בש"פ 6293/07 טימור פיזולאיב נ. מדינת ישראל

ערר על החלטת בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (כב' השופטת ר' לבהר-שרון ) אשר הורה על מעצרו של העורר עד לתום ההליכים.

1.

בכתב-אישום מתוקן שהוגש נגד העורר לבית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו נטען, כי ביום 17.5.07 בילו העורר וסרגיי טישצנקו (להלן:"סרגיי") בוגרי כפר הנוער "ימין אורד" במופע בפארק הירקון, בו נכח גם פבל קוזלוב (להלן:"המנוח"), שהיה אותה עת חניך בכפר הנוער. בסיומו של המופע המתינו המנוח, וכן העורר וסרגיי

– אשר שתו קודם לשוכרה – בתחנת האיסוף לכפר הנוער. בעודם ממתינים שם, פרץ ויכוח – אשר התדרדר במהרה לתגרת ידיים – בין סרגיי למנוח. רומן שבשורב (להלן:"רומן") בוגר כפר הנוער הפריד בין הניצים, אולם השניים שבו והמשיכו בויכוח. בשלב זה, כך נטען, דחף סרגיי את המנוח לעבר הרצפה והפילו. המנוח ניסה להתרומם אולם העורר, אשר שהה בסמוך, הגיע בריצה לעברו של המנוח ובעט בראשו בחוזקה פעמיים על פי הנטען. כתוצאה מהבעיטות נגרם למנוח שבר קווי גולגלתי אשר הביא לקריעת עורק קרום המוח ולדימום נרחב ממנו וכן לשפשופים והמטומות מסביב לשפה ולעיניים. מעוצמת הבעיטות, נפל המנוח לרצפה והחל לפרכס אולם כעבור מספר דקות, הוא התאושש ועלה להסעה לכיוון הכפר. במהלך הנסיעה סבל המנוח, בין היתר, מכאבי ראש חזקים, בחילות והקאות. מאוחר יותר, כאשר הגיע המנוח לחדרו שבכפר הנוער, הוא התמוטט ואיבד את הכרתו וכתוצאה מכך, אושפז בבית החולים במצב קשה. ביום 4.6.07 נפטר המנוח. בגין אלה, יוחסה לעורר עבירה של חבלה בכוונה מחמירה, לפי סעיף 329(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977.

2.

בד בבד עם הגשת כתב האישום הוגשה בקשה לעצור את העורר עד לתום ההליכים נגדו. בהחלטתו מיום 24.6.07 קבע בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (כב' השופט

ג' נויטל ) כי קיימות ראיות לכאורה להוכחת אשמתו של העורר, וכי קמה בעניינו עילת מעצר. בהמשך, משהוצעה חלופת מעצר בבית אחותו של העורר, הורה בית-המשפט כי העורר יישלח לעריכת תסקיר של שירות המבחן, על מנת לבחון אם ניתן לאיין את מסוכנותו באמצעות חלופת המעצר המוצעת. שירות המבחן עמד על כך שלעורר אין עבר פלילי, וכי עד לאירוע נושא כתב האישום הוא השתלב באופן חיובי במסגרות לימודיות ובשירות צבאי. שירות המבחן לא התרשם כי קיימים דפוסים עברייניים או אלימים באישיותו, והעריך כי רמת הסיכון להמשך מעורבותו במצבים אלימים נמוכה. שירות המבחן העריך עוד, כי העורר הוא אדם "קונפורמי ובעל ערכים נורמטיביים, אשר חש זיקה ומחויבות רבה כלפי בני משפחתו אשר מבקשים לפקח עליו", אולם יחד עם זאת ציין, כי בשל מצב הדחק הקיצוני בו שרוי העורר בגין האירועים, קשה להעריך את הסיכון להימלטות מהליכי משפט. בסיכומו של דבר המליץ שירות המבחן לשחרר את העורר לחלופת מעצר בבית אחותו בכפוף לתנאים מגבילים שונים ולהעמדתו של העורר בפיקוח.

בהחלטה נוספת של כב' השופט ג' נויטל הוא הורה לשירות המבחן להגיש תסקיר משלים בו תיבדק היתכנות התקנת איזוק אלקטרוני בבית אחותו של העורר, אולם שירות המבחן סבר כי ניתן יהיה להסתפק בשחרורו של העורר בתנאים מגבילים ללא איזוק אלקטרוני, כאשר העמדתו בפיקוח שירות המבחן תהווה "אלמנט נוסף מציב גבולות עבורו".

3.

לאחר קבלת התסקיר המשלים בעניין האיזוק האלקטרוני, התקיים דיון נוסף בשאלת מעצרו של העורר, ולאחריו, הורה בית-המשפט המחוזי (כב' השופטת ר' לבהר-שרון ) על מעצרו עד לתום ההליכים. בהחלטה צוין, כי נסיבות ביצוע העבירה ותוצאותיה הן חמורות ביותר, ומעידות על המסוכנות הנשקפת מן העורר. לכך, ציין בית-המשפט, מתווספים הקושי בו נתקל שירות המבחן להעריך את רמת הסיכון להימלטותו של העורר מהליכי משפט וכן העובדה ששאלת האיזוק האלקטרוני לא נבחנה לגופה. בגין אלה, סבר בית-המשפט המחוזי כי אין מקום להורות על שחרורו של העורר לחלופת מעצר, בפרט במצב דברים בו המדינה טרם גיבשה עמדתה באשר לתיקון כתב האישום ולהמרת העבירה המיוחסת לעורר לעבירה של הריגה.

4.

מכאן הערר שלפני בגדרו משיג העורר הן על הקביעה כי קיימות ראיות לכאורה לאישום המיוחס לו,

הן על אי שחרורו לחלופת מעצר. בנושא הראייתי נטען, כי הראיה היחידה המפלילה את העורר היא גרסתו של סרגיי לפיה העורר הגיע לזירת האירוע בריצה ובעט במנוח פעמיים. אולם, טוען העורר, נוכח כך שסרגיי היה שותף מלא לביצועה של העבירה, אין סיבה להעדיף את גרסתו על פני גרסת העורר לפיה סרגיי הוא שהכה את המנוח בתחילה וכאשר הוא עצמו הגיע למקום, ניסה המנוח לתקוף אותו ולכן בעט בו. עוד נטען, כי לא הוכח קיומו של סכסוך קודם בין העורר לבין המנוח, שבגינו רצה להרע למנוח וכי חומרת המעשה המיוחס לו כשלעצמה, אינה יכולה להוות עילה למעצרו. בהמשך טוען העורר, כי נוכח הזמן הרב שחלף בין מועד האירוע לבין התמוטטותו של המנוח קיים ספק בדבר קיומו של קשר סיבתי בין מעשיו של העורר למותו של המנוח. בהמשך טוען העורר כי חילופי המותב שדן בעניינו פגעו בו, שכן בניגוד להשקפתו של השופט נויטל אשר ביקש, בתסקיר השני, לבחון את שאלת האיזוק האלקטרוני בלבד, הרי שהחלטתה של השופטת לבהר-שרון חוזרת לראשית ההליך ולשאלה המקדמית האם ניתן כלל לשחרר את העורר לחלופת מעצר, ומהווה, אפוא, סטייה מן הדרך בה פסע בית-המשפט עד להחלטתה. להשקפת העורר, בנסיבות העניין, אין כל חשש להימלטותו מן הדין ויש ליתן משקל מתאים לתסקירים החיוביים בעניינו.

המשיבה סבורה, כי יש להותיר את החלטתו של בית-משפט על כנה. להשקפתה, המסכת הראייתית הקיימת נגד העורר – בעינה עומדת, והטענה בדבר העדר קשר סיבתי בין מעשיו למותו של המנוח אינה סבירה. עוד טוענת המשיבה, כי החלטותיה של הערכאה קמא ממשיכות זו את זו באופן עקבי וקוהרנטי, בפרט נוכח העובדה

שהתסקיר המשלים לא התייחס באופן ישיר לאפקטיביות האיזוק.

5.

לאחר ששקלתי את טענות הצדדים הגעתי למסקנה כי דין הערר להידחות. ראשית אציין, כי כבית-משפט קמא, אף אני סבור כי קיימות ראיות לכאורה נגד העורר. העורר עצמו ציין בהודעותיו במשטרה כי ראה מרחוק תגרה בין סרגיי למנוח, רץ לכיוון בו התרחשה ובעט במנוח: "כשאני הגעתי בריצה, אז פאבל [הכוונה למנוח, ע' פ'] בדיוק התרומם על הרגליים, אני ראיתי שהוא מסתכל עלי במבט מטורף והוא התרומם תוך כדי שהוא הניף את היד בשביל להכות אותי. אני נבהלתי... ובעטתי עם הרגל בפנים שלו" (הודעת העורר מיום 21.5.07. עוד ראו עמ' 2 להודעת העורר מיום 10.6.07 עמ' 16 למ.ט 116/07). גם לגרסתו של סרגיי העורר הגיע למקום התגרה במרוצה ובעט במנוח פעמיים, אולם לטענתו, העורר בעט במנוח פעמיים ולא פעם אחת בלבד והוא אינו מתאר מצב של איום מצידו של המנוח: "אני דחפתי אותו... הוא נתן לי מכה אני דחפתי אותו בפעם ראשונה. אחר כך הוא דחף אותי עוד יותר חזק. הוא מעד ונפל. טימור [הכוונה לעורר, ע' פ'] בא בריצה והביא לו פעמיים (עמ' 9 לחקירת סרגיי, פרוטוקול 1650א. וכן עמ' 8 להודעת סרגיי, פרוטוקול 1585א). אינני נדרש לשאלת קיומו של קשר סיבתי בין הבעיטות בראשו של המנוח למותו, שכן כתב האישום המונח לפני אינו מייחס לעורר עבירת הריגה אלא עבירה של גרימת חבלה בכוונה מחמירה, ובשלב זה טרם החליטה המשיבה אם יש עילה לתקן את כתב האישום ולייחס לעורר עבירה של הריגה. ממילא לא אוכל להניח לחובת העורר כבר עתה כי יואשם בהריגה, קודם שהמאשימה גמרה בדעתה לעשות כן. מכל מקום, נוכח הודעותיהם של סרגיי ושל העורר קיימות, לדעתי, ראיות לכאורה ברמה מספקת להוכחת העבירה המיוחסת לו בכתב האישום שהוגש – קרי, עבירה של חבלה בכוונה מחמירה.

להשקפתי, המסוכנות הנשקפת מן העורר היא ברורה מאליה, שכן בין אם על רקע של ריב קודם בינו לבין המנוח ובין אם לאו, מחומר הראיות עולה, לכאורה, כי העורר שעט אל תוך ריב לא לו, ופעל באלימות רבה כלפי המנוח אשר ממילא כבר היה שרוע על הקרקע. נתונים אלה מלמדים על המסוכנות הנשקפת מן העורר. מדובר באלימות קיצונית כלפי אדם חסר ישע השוכב על הקרקע: בעיטה בעצמה רבה בראשו, פעמיים על פי הנטען, שגרמה – כאמור – לשבר קווי גולגלתי אשר הביא לקריעת עורק קרום המוח ולדימום נרחב ממנו. קשה להגדיר מי שמתנהג כך לכאורה, כאדם בעל "ערכים נורמטיביים", כפי תפיסתו של שירות המבחן בתסקירו. לאור האמור, חרף המלצתו החיובית של שירות המבחן, איני סבור כי ניתן לאיין מסוכנות פורצת גבולות מעין זו, באמצעות שחרורו של העורר לחלופת מעצר בבית אחותו, הבגירה ממנו במספר שנים מועט בלבד ואשר נוכח אופי המעשים המיוחסים לעורר, ספק בעיני אם תוכל לשמש עבורו כדמות מציבת גבולות עד להכרעה בהליך המשפטי בעניינו. עמדתי זו מתחזקת נוכח חוסר יכולתו של שירות המבחן להעריך את מידת הסיכון להימלטות העורר מהליכי משפט. אציין, כי לא נעלמו מעיני השיקולים לזכותו של העורר, וביניהם, העובדה

שהעורר הוא אדם צעיר נטול עבר פלילי שהיה מעורב באירוע אלים חד-פעמי , כמו גם התסקיר החיובי שהוגש בעניינו. דא עקא, שנוכח הטעמים עליהם עמדתי, חלופת המעצר הקונקרטית שנבחנה, אין בה די כדי לאיין את המסוכנות הנשקפת ממנו.

בשולי הדברים אני מוצא לנכון להעיר, כי טענת העורר לפיה חילופי המותבים בעניינו פגעו בו אינה מקובלת עלי. בהחלטותיו של כב' השופט נויטל הודגש, באופן מפורש, כי ההחלטה להפנות את העורר לתסקיר של שירות המבחן לא נועדה לקבוע מסמרות בשאלת שחרורו לחלופה, אלא אך לבדוק את היתכנותה של אפשרות זו. משכך, ההחלטות המאוחרות בעניינו שניתנו בידי כב' השופטת לבהר-שרון אינן סוטות ממתווה הפעולה שנקבע בהחלטות הקודמות.

על יסוד כל האמור, הערר נדחה.