בש"פ 6474/11 מיכה ששון נ. מדינת ישראל

לפניי בקשה להארכת מועד להגשתה של בקשת רשות ערעור בפלילים.

1.

המבקש הורשע בבית-משפט השלום בירושלים, לאחר ניהול הוכחות, בשני אישומים שעניינם עבירות מס שונות לפי חוק מס ערך מוסף, התשל"ו-1975. דינו נגזר ל- 20 חודשי מאסר בפועל, מאסר על-תנאי וקנס. במהלך הדיון בערעורו לפני בית-המשפט המחוזי, זוכה המבקש בהסכמת המדינה מאחד האישומים בהם הורשע, והוא חזר בו מערעורו על יתר רכיבי הכרעת-הדין. ביום 14.7.2011 נתן בית-המשפט המחוזי את פסק-דינו במסגרתו הופחת עונשו של המבקש ל- 14 חודשי מאסר בפועל (יתר רכיבי גזר הדין נותרו על כנם). עוד נקבע כי על המבקש להתייצב לריצוי עונשו ביום 23.10.2011. יוער כי המבקש היה מיוצג בהליכים אלה על-ידי הסנגוריה הציבורית.

2.

פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי הומצא לבא-כוחו דאז של המבקש ביום 17.7.2011. בהתחשב בימי פגרת הקיץ, המועד האחרון לפי דין להגשתה של בקשת רשות הערעור היה ביום 5.9.2011 . ההליך שבכותרת הוגש ביום 7.9.2011 , קרי- באיחור של יומיים. המבקש טוען כי האיחור נבע "עקב חוסר ידיעה, ובהיותו בלתי מיוצג", וכן מבקש כי ימונה לו סנגור ציבורי על-מנת שיגיש את נימוקי בקשת רשות ערעור מטעמו. המדינה מתנגדת לבקשה.

3.

דין הבקשה להארכת מועד להידחות. אמת, לפי סעיף 201 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 ופרשנותו בהלכה הפסוקה, לא נדרשים "טעמים מיוחדים" לצורך הארכת מועד בהליך פלילי ודי ב"טעם ממשי המניח את הדעת". זאת, בהתחשב במהותו של ההליך הפלילי והשלכותיו על חירות הנאשם, ובשים לב לפערי הכוח היחסיים בין הנאשם לבין המדינה-המאשימה. יחד עם זאת, גם בפלילים הכלל הוא כי יש לעמוד במועדים הקבועים בדין, ולא – ירוקנו מועדים אלה מתוכנם. סטייה מהם תתאפשר כחריג בלבד, במקרים בהם הוכחה הצדקה מספקת לעיכוב בהגשת ההליך.

במקרה דנן, צודקת המדינה בטענתה לפיה סיבת האיחור הועלתה על-ידי המבקש באופן סתמי, בלא לבאר אילו מאמצים עשה על-מנת לברר את המועד הקבוע בדין להגשת ההליך, ואף בלא לפרט כיצד גילה את דבר האיחור. לכך יש להוסיף כי המבקש היה מיוצג בהליכים דלמטה ויש לשער כי היה באפשרותו להיוועץ בעורך-דין לגבי מועד הגשתה של בקשת רשות ערעור מטעמו, ולמצער להגיש בקשת אורכה בתוך המועד הקבוע לכך בדין. המבקש נמנע מלפעול כאמור, ואף נמנע מלצרף תצהיר לתמיכה באמוּר בבקשתו. בהתחשב במחדלים אלה, לא עלה בידי המבקש לבסס טעם המניח את הדעת לאיחור בהגשת ההליך, אף בשים לב לכך שמדובר באיחור שאינו ניכר (ראו והשוו: בש"פ 4104/11 זועבי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 12.6.2011); בש"פ 197/07 אשקי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 11.2.2007); בש"פ 2954/00 מיכאלי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 18.5.2000)).

לכל אלה יש להוסיף כי סיכוייו הלכאוריים של ההליך העיקרי נחזים להיות נמוכים, באשר מדובר בערעור בגלגול שלישי שעניינו חומרת העונש שהוטל על המבקש. הלכה פסוקה היא כי טענות בנוגע לחומרת העונש, כשלעצמן, אינן מקימות עילה למתן רשות ערעור לפני בית-משפט זה, אלא בנסיבות של סטייה ניכרת ממדיניות הענישה. דומה כי אף הסנגוריה הציבורית אינה חולקת על המסקנה בדבר סיכוייו הלכאוריים של ההליך העיקרי, שכן בתגובתה מיום 22.9.2011 צוין כי "במקרהו של המבקש, סברה הסנגוריה הציבורית כי אין הצדקה להגשת בקשת רשות ערעור באמצעותה".

אשר על כן, ובהתחשב במשקלם המצטבר של הטעמים שפורטו, הבקשה להארכת מועד נדחית.