בש"פ 6567/07 עיסא פריג' נ. מדינת ישראל

ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בחיפה מיום 16.7.07 בב"ש 3081/07 (כב' השופט מ' רניאל ) בגדרו נדחה ערר על החלטת בית משפט השלום קריות מיום 12.6.07 בב"ש 938/07 (כב' השופטת א' קנטור ), אשר הורה על מעצרו של העורר עד לתום ההליכים במשפטו בת.פ. 591/07.

1.

ביום 7.6.07 הוגש נגד העורר כתב אישום לבית משפט השלום קריות (ת.פ. 591/07). כפי הנטען בכתב האישום, בלילה שבין יום 26.5.07 ליום 27.5.07, במועד כלשהו בין השעות 23.00 עד 5.00, העורר, ביחד עם אחר או אחרים, פרץ לבית בקרית טבעון (להלן: הבית). הם נטלו מן הבית מספר חפצים, ובכללם שני כרטיסי אשראי ורשיון הנהיגה שהיו שייכים לבעל הבית, וכן את רכבו. בהמשך, בשעה 5.20 או בסמוך לכך, נהג העורר בכביש מס' 5, סמוך למחלף קסם, ברכב מסוג דייהטסו (להלן: הרכב), בזמן שהוא פסול מלהחזיק או לקבל רשיון נהיגה. העורר לא ציית להוראת שוטר (להלן: גלעד) שהורה לו לעצור, תוך שהוא נוהג ברכב במהירות גבוהה, סוטה מהנתיב, ומנסה לפגוע בניידת משטרה בה נהג גלעד. בסמוך לכניסה לכפר קאסם נצפה העורר משליך חפצים מן הרכב, שלאחר שנתפסו נמצא כי אלו רשיון הנהיגה וכרטיסי אשראי השייכים לבעל הבית (להלן: החפצים). העורר המשיך לנסוע ברכב בתוך כפר קאסם, תוך שהוא נוהג באופן נמהר ורשלני, עד שהצליח להימלט מגלעד. בגין כל אלה נאשם העורר בעבירות של התפרצות למקום מגורים, עבירה לפי סעיף 406(ב) לחוק העונשין, התשל"ז - 1977 (להלן: חוק העונשין); גניבה, עבירה לפי סעיף 384 לחוק העונשין; הפרעה לשוטר במילוי תפקידו, עבירה לפי סעיף 275 לחוק העונשין; מעשי פזיזות ורשלנות, עבירה לפי סעיף 338(א)(1) לחוק העונשין; נהיגה רכב מנועי ללא רישיון, עבירה לפי סעיף 10(א) לפקודת התעבורה [נוסח חדש]; נהיגה ללא פוליסת ביטוח בת-תוקף, עבירה לפי סעיף 2(א) לפקודת ביטוח רכב מנועי [נוסח חדש], התש"ל – 1970; ואי ציות להוראות שוטר, עבירה לפי תקנה 23(א)(1) לתקנות התעבורה, התשכ"א – 1961.

המדינה עתרה לבית משפט השלום למעצרו של העורר עד לתום ההליכים. בית המשפט קיבל את הבקשה. נקבע כי קיימות ראיות לכאורה להוכחת כל העבירות המיוחסות לעורר (לא היתה מחלוקת כי קיימות ראיות לכאורה להוכחת עבירות התעבורה). נקבע כי יש עילה למעצרו של העורר נוכח המסוכנות הנשקפת ממנו, וכי אין ליתן בו האמון הנדרש לצורך שחרורו לחלופת מעצר.

על החלטת בית משפט השלום הוגש ערר לבית המשפט המחוזי. בית המשפט דחה את הערר. נקבע כי קיימות ראיות לכאורה להוכחת העבירות בהן נאשם העורר, וכי מקומן של תהיות שונות שהציג העורר, בעת ניהול המשפט. נקבע כי נסיבות ביצוע העבירות, ועברו הפלילי של העורר, מקימים עילה למעצרו עד לתום ההליכים, ולא ניתן לשחררו לחלופת מעצר בכלל, ולזו שהציע – מעצר בית בבית אמו, שם הוא מתגורר דרך כלל – בפרט. בית המשפט התייחס עוד לטענה כי משפטו של העורר קבוע רק לחודש ינואר 2008. נקבע כי הדבר אינו תקין, אך התרופה לכך היא בהקדמת מועד שמיעת המשפט, ולא בשחרורו של העורר ממעצר. מכאן הערר שלפני.

2.

העורר טוען כי לא קיימות ראיות לכאורה להוכחת עבירות ההתפרצות והגניבה (עבירות הרכוש). העורר טוען כי אין לסמוך על עדותו של גלעד כי זיהה שהחפצים הושלכו מן הרכב בו נהג, שכן באותה עת ניהל גלעד מרדף אחר שלושה רכבים, ואין לדעת מאיזה רכב נזרקו החפצים. נטען כי בהודעתו של גלעד קיימות בנוסף תמיהות רבות נוספות. עוד טוען העורר כי מדוחות איכון של הטלפון הנייד שברשותו עולה כי בשעה 24.10 ובשעה 4.39 הוא היה בכפר קאסם. דוחות אלה תומכים, להשקפתו, בגרסתו, בשל המרחק שבין כפר קאסם לקרית טבעון. עוד נטען כי מלבד "החזקה התכופה" הנלמדת מן הקישור (המוכחש) בין העורר לחפצים, אין כל ראיה הקושרת את העורר להתפרצות. כך למשל, לא הוצגו טביעות אצבע מן החפצים או מן הבית. הוסף כי עבירות התעבורה כשלעצמן אינן מקימות חזקת מסוכנות שלא ניתן לאיין בדרך של חלופת מעצר. בהודעת הערר נטען בנוסף כי היה על בית המשפט להביא במניין שיקוליו את המועד המאוחר שנקבע לשמיעת המשפט – בחודש ינואר 2008, אולם בדיון לפני עדכנו הצדדים כי שמיעת המשפט נקבעה ליום 25.9.07, כך שטענה זו אינה עומדת עוד על הפרק.

המדינה מתנגדת לערר. לשיטתה, קיימות ראיות לכאורה להוכחת האשמה. בהתייחס למסוכנות, מדגישה המדינה כי עבירות התעבורה בהן נאשם העורר בוצעו במהלך מרדף, כאשר העורר נוהג נגד כיוון התנועה, במהירות גבוהה, תוך שהוא מנסה לפגוע בניידת המשטרה. כן מדגישה המדינה את עברו הפלילי של העורר, וכי הוא סיים לרצות עונש מאסר רק לפני מספר חודשים.

דיון והכרעה

3.

המחלוקת בין הצדדים מתמקדת בשאלת קיומה של תשתית ראייתית לעבירות הרכוש. העורר אינו מכחיש כי הוא נהג ברכב, אך מכחיש כי מרכב זה הושלכו החפצים, ובכך עיקר המחלוקת העובדתית בין הצדדים, שכן לא נטען כי קיימת ראייה אחרת הקושרת את העורר לאירוע הפריצה.

הזיהוי של הרכב בו נהג העורר כזה ממנו הושלכו החפצים נלמד מעדותו של גלעד. כך תוארו הדברים במזכר שנרשם על ידו ביום 27.5.07:

"רמזור לפני פארק סיביל פנה ימינה לכיוון הכפר ואני מבחין לפתע כי נזרק משהו מהרכב אני מיד בולם פותח את הדלת ורואה כי נזרק מהרכב רשיון נהיגה. לציין כי שמרתי על קשר עין עם הרכב מרגע שנזרק ועד לרגע שנתפס על ידי אני מיד ממשיך בנסיעה ומבחין שוב ברכב אחרי רמזור פארק סיביל אני נצמד אליו שוב ..."

בדוח פעולה נוסף שנרשם על ידי גלעד ביום 4.6.07 כדי "לציין מספר דברים נוספים אשר יבהירו את דוח הפעולה שלי" נרשם כך:

"במהלך מנוסתו של הרכב נזרק מצד הנהג רשיון נהיגה כאשר ראיתי את הרשיון נזרק. בלמתי פתחתי את דלת הנהג שלי. הרמתי אותו ומייד המשכתי בנסיעה אחרי הרכב זיהיתי אותו שוב ...".

בדוח פעולה של השוטר נתן שרעבי נכתב כך:

"ברמזור לפני פארק סיביל השוטר גלעד גורן הבחין לפתע כאשר הנהג ברכב דייטסו זרק דבר מהחלון. גלעד בלם בפתאומיות ופתח את דלת הנהג ומבחין ברשיון רכב. יש לציין שהיה שמירה על קשר עין עם הרכב החשוד. גלעד הרים את הרשיון ומיד המשיך בנסיעה אחריו ומצליח להיצמד אליו ...".

נוכח עדותו זו של גלעד, ומשאין מחלוקת כי העורר הוא שנהג ברכב, קיימת תשתית ראייתית לכאורית המקשרת את העורר לחפצים. טענות העורר כי גלעד לא יכול היה לזהות את הרכב ממנו הושלכו החפצים הן טענות נגד מהימנות עדותו, שמקומן בהליך העיקרי. זה גם מקומן של הטענות לסתירות בין ההודעות שמסר גלעד בהתייחס לשאלה האם כאשר הוא עצר את הרכב הוא זיהה כי הושלך ממנו רשיון נהיגה, או גם הרים את הרשיון. מכל מקום, בשלב הנוכחי, כאמור, יש בדברים שצוטטו כדי לבסס את התשתית הנדרשת של ראיות לכאורה.

משנמצא כי קיימות ראיות לכאורה לפיהן העורר הוא שהשליך את החפצים, ובהעדר גרסה – למעט הכחשה – מצדו של העורר להימצאות החפצים אצלו, נמצא כי קיימת תשתית ראייתית לכאורית להוכחת עבירות הרכוש שבכתב האישום, נוכח כלל החזקה התכופה. נזכיר, כי כרטיסי האשראי ורשיון הנהיגה נגנבו מהבית בסמוך לפני שנזרקו מן המכונית בה נהג העורר (השוו: בש"פ 1188/07 מדינת ישראל נ' מליחאת (לא פורסם, 7.2.07 – להלן: עניין מליחאת ); בש"פ 11040/03 חאסן נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 4.1.04)). טענת העורר כי מדוחות איכון של הטלפון הנייד שברשותו עולה כי בשעה 24.10 ובשעה 4.39 הוא היה בכפר קאסם, אינה שוללת את האפשרות כי הוא היה ממבצעי עבירות הרכוש. גם הטענה כי לא הוצגו טביעות אצבע של העורר מן הבית או מן הכרטיסים אינה משנה את התמונה. בהקשר זה אציין, כי כעולה מחומר החקירה (דו"ח חיפוש טביעת אצבעות מיום 27.5.07) נערכה בדיקה לאיתור טביעות אצבע בבית, אך כאלה לא נמצאו. לצרכי השלב הנוכחי, בהעדרן של ראיות נוספות שיקשרו את העורר למעשים המיוחסים לו, אין כדי לשלול את כוחן הראייתי של אלה הקיימות. מכל מקום, טענות אלו תתבררנה לגופן על ידי הערכאה הדיונית, ולא לנו להכריע בהן בשלב זה.

4.

נוכח המסקנה כי קיימות ראיות לכאורה להוכחת העבירות המיוחסות לעורר בכתב האישום, איני סבור כי נפל פגם בהחלטת בית המשפט להורות על מעצרו עד תום ההליכים. מן העורר נשקפת מסוכנות הנלמדת הן מביצוע העבירות – הכוללות פריצה לבית מגורים בשעת לילה מאוחרת, הן מאופן הנהיגה ברכב – שהיה נמהר ורשלני, תוך נהיגה בניגוד לכיוון התנועה, וכאשר העורר סירב לציית להוראות השוטרים, ולפי הנטען אף ניסה "להוריד" את ניידת המשטרה מן הכביש. נוסף על כך, עברו הפלילי של העורר מכביד. למרות גילו הצעיר, לחובת העורר הרשעות בעבירות רכוש וגניבה. הוא ביצע את המעשים המיוחסים לו בעת שתלוי ועומד נגדו עונש מאסר על תנאי, וכאשר סיים לרצות עונש מאסר רק לפני מספר חודשים – ביום 31.12.06. נוכח כל אלה קמה עילה למעצרו של העורר נוכח המסוכנות הנשקפת ממנו (השוו: עניין מליחאת,

פסקה 6). מסכים אני למסקנת בית המשפט המחוזי, כי חלופת המעצר שהוצעה על ידי העורר – מעצר בית בבית אמו שם הוא מתגורר דרך כלל – אין בה להפיג את המסוכנות הנשקפת מן העורר. בכך יחזור העורר לסביבה בה ביצע את המיוחס לו, ובמצב דברים שכזה, גם בהטלת תנאים מגבילים לא יהיה כדי לאיין את המסוכנות הנשקפת ממנו. עם זאת, ככל שיהיה בידי העורר להציע חלופת מעצר אחרת, שונה במהותה, יהיה רשאי לפנות בבקשה לעיון מחדש לבית משפט השלום, ואיני מחווה דעה בעניין זה.

סוף דבר – הערר נדחה.