בש"פ 6523/13 פלוני נ. מדינת ישראל

1.

לפניי בקשת רשות ערר על החלטתו של בית-המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופטת

ש' וסרקרוג – סג"נ), בעמ"ת 36471-09-13, מיום 20.9.2013, אשר בגדרה קיבל בית-המשפט את עררה של המשיבה על החלטתו של בית משפט השלום בחדרה (כב' השופטת ה' אסיף ), במ"ת 46696-04-13, מיום 17.9.2013.

הליכים קודמים

2.

נגד המבקש הוגש כתב אישום, במסגרתו ייוחסו לו העבירות הבאות: מספר עבירות של תקיפת בת זוג בנסיבות מחמירות, לפי סעיפים 382(ב)(1) ו-379 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין ); מספר עבירות של תקיפת קטין בנסיבות מחמירות, לפי סעיפים 382(ב)(2) ו-379 לחוק העונשין; שתי עבירות של תקיפת קטין הגורמת חבלה של ממש, לפי סעיף 368ב(א) סיפא לחוק העונשין; מספר עבירות של איומים, לפי סעיף 192 לחוק העונשין; ועבירה של מעשה מגונה, לפי סעיף 348(ג) לחוק העונשין.

יצוין, כי כתב האישום ייחס למבקש, את ביצוען של עבירות האלימות, הנזכרות לעיל, כלפי בני משפחתו – אשתו ושלושת ילדיו; וכן ביצוע עבירות איומים ומעשה מגונה באשתו (להלן: המתלוננת ).

3.

בד בבד עם הגשת כתב האישום, הגישה המשיבה בקשה למעצרו של המבקש עד לתום ההליכים המשפטיים בעניינו.

4.

בדיון בבקשה, אשר התקיים בבית משפט השלום, לא התעוררה מחלוקת בנוגע לקיומן של ראיות לכאורה לאשמתו של המבקש, ולפיכך, הוא נסוב, בעיקרו, סביב מידת מסוכנותו של המבקש, וקיומה של חלופת מעצר, שיהיה בה כדי לאיין מסוכנות זו. על-כן, הורה בית המשפט, לשירות המבחן לערוך תסקיר מעצר, שיתמקד בנושאים אלו.

מתסקיר המעצר, אשר הוגש לבית משפט השלום, עולה, כי המבקש הינו גבר נשוי, כבן 37 שנים ואב לשלושה, אשר עלה לארץ מן הקווקז, בשנת 1991, ונכון למועד עריכת התסקיר, הינו מובטל ומתקיים מדמי אבטלה. כמו-כן, תוארה בתסקיר תופעה של מקרי אלימות במשפחה, הן מילולית והן פיזית, מצד המבקש כלפי אשתו וילדיו. שירות המבחן העריך, כי הסיכון העתידי הנשקף מהמבקש כלפי משפחתו, הינו " גבוה מאוד ", וכי המפקחים אשר נבחנו במסגרת התסקיר, " הפגינו עמדה מגוננת" כלפי המבקש , ועל-כן הם יתקשו, להערכת שירות המבחן, לשמש מקור סמכות, אשר יפיג את מסוכנותו הרבה של המבקש. נוכח זאת, הומלץ שלא לשחרר את המבקש לחלופת מעצר.

בית משפט השלום ציווה, בהתאם להמלצת התסקיר, על מעצרו של המבקש עד לתום ההליכים נגדו, ברם, הוא הותיר צוהר לבחינה מחודשת של החלטה זו, במידה שתוצג בפניו חלופת מעצר נאותה. ואכן, הוגשה על-ידי המבקש בקשה לעיון חוזר בהחלטה האמורה, בגדרה הוצעה חלופת מעצר נוספת, ובית משפט השלום הורה על עריכת תסקיר משלים, שיתמקד בבחינת אפשרות זו. ואולם, אף בתסקיר המשלים, חזר שירות המבחן על המלצתו, לפיה אין מקום לשחרורו של המבקש לחלופת המעצר שנבחנה. זאת, כיוון שגם המפקחים החדשים, אשר הוצעו, התאפיינו ביחס אוהד למבקש ועל-כן סביר שלא יביאו מזור למסוכנותו.

חרף המלצה זו, הורה בית משפט השלום, ביום 14.7.2013, על שחרורו של המבקש, למעצר בית מלא, הכולל איזוק אלקטרוני, בדירתו השכורה של אחי המבקש, בבת-ים, ובפיקוחם של " שני מפקחים לפחות " (מתוך קבוצה של ארבעה, מבין המפקחים האפשריים, שנבחנו במסגרת התסקירים). עוד הוחלט, על תנאים של הפקדת סכום של 5,000 ₪ במזומן; חתימת המבקש על ערבות בסכום של 15,000 ₪; וכן, חתימתם של כל אחד מן המפקחים על ערבות בסכום של 15,000 ₪. בית משפט השלום סבר, כי הנמקתו של שירות המבחן, בנוגע לשאלה מדוע לא יוכלו המפקחים, אשר נבחנו במסגרת התסקיר, לשמש כמפקחים ראויים, עבור המבקש, לקתה בחסר. זאת, נוכח הפסיקה, לפיה אין חובה כי המפקחים יאמינו באשמתו של נאשם פלוני בעבירות המיוחסות לו. לפיכך, ועל סמך התרשמותו החיובית מחלק מן המפקחים המוצעים, הורה בית המשפט על שחרורו של המבקש לחלופת מעצר, כמפורט לעיל.

5.

המשיבה הגישה ערר על החלטתו זו של בית משפט השלום לבית המשפט המחוזי בחיפה, אשר קיבל את הערר, וציווה על מעצרו של המבקש עד לתום ההליכים נגדו. בהחלטתו, עמד בית המשפט המחוזי, על " המשקל המוגבר ", אשר יש לתת להמלצתו של שירות המבחן, בנוגע לעבירות שעניינן אלימות במשפחה. בית המשפט המחוזי הסתמך בהחלטתו על פסיקה, לפיה, ככלל, לא יסטה בית המשפט, מהמלצה בעלת אופי שלילי כלפי הנאשם, שניתנה על-ידי שירות המבחן. נקבע, בהקשר זה, כי הערכאה קמא, לא הביאה טעם " כבד משקל " דיו, כדי להצדיק את חריגתה מהמלצתו של שירות המבחן, תוך סטייה מהפסיקה האמורה, וזאת, אף בהנחה כי שניים מהמפקחים, הם אכן, מפקחים ראויים. לבסוף, ציין בית המשפט המחוזי, שהחלטתו של בית משפט השלום חסרה התייחסות מספקת לעמדת המתלוננת, כנדרש במקרים כגון דא.

בשולי דבריו, הוסיף בית המשפט המחוזי, כי לאחר מסירת עדותה של המתלוננת, בתיק העיקרי, ניתן יהיה לשוב ולבחון, פעם נוספת, את האפשרות לשחרורו של המבקש ממעצר.

6.

לאחר שנשמעה עדותה של המתלוננת בפני בית המשפט השלום, בתיק העיקרי, הגיש המבקש לבית המשפט, בקשה לעיון חוזר בהחלטה לעוצרו עד לתום ההליכים. בהחלטתו, ציין בית משפט השלום, כי עדותה של המתלוננת, שימשה כגורם המרכזי, שעמד לנגד עיניו של בית המשפט המחוזי, כאשר מצא להתערב בהחלטה לשחרר את המבקש לחלופת מעצר, וציווה על מעצרו עד לתום ההליכים. לפיכך, ומשנשמעה עדות זו, זה לא מכבר, קבע בית משפט השלום, כי " משתנה התמונה ", ונפתחת הדרך להורות על שחרורו של המבקש לחלופת מעצר, בתנאים שנקבעו על-ידו, בהחלטתו מיום 14.7.2013, במסגרתה הורה על שחרורו של המבקש מהמעצר.

7.

המשיבה הגישה, פעם נוספת, ערר על החלטה זו, לבית המשפט המחוזי בחיפה, אשר, ביום 20.9.2013, נעתר לערר. בית המשפט המחוזי, הבהיר, כי הדיון, במקרה דנן, צריך להתמקד במסוכנות הרבה הנשקפת מהמבקש כלפי בני משפחתו, ולא סביב החשש לשיבוש הליכי המשפט, כפי שעולה, בין השיטין, מהחלטתו של בית משפט קמא. לפיכך, ומאחר שלדעת בית המשפט המחוזי, לא השתנה דבר, לעניין מסוכנותו של המבקש, מהמועד בו ניתנה החלטתו הקודמת, קיבל בית המשפט המחוזי את הערר והורה על מעצרו של המבקש עד לתום ההליכים המשפטיים נגדו.

יצוין, כי כאשר קבע בית המשפט המחוזי, כי עצם מתן עדותה של המתלוננת, לא הביא לשינוי, ככל שהדבר נוגע למסוכנות הנשקפת מן המבקש, הוא הוסיף, כי שונים היו פני הדברים, לו היה נגרם כרסום ראייתי במהלך העדות, " עד כדי ערעור משמעותי של כתב האישום ", אך לא כך היה הדבר.

הבקשה לרשות ערר

8.

ביום 1.10.2013, הגיש המבקש, באמצעות בא כוחו, עו"ד עאדל בויראת, את בקשת רשות הערר המונחת לפניי. במסגרת הבקשה, נטען על-ידי בא-כחו של המבקש, כי בהחלטתו, מיום 20.9.2013, חרג בית המשפט המחוזי, מהסמכות הנתונה בידיו. זאת, כאשר בית המשפט המחוזי התמקד בשאלת קיומן של ראיות לכאורה, וקבע, כי לא חל כרסום ראייתי בתיק, מבלי להידרש לעדותה של המתלוננת; ומשלא נדרש לבחינה מחודשת של חלופת המעצר, כפי שהוא הנחה את עצמו לנהוג, בהחלטתו הקודמת.

דיון והכרעה

9.

לאחר שעיינתי בבקשה ובצרופותיה, נחה דעתי כי דינה להידחות.

הלכה היא, כי דיון בנושא מעצר ב" גלגול שלישי ", לפי סעיף 53(א1) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן: חוק המעצרים )), שמור למקרים מיוחדים, בהם מתעוררת שאלה משפטית בעלת חשיבות עקרונית, החורגת מעניינם של הצדדים להליך, וכן במקרים בהם קיימות נסיבות חריגות ומיוחדות המצדיקות זאת (ראו, מני רבים, בש"פ 5721/12 בביקר נ' מדינת ישראל (14.8.2012); בש"פ 3334/13

ישראלוב נ' מדינת ישראל (14.8.2012); בש"פ 2786/11 ג'ריס נ' מדינת ישראל

(17.4.2011)). במסגרת בקשתו, בא-כוחו של המבקש לא טרח לטעון, כי המקרה דנן מציג בפני בית משפט זה, שאלה עקרונית כלשהי, החורגת מעניינם של הצדדים לבקשה. כמו-כן לא סברתי, כי הבקשה מעלה טעמים יוצאי דופן או נסיבות חריגות, שיש בהם משום עילה למתן רשות ערר, ולפיכך דין הבקשה להידחות.

אף לגופם של דברים, לא מצאתי כי יש בבקשה זו כל ממש. כפי שציין, בצדק, בית המשפט המחוזי בהחלטתו, עדותה של המתלוננת, לא הפחיתה במאום ממסוכנותו של המבקש, ולפיכך, נראה, כי שגה בית משפט השלום, כאשר הורה על שחרורו של המבקש, באותם תנאים שקבע קודם לכן.

בא-כוחו של המבקש תלה את כל יהבו באמרת אגב של בית המשפט המחוזי, בה נאמר, כי אפשר שתוצאת החלטתו היתה שונה, לו חל כרסום מהותי בתשתית הראייתית, הקיימת בעניינו של המבקש. אין כל רבותא באמירה זו, שכן סעיף 21 לחוק המעצרים מורה, כי קיומן של ראיות לכאורה להוכחת אשמתו של הנאשם, הינן תנאי הכרחי (אך לא תנאי מספיק), על-מנת להורות על מעצרו של נאשם עד לתום ההליכים במשפטו. ואולם, במקרה דנן, השאלה הנוגעת לקיומן של ראיות לכאורה אינה רלבנטית, שהרי בדיון, אשר נערך ביום 30.4.2013, הסכים המבקש כי קיימות בעניינו ראיות לכאורה להוכחת אשמתו, וביום 12.9.2013, אף הודה המבקש בחלק מעובדות כתב האישום. לפיכך, נראה, כי הדיון בשאלת קיומן של ראיות לכאורה, התייתר, והוא אינו משליך על החלטתו של בית המשפט המחוזי, מיום 20.9.2013, וככל שהתעוררה סוגיה זו, במהלך הדיון, אירע הדבר באופן אגבי.

סבורני, כי החלטתו של בית המשפט המחוזי, מיום 20.9.2013, בגדרה הורה בית המשפט על מעצרו של המבקש עד לתום ההליכים במשפטו, נומקה כדבעי, ולא נמצא בה כל פגם.

לאור האמור, לא מצאתי כי קיימת הצדקה לדון בעניינו של המבקש ובטענותיו במסגרת של הליך שיפוטי נוסף, ולפיכך, הנני דוחה את הבקשה למתן רשות לערור.