בש"פ 6342/13 מדינת ישראל נ. יונס אסד

רקע עובדתי ודיוני

1.

מונחת בפני בקשה להארכת מעצר לפי סעיף 62 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996, לתקופה של תשעים יום.

ביום 1.3.13 הוגש נגד המשיב כתב אישום המייחס לו עבירת חבלה בכוונה מחמירה (לפי סעיף 329(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977). לפי העובדות המוצגות בכתב האישום, בתאריך 16.12.12, סמוך לשעה 18:00, ישב נחשון מנחימוב (להלן:

המתלונן ) בחברת אחרים, סביב שולחן בקיוסק בבאר שבע. מנחם סלומון מולעלם שהה בקיוסק באותה העת, וכך ישבו, סביב שולחן אחר בקיוסק, המשיב בחברת אחרים.

בשלב כלשהו פרץ ויכוח בין מולעלם והמתלונן לבין אחר (להלן: האחר ). במהלך הוויכוח, פנה האחר למולעלם, באוחזו סכין, ואיים עליו תוך דחיפתו. המתלונן פנה אל האחר ואמר לו לעזוב אותו. עקב כך, התפתח ויכוח אלים בין המתלונן לבין המשיב והחבורה שישבה עמו, שכלל דחיפות הדדיות. במהלך הויכוח התנפלו המשיב ובני חבורתו על המתלונן והחלו להכותו. המתלונן נפל על הארץ, בין שתי מכוניות החונות מחוץ לקיוסק, והמשיב ובני חבורתו המשיכו להכותו, ואף הטיחו בו אבן גדולה. מולעלם ואנשים נוספים שהיו במקום ניסו להרחיק אותם מהמתלונן, ובשלב זה אחז המשיב בסכין ודקר את המתלונן דקירה אחת בחזהו השמאלי, ודקירה נוספת בבטנו. לאחר מכן נמלט מהמקום.

המתלונן הפצוע פונה לבין החולים, שם אושפז. נוכח התדרדרות במצבו הובהל המתלונן לחדר ניתוח ובמועד הגשת כתב האישום המתלונן היה מאושפז במצב קשה מאד במחלקה לטיפול נמרץ, כשהוא מורדם ומונשם ונשקפת סכנה לחייו.

יחד עם כתב האישום הוגשה בקשה למעצרו של המשיב עד תום ההליכים המשפטיים נגדו, תוך ציון עברו הפלילי של המשיב, הכולל, בין היתר, הרשעות בעבירות של החזקת סכין, אלימות וסמים. בתאריך 15.1.13 התקיים דיון בבקשה, וביהמ"ש קמא קבע שאמנם הניחה המבקשת תשתית ראייתית לכאורית לחובת המשיב, אך יש כרסום בראיות, ולכן יש מקום לבחון חלופת מעצר קונקרטית בעניינו של המשיב. ביהמ"ש דחה את הדיון לקבלת תסקיר ליום 20.2.13, והתסקיר הוגש ביום 11.2.13. שירות המבחן העריך שקיימת רמת סיכון בינונית-גבוהה להישנות התנהגות עוברת חוק, ולא התרשם לטובה מהערבים המוצעים, ולכן לא המליץ על שחרור לחלופת מעצר.

בית המשפט המחוזי קבע, כי יש בחלופה שהוצגה על-ידי המשיב כדי להשיג את תכלית המעצר, והורה על שחרורו. בית המשפט זה קיבל את הערר שהוגש מטעם המדינה, והורה על מעצרו של המשיב עד תום ההליכים המשפטיים נגדו (החלטת כב' השופטת ע' ארבל , בש"פ 1580/13). נקבע כי הראיות הקיימות בתיק מבססות תשתית המצדיקה את מעצרו של המשיב על תום ההליכים, בציון דפוס התנהגות המעיד לכאורה על מסוכנות המשיב לציבור בכללותו. בצירוף עם עברו הפלילי של המשיב, וקביעת שירות המבחן שנשקפת מן המשיב סכנה ברמה בינונית-גבוהה, נפסק שאין בחלופת המעצר כדי לאיין את מסוכנותו של המשיב, ויש להיצמד אפוא לפסיקה המקובלת לפיה במקרה בו מיוחסת לנאשם עבירה של שימוש בסכין לצורך פתרון מחלוקת, דינו, ככלל, מעצר עד תום ההליכים המשפטיים נגדו (בש"פ 2181 מיכאלי נ' מדינת ישראל (22.4.94); בש"פ 748/10 איסקוב נ' מדינת ישראל (18.2.10)).

עד היום התקיימו שתי ישיבות הוכחות (ביום 16.6.13 וביום 3.9.13), בהן העידו מספר עדי תביעה. מועד נוסף להוכחות נקבע ליום 6.11.13.

טענות הצדדים

2.

המבקשת טוענת כי המעשים המיוחסים למשיב מלמדים על מסוכנותו הרבה, הנלמדת מהקלות הבלתי נסבלת בה התנפל על המתלונן, ללא כל מניע קודם, ודקר אותו באכזריות. כן הופניתי לעברו הפלילי, הכולל, בין היתר, הרשעות בעבירות סמים, תקיפת שוטר בעת מילוי תפקידו, תקיפה הגורמת חבלה של ממש ונשיאת סכין למטרה לא כשרה.

בדיון שנערך בפני, טען ב"כ המשיב שדרגת המסוכנות אינה מצדיקה את הארכת מעצרו, ושניתן לחזור לחלופת המעצר שהתקבלה על-ידי בית המשפט קמא. בנוסף לכך, הצביע ב"כ המשיב על סחבת קשה בהתנהלות המדינה בכל הנוגע לתיק זה, ועל סבלו המתמשך של המשיב בשיהוי דינו לאורך זמן.

הכרעה

3.

שני שיקולים עיקריים מנחים את בית המשפט בבקשה מעין זו. האחד – מסוכנותו לכאורה של המשיב, והאחר – קצב המשפט. המקרה חמור מאד לא רק מבחינת התוצאה אלא בהתנהגות לכאורה של המשיב שמאופיינת באכזריות, אלימות קשה והעדר רסן לשליטה בדחפיו. על-פי סיפור המקרה, המשיב לכאורה חילק את האלימות שבה נקט לחלקים שונים, והגדיל עד כדי דקירת המתלונן פעמיים באזורים רגישים בגופו. אם נעבור ממבחן המעשה למבחן העושה, הרי שעברו הפלילי של המשיב מצטרף כמובן כסניף וחיזוק לחששות העומדים בשיקולי המעצר.

באשר למבחן של קצב המשפט, נדמה כי המקרה מורכב יותר. אכן, עסקינן בבקשת הארכה ראשונה, אך מבחינה אובייקטיבית התמונה אינה משביעת רצון. כפי שהיטיב להסביר הסנגור, גלגלי שמיעת הראיות נסעו לאט בשלבים הראשונים של המשפט, על רקע תעודת החיסיון שהגישה המדינה והדחייה שהתבקשה על-ידה כדי להיערך לדיון להסרת החיסיון. מעבר לכך, התקיימו רק שתי ישיבות הוכחות בתיק זה, והדיון הבא קבוע לחודש נובמבר. התביעה הבהירה כי לא נותרו עדים רבים עד לסיום המשפט, ברם, דווקא בשל כך יש לערוך מאמץ לסיים את העניין.

הנה כי כן, נוצר מתח מסוים בין שני המבחנים בתיק זה. בבואי להחליט אם לקבל את הבקשה, לקחתי בחשבון כי מטרת קיומו של דיון בבקשה מעין זו על-ידי בית המשפט היא גם לאפשר מנגנון בקרה ופיקוח על השתלשלות ההליכים, אפילו אם בקשת המדינה להארכה מתקבלת. סבורני כי בנסיבות תיק זה, כאשר לא ניתן להצביע על תרומתה של הסנגוריה לקצב שמיעת המשפט, יש לתת הוראות מתאימות. בקובעי זאת אינני מתעלם מכך שבית המשפט המחוזי עמוס עד עייפה, אך מבחינת בקשה זו עולה כי אכן נדרשים צעדים קונקרטיים כדי לשמור על האיזון בין האינטרס הציבורי לבין זכויות הנאשם הנתון במעצר מעל לתשעה חודשים ממועד הגשת כתב האישום נגדו.

4.

סוף דבר: בית המשפט ייקבע מספר תאריכים נוספים בחודשים נובמבר ודצמבר.

הנני מורה, בהתאם לאמור, על הארכת מעצרו של המשיב, החל מיום 3.10.2013 בתשעים ימים נוספים, או עד למתן פסק דין בת"פ 5453-01-13, בבית המשפט המחוזי בבאר שבע, לפי המוקדם ביניהם.