בש"פ 6262/07 אקראמי נאסר נ. מדינת ישראל

ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בתל-אביב- יפו (כב' השופט ג' נויטל ), שדחה ערר על החלטת בית המשפט השלום בתל-אביב- יפו (כב' השופט ד' אביחי ) לעצור את העורר עד תום ההליכים.

1.

בכתב-אישום שהוגש נגד העורר לבית משפט השלום בתל-אביב נטען, כי בתאריך 23.5.07 התפרץ העורר יחד עם אחד עזרא דיין (להלן: דיין ) לדירה בתל-אביב בכוונה לבצע גניבה. המעשה נקטע באיבו משנתפסו העורר ודיין על ידי שוטרים שהגיעו למקום. בגין האמור, יוחסו לעורר עבירות של התפרצות למקום מגורים בכוונה לבצע עבירה וניסיון גניבה, עבירות לפי סעיפים 406 (ב), 384 ו-25 לחוק העונשין תשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין ). יצוין עוד כי לדיין ייחס כתב האישום גם עבירות של תקיפה והכשלת שוטר בעת מילוי תפקידו, לפי סעיפים 273 ו-275 לחוק העונשין.

3.בד בבד עם הגשת כתב האישום הגישה המשיבה בקשה לעצור את העורר עד תום ההליכים המשפטיים נגדו. בית משפט השלום (כב' השופט א' קסירר ) הורה ביום 25.5.07 על מעצרו של העורר עד תום ההליכים לאחר שבא כוחו הסכים לקיומן של ראיות לכאורה, ונוכח עברו הפלילי החמור ואי-התאמתן של חלופות המעצר שהוצעו. יחד עם זאת, הופנה העורר לקבלת תסקיר מעצר. על החלטת המעצר הוגש ערר לבית המשפט המחוזי בתל אביב. ביום 6.6.07 דחה בית המשפט המחוזי את הערר בקובעו כי מסוכנותו של העורר בגינה יש להורות על מעצרו נובעת הן ממעשיו, הן מעברו הפלילי המשקף אורח חיים עברייני, והן נוכח סמיכות הזמנים בין שחרור העורר ממאסר שריצה בגין עבירות אלימות לבין ההתפרצות וניסיון הגניבה המיוחסים לו. עוד נקבע כי הערֵבים שהוצעו לא הניחו את דעתו של בית המשפט, וכי ממילא נדרש תסקיר שיקבע אם ניתן לאיין את המסוכנות.

4.

ביום 3.6.07 הוגש לבית המשפט תסקיר מבחן אשר לא בא בהמלצה לשחרור העורר ודיין, נוכח התרשמות שירות המבחן מרמת מסוכנות גבוהה ובהיעדר חלופת מעצר מתאימה. ביום 11.6.07 קבע בית משפט השלום בת"א (כב' השופטת ה' נאור ) כי הדיון יידחה לבדיקת חלופות מעצר נוספות. ביום 20.6.07 הוגש לבית המשפט תסקיר מעצר נוסף אשר נמנע מלהמליץ על שחרורו של העורר לחלופת מעצר תחת פיקוחו של הערב שהוצע, וגם לא בתנאי שחרור באיזוק אלקטרוני. ביום 24.6.07 הורה בית משפט השלום בת"א (כב' השופט ד' אביחי ) על מעצרו של העורר עד לתום ההליכים נגדו נוכח המסוכנות הגבוהה הנשקפת ממנו ומשנפסלו חלופות המעצר המוצעות.

5.

על החלטה זו הוגש ערר לבית המשפט המחוזי בתל-אביב. בא כוחו של העורר טען, כי שחרורו של דיין, שותפו של העורר למעשים המיוחסים לו, חרף קיומו של מאסר על תנאי ממושך התלוי ועומד נגדו, מחייב גם את שחרורו של העורר. ביום 11.7.07 דחה בית המשפט את הערר, וקבע כי קיימת אבחנה בין דיין לעורר בפרט נוכח תסקירי המבחן השליליים המלמדים על רמת סיכון גבוהה להישנות העבירות.

6.

מכאן הערר שלפני, בגדרו טוען העורר כי בית משפט קמא שגה בקובעו כי נסיבות האירוע מעידות על מסוכנות, ובקובעו כי עבירות רכוש מקימות חזקת מסוכנות, בניגוד לפסיקת בית משפט זה. העורר מוסיף וטוען, כי הופלה לרעה לעומת דיין אשר שוחרר לחלופת מעצר, למרות שהשניים מואשמים באותן העבירות, וכנגד דיין אף תלוי ועומד מאסר מותנה ארוך ובר הפעלה.

המשיבה סבורה כי יש להותיר את החלטתו של בית-משפט קמא על כנה. להשקפתה, שחרורו של העורר עלול לסכן את ביטחון האדם ושלום הציבור. עברו הפלילי והסמיכות בין ביצוע המעשים המיוחסים לו לבין תום תקופת מאסרו האחרון מקימים עילת מסוכנות. המשיבה מוסיפה וטוענת כי על אף המסוכנות נבחנו חלופות מעצר, אך הללו נשללו נוכח תסקירי המבחן. עוד היא טוענת כי אין יסוד לטענת האפליה נוכח השוני הרלבנטי בין העורר לדיין. שירות המבחן המליץ על שיחרורו של דיין לחלופת מעצר בעוד שנמנע באופן מפורש מלעשות כן בעניינו של העורר מן הטעמים שפורטו בתסקיר.

7.

לאחר ששקלתי את טענות הצדדים הגעתי למסקנה כי דין הערר להידחות. ראשית, מצאתי כי קיימת עילה למעצרו של העורר בשל המסוכנות הנשקפת ממנו. בית משפט זה קבע לא פעם כי אין לשלול קיומה של עילת מעצר במקרים של עבירות המבוצעות כנגד רכוש. יפים לעניינינו דבריו של כבוד השופט א' רובינשטיין בבש"פ 3453/05 אברג'יל נ' מ"י (לא פורסם, 19.4.2005):

"את עבירות נגד הרכוש אמנם לא מנה המחוקק בסעיף 21 לחוק סדר

הדין הפלילי (אכיפה – מעצרים) כעבירות היוצרות "מסוכנות סטטוטורית", ולכן יש לבדוק כל מקרה לנסיבותיו ועל התביעה להוכיח את המסוכנות. ואולם, הפסיקה קבעה בי עבירות אלה אינן חסינות ממעצר עד תום ההליכים, ובדין כך. נקל לשוות בנפשנו את תחושתו הקשה, את אבדן הביטחון ואת הייאוש הקודר של קרבן עבירה, אם משגילה בשובו לביתו כי פרצו אליו ורכושו נגנב, ואם כשיוצא הוא את הבית כדי לגלות כי רכבו שהחנה אמש נעלם ואיננו. על המשפט לתת יד למאבק באלה, ולעניין המסוכנות – לא הרי מי שנתפס לראשונה כהרי מי שגורר אחריו שובל ארוך של מעשים, והפך את הפגיעה ברכוש הזולת למעין למקצוע רחמנא ליצלן".

עברו המכביד של העורר, העובדה שרישומם של המאסרים הקודמים שריצה לא מנע ממנו לעבור עבירות בסמוך לאחר שחרורו ונסיבותיה של העבירה הנוכחית המיוחסת לו – מלמדים על קיומו של סיכון לביטחון הציבור. חלופת המעצר שנבחנה, אינה יכולה לאיין מסוכנות זו, בפרט נוכח המלצתו השלילית של שירות המבחן. תסקיר שירות המבחן הראשון קבע כי העורר מאופיין בדפוסי חשיבה והתנהגות עבריינים, כי קיימת רמת סיכון גבוהה להישנות עבירות דומות בעתיד וכי ישנו צורך ברמת פיקוח גבוהה. ההמלצות לא השתנו גם בתסקיר השני בו קובע שירות המבחן כי בשל מצבו הרפואי של המפקח המוצע ונוכח עברו הפלילי המשמעותי של העורר, אין הוא ממליץ על שחרורו לחלופת מעצר וגם לא בתנאי שחרור באיזוק אלקטרוני.

8.

באשר לטענת האפליה, הרי שנקבע זה מכבר כי עקרון השוויון הינו שיקול בעל משקל בהחלטות המעצר עד תום ההליכים. (ראו בש"פ 2468/94 כריים נ' מדינת ישראל ). עם זאת, שונות רלוונטית בין נאשמים שותפים מצדיקה אבחנה ביניהם בהחלטות המעצר בעניינם (ראו בש"פ 7686/03 רפייב נ' מדינת ישראל פ"ד נז(6) 753, 760). במקרה דנן, החליט בית המשפט על שחרורו של דיין למסגרת אישפוזית בתנאי מעצר בית מלא, לאחר ששירות המבחן קבע כי ייתכן שטיפול ארוך טווח יוכל לסייע לו לצאת ממעגל הפשע. המלצה זו, שונה בתכלית מן ההמלצה בעניינו של העורר, ומכאן השונות הרלוונטית בין השניים. לפיכך אני דוחה את טענת האפליה.

סיכומו של דבר, לא מצאתי עילה להתערב בהחלטת בית המשפט המחוזי, ומטעם זה אני דוחה את הערר.