בש"פ 6825/14 איליה פטרוקוביץ נ. מדינת ישראל

ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופט א' כהן ) מיום 5.10.2014 במ"ת 12927-09-14, בגדרה הורה על מעצרו של העורר עד לתום ההליכים המשפטיים נגדו.

1.

נגד העורר, כבן 23, ושני נאשמים נוספים, הוגש ביום 4.9.2014 כתב אישום המייחס להם עבירות של תקיפה בנסיבות מחמירות ממניע גזעני לפי סעיף 382(א) בצירוף סעיף 144ו' לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: החוק ) ועבירת חבלה במזיד ברכב ממניע גזעני לפי סעיף 413ה בצירוף סעיף 144ו לחוק.

2.

על פי הנטען בכתב האישום, ביום 23.8.2014 בסביבות השעה 4:00 לפנות בוקר, הגיע העורר לאיזור "כיכר החתולות" במרכז העיר ירושלים ועצר מונית בה נהג המתלונן, בן מיעוטים. השנים סיכמו כי המתלונן יסיע את העורר לקריית יובל תמורת 60 ₪, והעורר נכנס למונית והתיישב במושב הנוסע הקדמי. במקביל, נכנסו למונית שני הנאשמים הנוספים והתיישבו במושב האחורי על מנת להצטרף לנסיעה. המתלונן פנה לעורר ואמר לו כי הסיכום ביניהם נגע לנוסע אחד בלבד, אולם העורר והנאשמים הפצירו במתלונן להתחיל בנסיעה, והאחרון עשה כן.

עם תחילת הנסיעה, החלו שני הנאשמים הנוספים להתווכח ביניהם באשר ליעד הנסיעה, ומדבריהם הבין המתלונן כי בכוונתם לבצע שתי עצירות. המתלונן ציין כי סוכם על עצירה אחת בלבד, אך הנאשמים הורו לו להמשיך בנסיעה. בהמשך, העורר רצה לעשן במונית והמתלונן ביקש שלא יעשה כן. העורר גם הגביר את עוצמת הרדיו במונית ללא רשותו של המתלונן, והעורר והנאשמים הנוספים החלו שלושתם לצחוק על המתלונן.

במהלך הנסיעה, החלו העורר והנאשמים להשמיע אמירות גזעניות כלפי המתלונן, באומרם "כוס אמא של הערבים, כוס אמא של החמאס". או-אז, הכה העורר את המתלונן והדף את ראשו, תוך שהוא אומר "כוס אמא של הערבים, וגם אותך אנחנו נזיין". המתלונן, אשר עצר אותה עת ברמזור, חש מאוים והוציא את הטלפון הנייד שלו בכדי להרתיע את העורר והנאשמים, אולם אלו המשיכו לתקוף אותו באגרופים ולקלל אותו.

בעקבות המכות שספג, עצר המתלונן את המונית בתחנת אוטובוס ונמלט ממנה. העורר והנאשמים יצאו מהמונית, ואחד הנאשמים האחרים רדף אחר המתלונן והרחיקו מהמקום. לאחר מכן, השלושה בעטו במונית, והעורר נעמד על מכסה המנוע של המונית, בעט בשמשה הקדמית וגרם לניפוצה. לבסוף, ברחו השלושה מהמקום.

כתוצאה ממעשיהם של העורר והנאשמים נגרמו למתלונן מכות יבשות בראשו ונפיחות באצבע ימין, וכן, נגרם למונית נזק בשווי 1,300 ₪.

3.

בד בבד עם הגשת כתב האישום נגד העורר והנאשמים הנוספים, הוגשה בקשה למעצרם של השלושה עד תום ההליכים נוכח קיומן של ראיות לכאורה, מסוכנותם, הנלמדת מנסיבות ביצוע העבירות ועברם הפלילי, והחשש כי שחרורם יסכן את ביטחון הציבור.

ביום 11.9.2014 התקיים דיון בבקשה בפני בית משפט קמא. העורר הסכים לקיומן של ראיות לכאורה ועילת מעצר, והצדדים הסכימו על עריכת תסקיר מעצר.

בתסקיר המעצר ציין שירות המבחן כי העורר שיתף פעולה בעבר עם גורמי הטיפול בשירות המבחן לנוער, ודיווח אודות השתלבותו במעגל התעסוקה באופן יציב יחסית טרם מעצרו. מנגד, ציין שירות המבחן כי נראה שהעורר מתקשה להתייחס לדפוסיו הבעייתיים, ונתוני אישיותו מצביעים על נוקשות בחשיבה ונטייה למגננה. עוד עמד שירות המבחן על הרקע הפלילי של העורר; חבירתו לקבוצות שוליים; ובעיה בתחום השימוש לרעה בחומרים פסיכו-אקטיביים, כאשר מחד גיסא העורר מכחיש בעיה זו, ומאידך גיסא אמר כי ביום האירוע היה תחת השפעת אלכוהול ולכן מתקשה לזכור פרטים. לאור האמור, התרשם שירות המבחן כי רמת הסיכון להישנות עבירות ומעורבות בהתנהגות פוגענית כלפי אחרים הינה גבוהה. אשר על כן, ועל אף התרשמות חיובית של שירות המבחן מהמפקחים המוצעים (אמו וסבתו של העורר), לא המליץ שירות המבחן על שחרורו ממעצר.

4.

ביום 1.10.2014 התקיים דיון בבקשה בפני בית משפט קמא. העורר טען כי מסקנת שירות המבחן, ולפיה יש לו בעיית אלכוהול, איננה מבוססת. עוד נטען, כי לאור התרשמות שירות המעצר מהמפקחים המוצעים ויכולתם לאיין או להפחית את מסוכנות העורר יש לשחררו לחלופת מעצר.

בהחלטתו מיום 5.10.2014, קבע בית משפט קמא כי על אף שההחלטה הסופית לעניין חלופת מעצר נתונה לשיקול דעתו של בית המשפט, שירות המבחן הינו הגורם המקצועי האמון על בחינת התאמתם של המפקחים והחלופה לנאשם הספציפי. לפיכך, נדרשים טעמים כבדי משקל על מנת לסטות מהמלצות שליליות הקבועות בתסקיר. בשורה התחתונה, ונוכח מהות העבירות, עילת המסוכנות, העבר הפלילי והתסקיר השלילי, בית משפט קמא הורה על מעצרו של העורר עד תום ההליכים.

על כך נסב הערר שבפניי.

5.

העורר טען כי המקרה דנן נכנס לגדר אותם מקרים חריגים בהם אין לאמץ את ההמלצה השלילית של שירות המבחן. לדידו, המסקנות אליהן הגיע שירות המבחן באשר למסוכנותו של העורר אינן מבוססות על ממצאי בדיקה, אלא על אימוץ עובדות כתב האישום, הסקת מסקנות לחובת העורר, והתרשמות בלתי אמצעית; כי הערכת מסוכנותו כגבוהה אינה מתיישבת עם עובדות כתב האישום, באשר העבירה המיוחסת לעורר אינה מתוכננת, אלא התרחשה אגב סכסוך כספי על מחיר הנסיעה במוניתו של המתלונן. העורר גרס, כי הוא שמר על רצף תעסוקתי טרם מעצרו, ושעות עבודתו מצביעות על היעדר בעיה טיפולית בתחום הסמים או האלכוהול. לבסוף, נטען כי המפקחות המוצעות – אמו וסבתו – נמצאו כחלופה ראויה על ידי שירות המבחן, וכמי שמסוגלות למלא את תפקיד הפיקוח באחריות.

6.

דין הערר להידחות.

בבוא בית המשפט לאזן בין עילת המסוכנות לבין האפשרות לשחרר נאשם או חשוד לחלופת מעצר, שומה עליו לבחון את המעשה והעושה. "מקבילית הכוחות" המשמשת אותנו בסוגית הקשר בין עוצמת הראיות לבין הנכונות לבחון חלופת מעצר, יכולה לשמש גם כאן. לעיתים, המעשה בנסיבותיו הוא בעוצמה שיש בה כדי להעיד על מסוכנותו האינהרנטית של העושה, ולעיתים, המאפיינים של העושה הם כאלו שיש בהם כדי להקהות את החשש למסוכנות, על אף המעשה המיוחס לו.

7.

המעשים המיוחסים לעורר משלבים בריונות וגזענות יחדיו. בריונות כשלעצמה היא תופעה שמעכירה את תחושת הבטחון האישי של האזרח ברחוב ופוגעת בסדר הציבורי. במקרה דנן מדובר במעשי בריונות כנגד נהג מונית אשר בגין התנהגותם הפרועה של העורר וחבריו, שהשתלטו בהדרגה על המונית – תחילה ביצירת אווירה פרועה, לאחר מכן הדיפת ראשו תוך כדי נסיעה ולבסוף הכאתו באגרופים – נאלץ לנטוש את המונית ולהימלט על נפשו. לקינוח, עלה העורר על מכסה המנוע ובאקט של וונדליזים ואלימות בעט וניפץ את שמשת המונית, מה שללא ספק "הוסיף" לתחושת הנינוחות והבטחון האישי של העוברים ושבים.

בית משפט זה אמר את דברו לגבי הצורך להגן על מוכרים בפיצוציות או מתדלקים בתחנות דלק אשר חשופים למעשי שוד (ראו דברי השופט רובינשטיין בע"פ 9647/09 שור נ' מדינת ישראל , פסקה י"א (14.10.2010) (להלן: עניין שור )). בדומה, שומא על בית המשפט להגן על נהגי מוניות מפני התנכלויות ומעשי בריונות אשר ממררים את חייהם ופוגעים במשלח ידם ובבטחונם האישי. נהגי מוניות הם טרף קל למעשי שוד ובריונות כמי שעובדים גם בשעות הקטנות של הלילה וכמי שנדרשים להסיע את כל מגוון האוכלוסיה ואינם יכולים לברור את לקוחותיהם. עמד על כך זה מכבר השופט רובינשטיין באומרו "חובתו של בית המשפט להגן על אנשי עמל, כמו נהגי מוניות, הנותנים שירות לציבור גם בשעות שאינן שיגרתיות, ונחשפים לגחמות זדון של עבריינים" (ע"פ 10828/04 טלאל נ' מדינת ישראל

(16.6.2005) . עוד על הצורך להגן על נהגי מוניות ראו עניין שור

וע"פ 4571/11 אדלר נ' מדינת ישראל (6.2.2012)).

מבלי להידרש למאפיינים הפסיכולוגיים העומדים מאחורי תופעת בריונות-הרחוב, שחלקם מצאו ביטוי גם בתסקיר שירות המבחן, יש לעמוד על קנקנה של התופעה. בריונות היא הלך רוח, דרך, שיטה בה פועל אדם כדי להטיל אימה על סביבתו, אם כדי לפרוק כעסים או רגשי נחיתות, אם כדי להתנשא על אחרים אם כדי להשיג מטרה מסוימת. בריונות-רחוב אשר מלווה באלימות, כמו במקרה דנן, מעידה לכאורה על מסוכנות, על אחת כמה וכמה שעה שהיא מונעת מתוך אידיאולוגיה גזענית: "כאשר הרקע למעשה הוא פשע שנאה, המסוכנות של המעשה היא אינהרנטית, באשר פשע שנאה ניזון ויונק משורשיה של אידיאולוגיה רעילה (החלטתי בבש"פ 3199/14 מדינת ישראל נ' וינברג , פסקה 14 (7.5.2014)). הדברים נכונים עוד יותר בימים אלה של תבערה ביחסי יהודים-ערבים בירושלים ו"בהקשר זה אף אין להתעלם מהמצב הנפיץ השורר בירושלים בתקופה האחרונה, מה שאף מוסיף לחומרת המעשה נוכח השלכותיו האפשריות על המצב בעיר הבירה" (החלטתי בבש"פ 6289/14 מדינת ישראל נ' אסרף , פסקה 15 (29.9.2014)).

ודוק: אבהיר כי ההתחשבות במצב השורר בשטח אינה למטרות הרתעה, שהרי חוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים) התשנ"ו-1996 אינו מכיר בהרתעה כמטרה לגיטימית. אלא, שהמצב בשטח הוא אחד הפרמטרים להערכת מסוכנות, שהרי מסוכנות אינה נבחנת בחלל ריק, אלא על רקע של מציאות נתונה. כך, מן המפורסמות כי חלופת מעצר אינה הרמטית ואינה נדרשת להיות הרמטית, אך לא דומה נטילת סיכון מסוים במצב רגיעה לנטילת סיכון במצב בו השטח תוסס. מכאן, שהמצב השורר בשטח הוא נסיבה "חיצונית" המהווה אחד הפרמטרים הרלבנטיים בבחינת עילת המסוכנות.

8.

תסקיר המעצר שבחן את עניינו של העורר אינו מלהיב בלשון המעטה, ולא בכדי לא המליץ שירות המבחן על שחרורו לחלופת מעצר.

העורר מוכר לשירות המבחן עוד מקטינותו ולו הרשעה קודמת בעבירה של החזקת סמים לשימוש עצמי. העורר המשיך לבצע עבירות על אף צו פיקוח ותוכנית שיקום בשירות המבחן לנוער וכיום תלוי ועומד נגדו כתב אישום נוסף בגין התפרצות למקום מגורים וניסיון גניבה. קיימת אי בהירות לגבי השימוש של העורר באלכוהול, והעורר עצמו טען בפני שירות המבחן כי בעת ביצוע המעשים היה תחת השפעת אלכוהול. אכן, שירות המבחן מצא כי אמו וסבתו של העורר הן מפקחות ראויות, אך מפקחים ראויים לחוד וחלופת מעצר ראויה לחוד. בין השניים יש כמובן קשר הדוק, אך לא קשר הכרחי, וגם מפקח ראוי אינו ערובה לחלופה ראויה.

9.

אשר על כן אני דוחה את הערר.