודשים וטרם נסתיים משפטו של המשיב, הוארך מעצרו – על יסוד הסכמת בא-כוחו – בתשעים ימים נוספים, לפי סעיף 62 לחוק המעצרים, בהחלטתי מיום 8.2.2012 (בש"פ 1188/12). מאז הוארך מעצרו של המשיב בתשעים ימים נוספים עוד שלוש פעמים: בהחלטת השופטת ע' ארבל מיום 10.5.2012 (בש"פ 3491/12), שבה הורתה לצדדים לפנות לבית המשפט המחוזי בבקשה לקבוע מועדי הוכחות נוספים על-מנת לקדם את ההליך; בהחלטה נוספת של השופטת ע' ארבל מיום 1.8.2012 (בש"פ 5795/12), שבה ציינה כי משפטו של המשיב מתנהל בקצב סביר וכי יש סיכוי שפרשת התביעה תסתיים בקרוב; ובהחלטת השופט א' שהם מיום 2.11.2012 (בש"פ 7823/12), שבה עמד על כך שחרף חלוף הזמן, נקודת האיזון טרם השתנתה והמטוטלת אינה נעה לכיוון שחרורו של המשיב לחלופת מעצר.

4.

משפטו של המשיב טרם הסתיים, ועל כן מונחת לפניי בקשה נוספת, החמישית במספר, להאריך את מעצרו בתשעים ימים נוספים. המדינה טוענת כי מן המשיב נשקפת מסוכנות גבוהה, הנלמדת הן מן העבירות המיוחסות לו, הן מנסיבות ביצוע העבירה – המעידות, לשיטתה, על פעולה שיטתית שבוצעה תוך תכנון מוקדם. כן עומדת המדינה על כך ששותפו האחד של המשיב לשני האישומים שבכתב האישום הורשע ונידון ל-15 שנות מאסר, וכי שותפו של המשיב לאישום השני נידון ל-6 שנות מאסר – עונש אשר ערעור על קולתו תלוי ועומד בפני בית משפט זה. מכאן נובע, לדברי המדינה, כי אם יורשע המשיב בדין, צפוי הוא לעונש מאסר ארוך בשנים – עניין המקים חשש מובנה להימלטות מהליכי שפיטה. המדינה מוסיפה כי המשיב קשר עצמו באירועים פליליים נוספים: כך, ביום 10.6.2012 הורשע המשיב בעבירה של החזקת נשק, ונגזרו עליו שישה חודשי מאסר על תנאי; ביום 30.10.2012 הורשע, על-פי הודאתו, בשתי עבירות של דרישת נכס באיומים ובעבירת איומים בתיק אשר ממתין למתן גזר דין; ותיק נוסף, שבו מיוחסות למשיב עבירות של סחר בסמים ותקיפת שוטר, עודנו מתנהל. המדינה מציינת כי עד כה התקיימו בתיק 11 ישיבות הוכחות שבמהלכן נשמעה עדותם של 36 עדי תביעה. ביום 10.1.2013 הודיעה המבקשת לבא-כוח המשיב כי התביעה לא תעיד עדים נוספים. בישיבת 14.1.2013 הודיעה המבקשת לבית המשפט המחוזי כי היא מוותרת על יתר עדי התביעה, בכפוף להגשת מסמכים טכניים ותיעוד רפואי. בא-כוח המשיב התנגד להגשת מסמכי התיעוד הרפואי, וביקש להזמין כעדי הגנה את כל העדים עליהם התביעה ויתרה. להשקפת התביעה, יש בכך משום הארכה מלאכותית של ההליך. מכל מקום, בתיק קבועים חמישה מועדי הוכחות נוספים במהלכם תשמע בין היתר עדותו של המשיב, אם יבחר להעיד. לדברי המדינה, אין היא אחראית להתארכות ההליכים בתיק, שכן זו נובעת מבקשתו האמורה של המשיב.

5.

המשיב טוען מנגד כי

נוכח חלוף הזמן, השתנתה נקודת האיזון בעניינו – כך שעתה צריכה לנטות הכף אל עבר שחרורו לחלופת מעצר, או למצער אל עבר הפנייתו לגורם מקצועי אשר יבחן את מידת המסוכנות הנשקפת ממנו. כן מבקש המשיב לאבחן את עניינו מזה של חברו שעליו נגזרו 15 שנות מאסר. לדבריו, בניגוד לחברו – מעורבותו הלכאורית באירועים נושא כתב האישום היא פחותה בהרבה. לבסוף טוען המשיב כי העדים אותם הוא מבקש להעיד אינם עדים "טכניים" כהגדרת המדינה – אלא עדים הרלוונטיים לאישומים בעניינו.

6.

לאחר שעיינתי בבקשה ובצרופות לה ושמעתי את הצדדים בדיון שהתקיים לפניי, באתי לכלל מסקנה כי דינה להתקבל. כידוע, בבואו של בית משפט זה לבחון בקשה להארכת מעצר לפי סעיף 62 לחוק המעצרים – שהיא החריג לכלל המתיר החזקתו של נאשם במעצר תשעה חודשים (ראו: בש"פ 6443/10 מדינת ישראל נ' פלוני , פסקה 4 (22.9.2010)) – עליו לאזן בין זכותו של הנאשם לחירות לבין האינטרס בשמירת ביטחון הכלל ובניהול הליך פלילי תקין. בעניין זה על בית המשפט לבחון, בין היתר, את חלוף הזמן וקצב התנהלות ההליך העיקרי, לצד מידת המסוכנות הנשקפת מן הנאשם (בש"פ 7627/12 מדינת ישראל נ' אבו כליב , פסקה 5 (25.10.2012)). אין ספק כי ההליכים בענייננו נמשכים זמן לא מבוטל. מנסיבות העניין עולה כי התמשכות ההליכים אינה נובעת ממחדלי התביעה, אשר עשתה מאמץ להשלים את הבאת ראיותיה תוך ויתור על השמעת חלק מהעדים, על-מנת להביא לסיום מהיר של שמיעת הראיות. בצד שיקול זה יש לתת את הדעת גם למסוכנות הנשקפת מן המשיב. בעניינו, העבירות המיוחסות למשיב בולטות בחומרתן הרבה, והן מצויות ברף העליון של המסוכנות. באיזון בין השיקולים השונים הגעתי למסקנה כי גם בשלב זה, נקודת האיזון טרם השתנתה ואין מנוס מהארכת מעצרו של המשיב בתשעים ימים נוספים. הנחתי היא כי הצדדים יעשו כל שביכולתם במטרה לקדם את שמיעת ההליך, וכי ככל שיידרשו מועדי הוכחות נוספים על-מנת לסיים את הדיון בפרשה – בית המשפט המחוזי יעשה על-מנת לסייע בעדם, בשים לב להתמשכות ההליכים, כאשר הנאשם נתון במעצר תקופה ארוכה.

אני מורה, אפוא, על הארכת מעצרו של המשיב בתשעים ימים נוספים, החל מיום 6.2.2013 או עד למתן פסק דין בת"פ 23434-05-11 בבית המשפט המחוזי בבאר-שבע, לפי המוקדם מביניהם.

ניתנה היום, כ' בשבט התשע"ג (31.1.2013).

ש ו פ ט

המסמך מוצג כפי שבית המשפט פרסם אותו; אין באמור ייעוץ משפטי. בקשת הסרה · דיווח על טעות

ציטוטים

מצוטט על ידי (2 מסמכים)

הלכות

  1. 1בבחינת בקשה להארכת מעצר מעבר לתשעה חודשים יש לאזן בין זכות הנאשם לחירות לבין האינטרס בשמירת ביטחון הציבור ובניהול הליך פלילי תקין, תוך בחינת חלוף הזמן וקצב ההליך והמסוכנות.