בש"פ 6742/01 יגאל בן הרוש נ. מדינת ישראל

בפניי בקשה להאריך את המועד להגשת ערעור על פסק דין פלילי של בית המשפט המחוזי בתל אביב יפו.

1.המבקש מייצג בבקשה זו את עצמו. פסק הדין עליו הוא מבקש לערער ניתן בת"פ 40236/00, ביום 26.12.00. בקשת הארכה שבפניי הוגשה ביום 29.8.00, כשמונה חודשים לאחר מתן פסק הדין. בפסק הדין, הורשע המבקש בשתי פרשיות. האחת, סידרה של גניבת 11 אופנועים בין החודשים יוני ואוגוסט שנת 2000. המבקש הורשע כי היה בעלים של מוסך נייד ועסק בתיקון אופנועים וקטנועים, ומתן שירותי רכב, לרבות גרירה וחילוץ של אופנועים. הוא הורשע גם בעבירת זיוף, בכך שיצר חותמת הנושאת כיתוב של עורך דין והטבעתה על טופסי יפוי כוח להעברת בעלות ברכב.

הפרשה השנייה בה הורשע המבקש נוגעת לקבלה במירמה של כרטיס אשראי מאת לקוח של המוסך בו עבד בחודש דצמבר 1998. על פי העובדות, בהן הודה המבקש, רכש במשך חודש ימים מוצרים ושירותים שונים באמצעות הכרטיס האמור, בסכום כולל של מעל ששת אלפים ש"ח. הרכישות כללו קניית שני מכשירי פלאפון.

בגין כל אלה, בהם הודה המבקש, נגזרו עליו ארבע שנות מאסר לריצוי בפועל. ריצוי העונש החל ביום 27.12.00, על פי האמור בבקשה שבפניי.

2.הבקשה שבפניי מכוונת להארכת מועד לצורך הגשת ערעור על גזר הדין בלבד, באשר המבקש הורשע על פי הודאתו בעובדות כתב האישום. בבקשה טוען המבקש, כי אחרי מתן גזר הדין לקה בהלם עמוק וקהות חושים, שמנעו ממנו לפעול. הוא מוסיף, כי היה מאוכזב מהופעתה של באת כוחו בבית המשפט המחוזי בתל אביב יפו, וכי לא נותרו לו אמצעים כספיים או אחרים להגיש את ערעורו. הוא מוסיף, כי תהליך קליטתו בבית הכלא היה ארוך, ולא היו לו האמצעים לחשוב כי ניתנת לו הזכות לעתור להקלה בעונשו. בין כתלי הכלא, הוא טוען, זכה המבקש לסיוע ולתמיכה בעריכת עתירתו והגשתה, ו"רק בדרך זו התעודד לצאת מקהות חושיו וההלם שלקה בהם". הוא מוסיף, כי יש לו סיכוי רב להפחית מן העונש שהוטל עליו, בעיקר נוכח נסיבות אישיות שהוא מפרט בתצהיר שצירף לבקשה. במצב זה, מתבקשת הארכה להגשת הערעור.

המדינה מתנגדת לבקשה, בהטעימה כי המבקש לא נתן הסבר סביר לאיחור הרב בהגשת בקשתו.

3.אין בידי להעתר לבקשה שבפניי.

(א) המסגרת לדיון בבקשה למתן ארכה להגשת ערעור פלילי מצויה בסעיף 201 לחוק סדר הדין הפלילי, התשמ"ב1982-. סעיף זה אינו מגביל את שיקול דעתו של בית המשפט, ואינו מתנה את שיקול הדעת בקיומם של טעמים מיוחדים לאיחור. מקובל לראות בהוראה זו כמקנה שיקול דעת רחב בדיון בבקשה להארכת מועד להגשת ערעור פלילי (ראו ב"ש 230/86 עצמון נ' מדינת ישראל , פ"ד מ(2) 353). ביסוד גישה זו מצויות הן הלשון ה"פתוחה" של הוראת סעיף 201, והן הרגישות המוגברת הטמונה בהליך הפלילי, הנובעת מן הקלון הכרוך בו ומחומרת תוצאותיו.

(ב) בעקבות חקיקת חוקי היסוד אף הובעה העמדה, כי נקודת האיזון במסגרת שיקול הדעת האמור נוטה עוד יותר לטובת ההיעתרות למתן ארכה, וזאת נוכח עיגונה החוקתי של זכות היסוד לחירות במסגרת חוק יסוד: כבוד האדם וחרותו (ראו החלטת הרשמת מ' אגמון בבש"פ 822/99 שכטר נ' מדינת ישראל , פ"ד נד(1)1). עמדה זו נתמכת בעיגונה החוקתי של הזכות לפנייה לערכאות, אשר נמצא לה יסוד בזכות לכבוד שבחוק היסוד הנזכר (פסק דינו של השופט ת' אור בע"א 3115/93 יעקב נ' מנהל מס שבח מקרקעין , פ"ד נ(4) 549). במסגרת עמדה זו, ניתן משקל מוגבר לשיקול שעניינו מניעת עיוות דין מנאשמים או נידונים, תוך מתן משקל נמוך יותר, בהשוואה לנהוג בעבר, לשיקולים הנוגעים למשך האיחור בהגשת הערעור ולסיבתו.

עם זאת, גם כיום תוחם חוק סדר הדין הפלילי את המועד להגשת ערעור על פסק דין פלילי לפרק זמן של 45 ימים. זהו הכלל. מתן ארכה היה, ונשאר גם כיום, היוצא מן הכלל, אשר יש להניח לו תשתית מתאימה. הצורך בהסדר זה נובע לא רק מן הצורך של המדינה, כמי שמנהלת הליכים פליליים, "לדעת כי ההליכים נסתיימו, וכי המדינה לא תוטרד עוד..", אלא גם מן הצורך ש"הציבור יידע שמי שהורשע אכן נותן את הדין ומרצה את עונשו מייד עם תום משפטו." (דברי הרשמת מ' אגמון בעניין שכטר הנ"ל).

הצורך בהסדר זה נעוץ גם בכך, שמימושה של זכות הערעור מחייב הפעלתן של מערכות, אשר בראשן מערכת בתי המשפט, המספקות שירות לכלל הציבור . פירושה המעשי של היעתרות גורפת לבקשות ארכה, כדבר שבשיגרה, אינו אלא ביטול המועדים להגשת ערעורים. התוצאה בלתי נמנעת מכך תהא יצירת אנדרלמוסיה בבתי המשפט לערעורים. ממילא יהיה בכך גם כדי לחבל בשירות הניתן על ידיהן לכלל הציבור.

בשל כך, גם כיום ניתן משקל ממשי לשיקולים הנוגעים להערכת התנהגותו של הנאשם או הנידון, העותר להארכת מועד להגשת ערעור. גם כיום נדרש הסבר סביר לאיחור בהגשת ערעור. בד בבד, ניתן משקל גם לאורכו של האיחור, ובין השניים ישנה זיקת גומלין הדוקה: ככל שמידת האיחור תהא ארוכה ומשמעותית יותר, ממילא יידרש לאיחור צידוק חזק יותר (ראו דברי השופט ד' לוין בפרשת עצמון , בפיסקה 9, המובאים בעניין שכטר הנ"ל).

עם זאת, מקום בו קיימת טענה ממשית לעיוות דין, במיוחד כאשר הדברים נוגעים להרשעה או להשתת עונש מאסר לריצוי בפועל, עשויה טענה כזו לגבור, במקרים המתאימים, על השיקולים האמורים, כפי שבואר לעיל (פיסקה (ב)).

4.(א) מה עולה מעובדות המקרה שבפניי? מצד אחד נראה לי, כי בנסיבות העניין לא הצביע המבקש על טעם סביר כלשהו לאיחור. טענת המבקש להלם ולקהות חושים שארכו שמונה חודשים, ואשר מנעו ממנו הגשת ערעור, היא טענה שקשה לקבלה כהסבר ממשי. הטענה אינה נתמכת במסמכים או תעודות שהן על מצב נפשי קשה, אשר היה בכוחו למנוע את הגשת הערעור במועד. וכבר נפסק לעניין זה, בפרשה בה נטען כי הלם של בעל הדין נוכח הליך משמעתי שננקט נגדו מנע ממנו הגשת בקשה לדיון נוסף במועד, כי

"מחלתו של בעל דין, וניתן לומר אף מצבו הנפשי בכלל זה, המונעת ממנו לפעול במועד, יכולה להוות טעם מיוחד להארכת מועד; ואולם נדרש, לכל הפחות, שיוכח קשר סיבתי בין המחלה לבין אי נקיטת ההליך במועד, היינו, שבעטיה של המחלה נבצר מבעל הדין לפעול במועד.. בענייננו, על פי החומר שבפני, המדובר, למרבה הצער, במצוקה נפשית המלווה את המבקש תקופה ארוכה, ולא ניתן לייחס למצב מתמשך זה את אי הגשת העתירה לדיון נוסף במועד."

(דברי הרשמת א' אפעל - גבאי בבש"פ 3947/94 קרמזין נ' ועד מחוז תל אביב של לשכת עורכי הדין , דינים עליון לו 101, בפיסקה 3).

דברים אלה יפים גם במקרה שבפניי, ואף מקל וחומר, בהעדר טענה או ראייה למחלה בה לקה המבקש. גם בבקשה שבפניי אין כדי לספק הסבר ממשי להשתהות המבקש, ודאי לא הסבר הנדרש נוכח השתהות כה ארוכה של כשמונה חודשים בהגשת הבקשה.

(ב) אוסיף לכך, כי המבקש אינו חולק, ואינו יכול לחלוק, על כך שידע כי המועד להגשת ערעור הוא 45 ימים מיום מתן פסק הדין בעניינו. יש להזכיר, כי בעת מתן פסק הדין היה המבקש מיוצג. יש להניח שדבר זה הוסבר לו על ידי באת כוחו. מכל מקום, אין הוא טוען אחרת. זאת ועוד, דבר קיומה של הזכות לערער והמועד להגשת ערעור אף אוזכרו, כמצוות הדין, בפסק דינו של בית המשפט המחוזי. לכן, טענתו העיקרית של המערער כאילו משך שמונה חודשים תמימים "לא היו לו האמצעים לחשוב כי ניתנת לו הזכות לעתור להקלה בעונשו" (סעיף 5 לבקשה) תלויה על בלימה, ואין לקבלה.

(ג) אוסיף כי המבקש אינו מפרט אם פנה לסנגוריה הציבורית על מנת שזו תספק לו ייצוג לשם הגשת ערעור, או אם נקט במהלכים כלשהם לצורך הגשת ערעור. גם על רקע זה קשה להעתר לבקשה שבפניי לצורך מתן ארכה.

(ד) שקלתי גם האם עולה לכאורה מן החומר שבפניי כי בגזר דינו של בית המשפט המחוזי נגרם למבקש עיוות דין, אשר עשוי להצדיק היעתרות לבקשה חרף האיחור הרב וחסר ההסבר בהגשתה. בניגוד לנטען על ידו בהודעת הערעור שצירף לבקשתו, בית משפט קמא היה מודע והתחשב בשיקולים לקולא בעניינו, לרבות נסיבותיו האישיות והעדר עבר פלילי לחובתו (גזר הדין, עמוד 10, שורות 10 עד 16; עמוד 11, שורות 8 עד 11, וכן שורה 19). מנגד, בית המשפט עמד באריכות על אופיין המתוכנן, השיטתי והמקצועי של העבירות בהן הורשע המבקש, ועל התקופה הארוכה עליה נפרשו. בית המשפט נתן משקל לתסקיר שירות המבחן, אשר לא ראה בחרטת המבקש חרטת אמת, ואשר הדגיש כי המבקש פעל משיקולים רציונליים של רווח והפסד, ולא ייחס למעשיו את החומרה הראויה. כן ניתן בגזר הדין משקל ניכר לשיקולי הרתעה. טענות הערעור לעניין "מעידה" של המערער, או של חרטה מצידו, נדונו איפוא לגופן בפסק הדין ונדחו.

במצב זה, אינני סבור כי מן הבקשה והודעת הערעור, כשהן נקראות אל מול גזר הדין בעניינו של המבקש, עולה עיוות דין כזה, המצדיק מתן ארכה על רקע האיחור הרב, ונעדר ההסבר הסביר, בבקשה שבפניי.

לפיכך, הבקשה נדחית.