בש"פ 6499/01 חוסין מוחמד סואעד נ. הועדה המקומית לתכנון ובניה - משגב מדינת

בפניי בקשה להארכת מועד להגשת עתירה לדיון נוסף.

1.פסק הדין נשוא העתירה לדיון נוסף אשר המבקש מבקש להגיש ניתן ביום 30.7.01 (השופטים כב' הנשיא א. ברק, השופטת ד. דורנר והשופט י. אנגלרד). בפסק הדין נדחתה בקשת רשות לערער שהופנתה כנגד פסק דין של בית המשפט המחוזי בחיפה. נושא ההתדיינות הוא חוקיותו של צו הריסה מנהלי שהוצא ביחס למבנה שנבנה ע"י המבקש. בנימוקי פסק דינו של בית המשפט העליון נקבע כי "לפנינו, בעיקרו של דבר, מחלוקת עובדתית באשר לשאלה אם חובת ההתייעצות קויימה כדין. בעניין זה קבעה הערכאה הדיונית כי חובה זו קויימה כדין. כשלעצמי גישתה זו נראית לי. אינני רואה כל סיבה לדון בערעור שני אם הכרעה זו נכונה היא אם לאו". בית המשפט קבע כי מועד ביצוע ההריסה המנהלית, תוך שלושים ימים, יחל ביום מתן פסק הדין.

2.בקשת הארכה לצורך הגשת העתירה לדיון נוסף הוגשה ביום 21.8.01. בנימוקי הבקשה נטען כי בא כוחו של המבקש קיבל מאת המבקש את התיק יום לפני הגשת הבקשה, בשעות הערב. בבקשה נטען כי האיחור במסירת החומר לעורך הדין היה בתום לב, וכי אם תדחה הבקשה יגרם למבקש נזק בלתי הפיך.

המדינה מתנגדת לבקשה. היא טוענת כי על פניה אין העתירה נשוא הבקשה מגלה עילה לקיומו של דיון נוסף בפסק דינו של בית המשפט העליון. עוד נטען כי אין בבקשה כל הסבר מדוע אחר המבקש בהגשת הבקשה. על יסוד טיעונים אלה מתנגדת המדינה למתן הארכה המבוקשת.

3.דין הבקשה להידחות.

המועד להגשת עתירה בדיון נוסף הינו תוך חמישה עשר ימים מיום מתן פסק הדין נשוא העתירה (תקנה 4 לתקנות סדר הדין בדיון נוסף, תשמ"ד - 1984). הארכת המועד האמור טעונה הוכחתו של טעם מיוחד (הסיפא לתקנה 4 האמורה). בהקשר זה נפסק כי "...יש לנהוג גישה קפדנית ומצמצמת בבקשות להארכת מועד להגשת עתירה לדיון נוסף, על מנת למנוע את השהיית תוקפו של פסק דין סופי" (המ' 589/68 האניה אנטוריה נ. פיירמנס פנד חברה לביטוח בע"מ, פסקי דין כ"ב 699).

הבקשה שבפניי אינה מצביעה על טעם מיוחד. אין בה כל הסבר להשתהותו של המבקש, אשר גרמה להחמצת המועד להגשת העתירה לדיון נוסף. לעניין זה אין תום ליבו של המבקש יכול לבסס טעם מיוחד כאמור. אותם הדברים אמורים בכך בעובדה שהמבקש אינו משפטן (ראו החלטת הרשם ב. אוקון בבשג"ץ 4582/01 שפי נ. עיריית מעלה האדומים (27.6.01, טרם פורסם)). לא למותר לציין בהקשר זה כי המבקש היה מיוצג בהליכים הקודמים, לרבות בדיון בבקשת הרשות לערער, שהתקיים ביום 30.7.01.

למעשה, די בטעם זה כדי להביא לדחיית הבקשה שבפניי. עם זאת אוסיף, כי החלטתי שלא להעתר לבקשה מתחזקת נוכח העובדה שעל פניה הכרעתו של בית המשפט בבקשת הרשות לערער אינה מתיימרת לפסוק הלכה. כידוע, דיון נוסף בפסק דין של בית המשפט העליון ניתן לקיים כאשר נפסקה בפסק הדין הלכה חשובה, חדשה או קשה (סעיף 30(ב) לחוק בתי המשפט (נוסח משולב) התשמ"ד - 1984). על פי נימוקי פסק הדין מיום 30.7.01 מבוססת ההכרעה על זיהוי המחלוקת שבין הצדדים כמחלוקת עובדתית בעיקרה, אשר בית המשפט לא ראה מקום לדון בצדקתה בשבתו כערכאת ערעור שניה. בנסיבות אלה, נראה לי כי אין העתירה מגלה לכאורה טענה ממשית בדבר עילה לקיום הדיון הנוסף המבוקש.

סוף דבר, הבקשה נדחית. המזכירות תעביר, ללא דיחוי, העתק של החלטה זו לצדדים.