בש"פ 6278/98 יוסף סבן נ. מדינת ישראל

1. פתח דבר

א.זהו ערר על החלטתו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב (ב"ש 2189/97), לפיה חויבו העוררים מס' 2-6 בתשלום 100,000 ש"ח בחלוקה שווה ביניהם; ואילו העוררים מס' 2-9 חויבו בתשלום 16,500 ש"ח כל אחד.

החיוב נובע מערבות שחתמו העוררים מס' 9-2 (להלן: הערבים) להבטחת עמידתו של העורר מס' 1 - המשוחרר בערובה (להלן: המשוחרר) - בתנאי שחרורו בערובה בשני תיקים פליליים שהיו תלויים ועומדים כנגדו; וזאת, לצד ובנוסף לערבות אישית של המשוחרר ולערבון בסך 35,000 ש"ח במזומנים שהופקד מטעמו.

ב.המשוחרר לא עמד בתנאי השחרור בערובה, בכך שעזב את הארץ בניגוד להם - והערבון שהופקד מטעמו במזומנים חולט. בנוסף לחילוט הערבון, ביקשה המדינה להורות גם על מימוש הערבות שעליה חתמו הערבים; ובהחלטה נושא הערר ציווה בית המשפט המחוזי על הערבים לשלם מחצית מסכומי הערבות שנטלו על עצמם.

בפתח הדיון, הוסכם בין הצדדים: ראשית - כי העורר מס' 4 - חיים זוילי - הופטר מן החיוב, בהחלטה שקיבלה את עררו בענין זה, בבש"פ 653/98; ושנית - כי העורר מס' 3 נפטר בינתיים ואין מקום להמשך ההליכים בעניינו. עוד הוסכם, שאין בהוצאתם של שני העוררים הנ"ל מרשימת הערבים, כדי לשנות מן הסכום שחויב לשלם כל אחד מהם בהחלטה נושא הערר.

ג.בפיה של ב"כ העוררים - שהציגה את עמדתה, הן בכתב והן בע"פ, באופן ראוי לשבח - שלוש טענות כנגד חיובם של העוררים מס' 2-9 בתשלום דמי הערבות עליה חתמו. האחת - כי ערבותם של העוררים מס' 5-8 אינה תקפה, בשל כך שהמשוחרר אינו חתום על התחייבותו האישית לקיום תנאי הערובה המופיעה כ"חלק ראשון" בכתב הערובה שעליו חתם כל אחד מהם. השניה - כי המדינה הסתירה מידיעתם של הערבים את העובדה שהמשוחרר לו ערבו, שימש סוכן-מודיע של המשטרה וחייו נתונים בסכנה; ועל כן מסוכן עד למאוד לערוב לו. והשלישית - כי מצבם הכלכלי של הערבים בכי רע ואין ידם משגת לשלם את דמי הערבות.

להלן תידון כל טענה בנפרד.

2.הטענה: ערבותם של העוררים מס' 5-8 חסרת תוקף

א.כאמור, עוררים אלה טוענים שהם פטורים מתשלום הערבות, משום שכתב הערבות שעליו חתם כל אחד מהם אינו נושא את חתימתו של המשוחרר על החלק "הראשון" של הטופס, המשקף את התחייבותו האישית למילוי תנאי השחרור בערובה; ולשיטתם - חתימת המשוחרר בערובה על גבי כתב הערובה שעליו חותם הערב, הינה חיונית לתוקפה של הערובה.

לתמיכת עמדתה, מצביעה ב"כ העוררים על שני השיקולים המפורטים להלן. האחד - על הגדרת הדיבור "ערובה" שבסעיף 43 לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב) (להלן: חסד"פ) - כיום סעיף 41 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים) תשנ"ו1996-) (להלן: חוק המעצרים) - לפיה ערבות הערבים אינה עומדת בפני עצמה, אלא ניתנת "בצירוף" לערבותו של המשוחרר בערובה; ומשחסרה, באותו טופס של כתב ערובה, חתימת המשוחרר על מחויבותו שלו - ב"חלק הראשון" של הטופס - נשמט הבסיס מתחת למחויבות הערב. והשני - על מבנהו של כתב הערובה (טופס מס' 11, בתוספת לתקנות סדר הדין הפלילי, תשל"ד 1974-) המחולק לשני חלקים עוקבים: תחילה, ב"חלק הראשון", התחייבותו של המשוחרר בערובה; ולאחר מכן, ב"חלק השני", התחייבותו של הערב, ה"קשורה" לפרטי התחייבותו של המשוחרר בערובה.

לשיטתה של ב"כ העוררים, בית משפט זה אימץ את הפרשנות לה היא טוענת, בבש"פ 2708/95 - הסומך על ב"ש 52/58 - באמרו שם: "מהוראות סעיף 43 לחוק עולה כי ערבות ערב אינה יכולה לעמוד לעצמה, אלא עליה להצטרף אל ערבותו העצמית של העצור" (ההדגשה שלי - י.ק.).

ב.עמדה זו של ב"כ העוררים אינה מקובלת עלי. גם אם נכונה הפרשנות המוצעת על ידה, לפיה מותנה תוקף מחויבותו של הערב בקיומה של מחויבות מקבילה תקפה של המשוחרר בערובה - אין הדבר מחייב את המסקנה שמחויבותו של המשוחרר בערובה תבוא לכלל ביטוי דוקא ב"חלק הראשון" של טופס כתב הערובה, שעליו חותם הערב; ודי לענין זה בכך, שהמשוחרר בערובה חתם על ערובה אישית - אליה " מצטרפת " מחויבות הערב כאמור בסעיף 43 הנ"ל - על גבי טופס כלשהו של כתב ערובה. לעמידה בתנאי האמור - "בצירוף" - אין צורך ואין הצדקה לדרישה פורמלית צורנית, שתחייב את המשוחרר בערובה לחתום מחדש על ערבותו האישית, על גבי כל טופס של כתב ערובה שיחתום כל אחד מהערבים לו.

במקרה דנא, מוסכם על בעה"ד, שהמשוחרר חתם על התחייבות אישית בסך 200,000 ש"ח והפקיד ערבון במזומנים בסך 35,000 ש"ח. בכך באה על סיפוקה הדרישה שהתחייבות הערב תהיה "בצירוף" להתחייבות המשוחרר בערובה, לה טוענת ב"כ העוררים; ולא היה צורך, שהמשוחרר בערובה יחזור ויחתום על התחייבותו האישית בכל אחד מכתבי הערובה שעליהם חתמו העוררים מס' 5-8.

ג.בשולי הדברים - ולמעלה מן הדרוש להכרעה במקרה דנן - רואה אני להעיר, שלא הייתי פוסל על הסף טיעון האומר שאין הכרח ליתן לתיבה "בצירוף" שבסעיפים 43 ו41- הנ"ל, פרשנות ההופכת מחויבות אישית תקפה של המשוחרר ל"תנאי" למחוייבותו של הערב. לכאורה נראה, שאפשר ליתן לתיבה האמורה - ובמיוחד אמורים הדברים לנוכח נוסחו של סעיף 41 לחוק המעצרים - פרשנות המדברת ב"תוספת" למחויבותו של המשוחרר ולא ב"התנאה" למחויבות הערב; כאשר ה"תוספת" יכולה לכלול תנאים נוספים מעבר לאלה שקיבל על עצמו המשוחרר בערובה, למשל: תנאי פיקוח המיוחדים לערב, כאמור בסעיף 49(ב) לחוק המעצרים.

יחד עם זאת, נראה לי, כי על מנת למנוע תקלות בעתיד בכל הקשור למימוש ערבות של ערבים, מן הראוי לבחון תיקון, שיקבע מפורשות: שאין קשר של "התנאה", בין תוקפה של מחויבות הערב לתקפה של מחויבות המשוחרר בערובה, לרבות עצם קיומה של האחרונה; באופן שערבותו של הערב תהיה "עצמאית" בכל הקשור למימושה.

ולא נעלם ממני, כי נוסח כתבי הערובה, שנחתמו בפועל במקרה דנא אינו זהה לחלוטין לנוסחו של הטופס הקבוע בתקנות. בנסיבות הענין, אין לכך השלכה על התוצאה אליה הגעתי כמוסבר לעיל. עם זאת, על מנת לקדם פני טענות אפשריות בהקשר זה בעתיד , מן הראוי הוא, שמזכירויות בתי המשפט תשתמשנה בטופס שנוסחו זהה לזה הקבוע בתקנות.

ד.לאור כל האמור לעיל, הנני דוחה את טענת ב"כ המערערים, לפיה העוררים מס' 5-8 אינם מחויבים בתשלום הערבות, בשל כך שהעורר - המשוחרר בערובה - לא חתם על גבי ה"חלק הראשון" של כתבי הערובה שעליהם חתמו.

3.הכשלת הערבים בהסתרת מידע חיוני

א.כאמור, הערבים טוענים כי המדינה הסתירה מהם, בעת שחתמו על כתבי הערובה, מידע חיוני ביותר לענין החלטתם לעשות כן והוא: שהמשוחרר היה סוכן-מודיע והתביעה מתכוונת להעידו כנגד שותפיו. במצב דברים כזה, הסיכון שהמשוחרר יברח הינו כה רב, עד שהעוררים הנ"ל לא היו מסתכנים במתן הערובה; ומכל מקום - לא בסכום שנקבע בפועל, ללא ידיעת המידע האמור.

וזאת גם זאת, לשיטת ב"כ הערבים, בחשיפת היותו של המשוחרר סוכן-מודיע גרמה המדינה למערער לברוח, על מנת להינצל ממות מפגיעה בחייו אילו נשאר והעיד נגד שותפיו; ובכך - כך נטען - שללה המדינה מעצמה את הזכות לתבוע מהערבים לשלם את סכום הערובה.

במצב דברים זה, מסכמת ב"כ הערבים ישנה לדעתה הצדקה מלאה להקטנת סכום הערובה שבו יחויבו הערבים עד כדי העמדתה על סכום סמלי; וכך היא מבקשת להורות.

ב.בעקרון, לא מצאתי בטענה זו הצדקה להקטנת סכום הערבות שעל הערבים לשלם. המידע האמור נחשף כבר בחודש מאי 1997 ועד להעלמו של המשוחרר, במחצית חודש אוקטובר 1997, לא עשו הערבים דבר על מנת להשתחרר מערבותם או להפחית את שיעורה של הערובה; ואין להם, על כן, אלא לבוא בטרוניה אל עצמם.

4.מצבם הכלכלי הקשה של הערבים

א.בית המשפט המחוזי ציין בהחלטה נושא הערר, כי החומר שהוצג בפניו בדבר מצבם הכלכלי של הערבים מלמד: "כי, ככל הנראה הנשיאה בנטל של תשלומי סכום ערבות של 100,000 או 200,000 ש"ח, היא הרבה מלמעלה מכוחם הכלכלי של המשיבים". בהתחשב במסקנתו זו, העמיד בית המשפט את סכומי הערבות שעל הערבים לשלם על מחציתם; וראה את הערבים כחייבים בסכומים אלה במשותף, לאמור - כל אחד מהם נושא אך ורק בתשלום חלקו היחסי מאותם סכומים.

ב"כ הערבים טוענת, כי אין די בהקטנת סכום החיוב כאמור; והיא שוטחת בקשה להוסיף ולהפחית את הסכומים שעל כל אחד מהערבים לשלם, בהתחשב במצבם הכלכלי הקשה; כפי שהוא מצטייר בקובץ המסמכים ש"הגישה" לתמיכת עמדתה.

ב.אכן, נראה כי מצבם הכלכלי של הערבים אינו קל; ותשלום סכומי הערובה שחויבו בהם מכביד על כל אחד מהם באורח משמעותי. ברם, ערבים חייבים לדעת ולהפנים, כי חתימה על ערבות שמשוחרר בערובה יקיים את תנאי שחרורו, אינה מקימה התחייבות ערטילאית, אלא מחויבות ממשית ומוחשית; שהרי ערבותם באה במקום סורגי הכלא ועליה מבוססת ההנחה שהסיכונים הכרוכים בשחרורו של חשוד או נאשם בערובה לא יתממשו.

במקרה דנא, גרמה בריחתו של המשוחרר נזק חמור לציבור, בכך ששללה מן התביעה את האפשרות להעידו כנגד שותפיו ואילצה אותה להגיע לעסקות טיעון שהעניקו לאותם שותפים הקלה משמעותית ביותר. יחד עם זאת, אין לשכוח שהמשוחרר בערובה חזר לארץ בעקבות מאמצים שעשו בענין זה הערבים; והוא נותן את הדין על העבירות המיוחסות לו בשני התיקים המקוריים ובתיק נוסף המתייחס לבריחה.

ג.במצב דברים זה, החלטתי - לא בלי היסוסים - להתערב ולהפחית הפחתה נוספת את הסכומים שעל הערבים לשלם; וזאת, בעיקר בשל כך שכל הערבים הם קרובי משפחה של המשוחרר, ועל פני הדברים יפול הנטל בסופו של דבר, על קופה אחת.

ההפחתה הנוספת, תהיה בשיעור נוסף של 50% מהסכומים שנצטוו המערערים לשלם על פי ההחלטה נושא הערר, לאמור: על כל אחד מהעוררים מס' 2, 5 ו6- לשלם 10,000 ש"ח; ועל כל אחד מהעוררים מס' 7, 8 ו9- לשלם 8,250 ש"ח.

המזכירות תעביר העתק ההחלטה למנהל בתי המשפט.