בש"פ 653/98 רינה גרבי נ. מדינת ישראל

יוסף סבן (להלן: "הנאשם") הועמד לדין בבית המשפט המחוזי בתל-אביב בגין ביצוע עבירות של סחר ויבוא סם מסוכן. עם הגשת כתב האישום נתבקש מעצרו עד לתום ההליכים נגדו, אך בקשת המדינה נדחתה והנאשם שוחרר בתנאים של חלופת מעצר, שכללו פקדונות כספיים, ערבות אישית וכן ערבויות צד ג'. החלטה זו שניתנה במסגרת ערר לבית המשפט העליון (כב' השופטת דורנר) קבעה כי הערבויות צד ג' יומצאו "להנחת דעת רשם בית המשפט המחוזי בתל-אביב".

בפועל חתמו חמישה ערבים על ערבות בסך 200,000.- ש"ח (בת.פ 116/97) ושלושה ערבים חתמו על ערבות בסך 100,000.- ש"ח (בת.פ. 58/96). (להלן: "הערבים" או ה"עוררים"). ערבותם של ארבעה מבין חמשת הערבים שחתמו על ערבות בסך 200,000 ש"ח, נחתמה בפני השופטת א. חיות בבית המשפט המחוזי בתל-אביב. שלושה ערבים נוספים חתמו על כתבי ערבות שלהם בפני מזכיר בית המשפט. הערב הנוסף, העורר מס' 3 חיים זווילי חתם על כתב הערבות שלא בנוכחות שופט, רשם או מזכיר בית משפט.

הנאשם לא התייצב לבירור משפטו. הוא הפר את תנאי מעצרו ונמלט למקום בלתי ידוע.

לבקשת המדינה החליט בית משפט קמא (כב' השופט בייזר) ביום 4.1.98 לחלט את ערבויותיהם של כל העוררים וזאת על פי הוראת סעיף 51 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה-מעצרים) התשנ"ו1996- (להלן "החוק").

כנגד החלטת בית משפט קמא מופנה הערר שבפנינו.

הערר עוסק בשתי טענות עיקריות:

א.כי חלק מכתבי הערבות בטלים מן הטעם שלא נחתמו בפני רשם בית המשפט כמצוות בית המשפט העליון ב"החלטת השחרור" או בפני אחד מנושאי המשרה הנזכרים בסעיף 49(א) לחוק. הפסול הנוסף: כי בכתבי הערבות לא פורטו התנאים שלמילויים ערבים העוררים.

ב.כי לא ניתן המשקל הראוי למצבם הכלכלי החמור של הערבים.

שופט שציווה לשחרר אדם בערובה "יקבע את סוג הערובה, גובה הערובה וכן תנאי הערובה ומשך תוקפה; והכל במידה שאינה עולה על הנדרש כדי להשיג את מטרות הטלת הערובה" (סעיף 46(א) לחוק). בהחלטתו ישקול בית המשפט, בין השאר, גם את "מצבו הכלכלי של האדם ויכולתו להמציא את הערובה הנדרשת" (סעיף 46(ב)(4) לחוק). שחרור בערובה "הוא על תנאי שהמשוחרר יתייצב... לדיון במשפטו... או לנשיאת עונשו בכל מועד שיידרש, וכן שיימנע מלשבש הליכי משפט" (סעיף 48(א) לחוק). תכליתה של הערבות הנדרשת לפי חוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה-מעצרים) היא להבטיח את האינטרס הציבורי של הבטחת התייצבותו של הנאשם לבירור דינו בבית המשפט ולהטיל "מורא וחשש על המשוחרר בערובה, כי במידה שלא יקיים את תנאי השחרור, יבואו הרשויות חשבון עם רעיו שחתמו עבורו" (ראה מאמרו של פרופ' ברכיהו ליפשיץ, משפטים כט

(פברואר 1998) 239 בעמ' 249 וכן הערת שוליים 24, שם).

שופט " רשאי להורות על חילוט הערבות", אם המשוחרר בערובה הפר את תנאי הערובה (סעיף 51 לחוק). סעיף 53 לחוק מכיר בזכותו של הערב לערור על צו לחילוט ערבותו.

ההוראה שהיתה קיימת בסעיף 48(א)(2) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב] התשמ"ב1982-, הדגישה כי בית המשפט רשאי להחליט על חילוט הערבון "כולו או מקצתו" לטובת המדינה (בש"פ 7568/96 נתיק נ' מדינת ישראל , פ"ד נ(4) 441, 443 וכן: בש"פ 2708/95 שפיגל ואח' נ' מדינת ישראל , פ"ד מט(3) 221 בעמ' 239). סעיף 51 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה-מעצרים) התשנ"ו1996- שהחליף את סעיף 48 הנ"ל, נקט אמנם בלשון כללית "חילוט הערבות" והשמיט את המילים "כולו או מקצתו", עם זאת הסברה היא שעדיין שמורה לבית המשפט הסמכות להורות על חילוט חלקי של כתב הערובה (ראה י' קדמי, על סדר הדין בפליליים, חלק א' (מהדורה 1997) 269).

אשר לשאלת תוקפם של כתבי הערבות:

על פי סעיף 49(א) לחוק:

"כתב ערובה יפרט את תנאי השחרור ויחתם בפני שופט, רשם או מזכיר בית משפט...".

סעיף 49(ב) לחוק הנ"ל קובע כי:

"בכתב הערובה החתום בידי צד שלישי יפורטו גם התנאים המיוחדים שלמילויים ערב צד שלישי".

חתימת הערב על כתב ערבות בפני אחד מנושאי התפקידים, הוא "אחד התנאים ליצירת החיוב של הערב וכתב ערבות שאינו ממלא אחרי תנאי זה אינו ניתן להחרמה" (ב"ש 39/63 רודריג נ' היועץ המשפטי לממשלה , פ"ד יז 959,961). חתימת הערב בפני נושא המשרה אינה באה לעשותו עד לחתימה, כי אם מהווה "אקט קונסטיטוטיבי שבלעדיו כתב הערבות אינו קורם עור וגידים" (בש"פ 2708/95 הנ"ל בעמ' 235). היא הנותנת שעל נושא המשרה לדרוש ולחקור, לפחות במידה סבירה, בענין יכולתו הכלכלית של הערב לעמוד בתנאי הערבות.

בפרשת שפיגל ואח' נ' מדינת ישראל נקבע כי הדיבר "מזכיר בית המשפט", ראוי לו שיתפרש כמכוון למזכיר בבית המשפט שבו נחתם כתב הערובה לאו דווקא המזכיר "הראשי" של בית המשפט (שם בעמ' 237). כן נפסק שם (עמ' 236) כי החתימה בפני נושאי המשרה המוסמכים הינה פעולה מינהלית וככל פעולה מינהלית נהנית היא מן החזקה שפעולתה נעשתה כדין, אלא אם כן מוכח ההיפך.

עיון בכתבי הערבות של העוררים מגלה כי בכל טופסי הערבות (למעט טופס הערבות של חיים זווילי) מתנוססת "חתימה" כלשהי במקום המיועד לחתימת "שופט/רשם/מזכיר בית משפט". לא נסתרה הטענה כי הערבויות הללו, למעט ערבותו של חיים זווילי, אכן נושאות לכאורה חתימת אחד מנושאי המשרה כחוק. לפיכך עומדים כתבי הערבות בחזקת כשרותם.

שאלה אחרת היא, ועיון היא צריכה, מה דינם של כתבי הערבות החסרים חתימת הנאשם כחותם "ערובה עצמית", שהרי ערבות ערב אינה יכולה לעמוד לעצמה אלא עליה להצטרף אל ערבותו העצמית של העצור (בש"פ 2708/95 הנ"ל בעמ' 234 מול האות ד). מכל מקום, מכלל החייבים על פי כתבי הערבות אין מנוס מלהוציא את העורר חיים זווילי, כאמור. הטענה האחרת, לפיה אין בכתב הערבות פירוט של התנאים שלמילויים ערבים העוררים, אין בה משום ממש.

הערב על פי כתב הערובה נשוא הבקשה, ערב למילוי "אחר תנאי הערובה המפורטים לעיל". משמע - התנאים המפורטים בחלק האחר של טופס הערבות שנועד לחתימת הנאשם. בין "תנאי הערובה" נכלל התנאי: "להתייצב למשפט". תנאי זה הופר על ידי הנאשם ולכן הוא מעמיד את כתב הערבות בפני מימוש.

לשאלת מצבם הכלכלי הקשה של העוררים:

את עיקר דבריו ריכז בא-כוח העוררים בטענה כי חילוט הערבות כבקשת המדינה תביא על העוררים "כיליון כלכלי עד כדי רעב לפת לחם".

שופט קמא שם ליבו גם לטענה זו, באומרו: "ממה שראיתי ושמעתי בזמן הדיון עולה כי כל הערבים הם לכאורה אנשים קשי יום שיש להם קשיי פרנסה ומרעין בישין שונים". עם זאת היה השופט קמא בדיעה שלא ניתן לעזור לעוררים "שכן אם מצאו לנכון לחתום על ערבות, הם צריכים להיות מוכנים לקיים אותם. הרי על סמך חתימתם שוחרר משיב מס' 1

(הנאשם) ממעצר".

כבר עמדנו לעיל על כך, שרשאי בית המשפט להורות על חילוט מקצת סכום הערובה, לפי שיקול דעתו. זאת ועוד: מנוסח טופס הערבות עצמו, עולה כי קיימת אפשרות של חילוט חלקי הואיל וערבותם של הערבים החתומים על טופס הערבות נשוא הבקשה, אינה לסכום מוחלט, כי אם "עד כדי" הסכום הנקוב בכתב הערבות. נוסח זה מאפשר גם הוא "מרחב תימרון" בקביעת סכום החילוט.

הואיל במהלך הדיון הסכימו באי כוח הצדדים כי אם יהיה בית משפט זה סבור שיש מקום לשקול הקטנת סכום הערבות שעל חילוטו החליט בית משפט קמא, כי אז יתבקש בית משפט זה להורות על החזרת התיק לבית משפט קמא על מנת שזה ישמע ראיות בטרם יקבע את סכום החילוט.

לאחר עיון בבקשה ושמיעת טיעוני הצדדים, הנני מחליט לבטל את החלטת בית משפט קמא מיום 4.1.98 וקובע כי הדיון יוחזר לבית משפט קמא על מנת שזה יקבע את סכום החילוט הראוי במקרה זה, לאחר שישמע ראיות, כאמור.