בש"פ 6852/13 תמימי חאלד נ. מדינת ישראל

ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופט א' דראל ) שהורה על מעצרו של העורר עד לתום ההליכים המתנהלים נגדו.

1.

נגד העורר, בן 22, הוגש כתב אישום המייחס לו ולאחר (להלן: בלאל ) עבירות של שוד בנסיבות מחמירות לפי סעיף 402(ב) לחוק העונשין, התשל"ז-1977; החזקת סכין לפי סעיף 186(א) לחוק העונשין; והדחה בחקירה לפי סעיף 245(ב) לחוק העונשין. לפי כתב האישום, ביום 6.8.2013 בשעות הלילה שהו המתלונן וחברו, רשדי, ברמאללה. בסמוך לשעה 2:00 בלילה נסעו השניים במונית שירות לקלנדיה בדרכם לביתם שבחיזמה. בזמן שהותם שם ולאחר שסעדו, נעצר לידם רכב מאזדה שבו היו העורר ובלאל. ברכב נהג העורר ובלאל ישב לצדו. העורר פנה למתלונן ולרשדי ושאל אותם כיצד להגיע לירושלים. לאחר דין ודברים עלו המתלונן ורשדי לרכב במטרה להראות לעורר ולבלאל את הדרך. במהלך הנסיעה פנה בלאל וביקש מהמתלונן ומרשדי טלפון סלולארי. המתלונן מסר לבלאל את מכשיר הטלפון שלו מסוג "אייפון 4". בלאל התקשר בטלפון ואמר לנוכחים כי אין מענה. הוא המשיך להחזיק בטלפון עד שנענה לבקשת המתלונן להשיב לו את המכשיר. בעת שהגיעו לכביש המוביל לחיזמה, ירדו המתלונן ורשדי מהרכב. הם הסבירו לעורר ולבלאל כיצד להמשיך בנסיעה. לאחר שירדו מהרכב ביקש העורר מהמתלונן שימסור לו את הטלפון משום שברצונו להתקשר לאדם שידריך אותו בהמשך הנסיעה. המתלונן מסר לעורר את המכשיר והניח את ידיו על סף החלון של דלת הנהג. העורר מסר את המכשיר לבלאל והחל בנסיעה מהירה, המתלונן אחז בסף החלון והחל לרוץ עם הרכב. בלאל שלף מהמושב האחורי סכין מתקפלת בעלת להב של 8 ס"מ ואיים באמצעותה על המתלונן שירפה מאחיזתו. לאחר עשרות מטרים של נסיעה, ומשהעורר האיץ את נסיעת הרכב, הרפה המתלונן מאחיזתו בסף חלון הרכב ונפל אל הכביש. העורר ובלאל המשיכו בנסיעה עד למחסום, אך שם נעצרו לאחר שהמתלונן ורשדי צעקו לעבר שוטרי המחסום כי נשדדו. בחיפוש שנערך על גופם, אותרו הטלפון הנייד של המתלונן וסכין. במהלך החיפוש צעק העורר אל רשדי "למה אתה מתלונן", והעורר ובלאל איימו על המתלונן ורשדי כי יחטפו ויהרגו אותם, ואף יגיעו וייקחו אותם מביתם בחיזמה. באותו יום, בעת שהמתלונן שהה בתחנת המשטרה, אמרו לו העורר ובלאל מתוך תא המעצר: "עוד ניפגש", "אתה תצטער", "נבוא לחיזמה" ו-"כשאנחנו נצא מהכלא אנחנו נהרוג אותך".

2.

בד בבד עם כתב האישום, הגישה המדינה בקשה לעצור את העורר ובלאל עד לתום ההליכים. בדיון שהתקיים ביום 14.8.2013 הסכימה באת כוח העורר לקיומן של ראיות לכאורה. בהמשך להסכמה זו הורה בית המשפט (כב' השופט ע' שחם ) על הכנת תסקיר מעצר. בהחלטה נוספת שניתנה באותו יום הורה בית המשפט על מעצרו של בלאל עד לתום הליכים וזאת בהינתן העבר הפלילי שלו וקיומו של מאסר על תנאי בקשר לאותן עבירות. באשר לעורר – שירות המבחן התרשם שנשקפת ממנו רמת סיכון בינונית-גבוהה להישנות התנהגות פוגעת, אולם סבר כי החלופה המוצעת – מעצר בית מלא בבית הוריו – תוכל לאיין במידה סבירה את המסוכנות הנשקפת ממנו. עוד צוין כי בין המשפחות נערכה סולחה. בסופו של דבר המליץ שירות המבחן לשקול חלופת מעצר בבית ההורים בדרך של מעצר בית מלא.

3.

בית המשפט המחוזי (כב' השופט א' דראל ) קבע כי המעשה המיוחס לעורר הוא חמור ומצביע על מסוכנות בדרגה גבוהה; וכי התנהגות שכזו אינה מקימה את מידת האמון שיש לתת בנאשם שאכן ימלא אחר התנאים שהוטלו עליו בחלופת המעצר. הוטעם כי אומנם מדובר באדם צעיר שאין לו עבר פלילי, אולם אף שהתסקיר הוא "חיובי" במסקנתו, הרי שהתייחסותו לעורר רחוקה מלהיות כזו; וכי הערכת הסיכון להישנות התנהגות פוגעת הייתה בינונית-גבוהה. בית המשפט ציין כי אין הוא מתעלם מכך ששירות המבחן התרשם לחיוב מהוריו של העורר, אולם קבע כי אין די בכך שהמפקחים המוצעים הם טובים, אחראיים ומסורים, מאחר ששהותו הכפויה בבית עלולה ליצור מעין "סיר לחץ רווי מתחים"; וכי יש קושי מובנה בפיקוח של ההורים. לבסוף ציין בית המשפט כי אף אם יתכן שיש בסולחה שנערכה בין המשפחות כדי להקהות במידת מה מהסיכון הנשקף למתלונן ולעד, אין בכך די. אשר על כן, הורה בית המשפט המחוזי על מעצרו של העורר עד לתום ההליכים.

4.

הערר שלפניי מכוון להחלטת בית המשפט שלא לשלוח את העורר לחלופה של מעצר בית בבית הוריו. באת כוח העורר טוענת כי העורר נעדר עבר פלילי; התסקיר שניתן בעניינו חיובי והמליץ על שחרורו לחלופה שהוצעה; וההתרשמות של שירות המבחן מהערבים – הוריו של העורר – הייתה חיובית. על כן, לשיטתה, היה מקום להורות על שחרורו לחלופה. באת כוחו המלומדת של העורר הביעה הסכמה להידוק הפיקוח שהמליץ שירות המבחן באמצעות הפקדת ערובות הולמות ופיקוח אלקטרוני.

המשיבה טוענת כי החלטת בית המשפט המחוזי מנומקת ומאוזנת ואין עילה להתערב בה. לשיטתה, התמונה העולה מהתסקיר אינה חיובית ומגלה רמת סיכון בינונית עד גבוהה להישנות התנהגות פוגעת. התסקיר המליץ על שחרור למעצר בית, אך בד בבד התייחס לכך שההורים מזדהים עם העורר ונוטים להקל בעבירה שביצע לכאורה. כמו כן טוענת המדינה כי מדובר בעבירה שהיא בגדר "מכת מדינה".

5.

לאחר שנתתי דעתי לטענות הצדדים ועיינתי בתסקיר המעצר, באתי למסקנה שדין הערר להתקבל באופן שהעורר ישוחרר לחלופת מעצר בבית הוריו בהתאם להמלצת שירות המבחן ובכפוף לתנאים שיפורטו להלן. אין חולק כי העבירה המיוחסת לעורר היא חמורה ומצביעה על מסוכנת הנשקפת ממנו. מעבר לשוד עצמו, העורר ובלאל איימו על המתלונן והעד, ניסו לגרום להם שלא להעיד ולשבש את ההליך המשפטי, וזאת בחלוף שעות לאחר האירוע וכשהם מצויים בתא מעצר. כמו כן, עיון בתסקיר המעצר מגלה תמונה מורכבת. מצד אחד, שירות המבחן התרשם כי העורר נוטה לטשטש ולצמצם את האירוע, ומצד שני כי הוא מצטער על דרך התנהלותו ומכיר בכך שהיה עליו לנהוג אחרת. שירות המבחן העריך כי רמת הסיכון הנשקפת מהעורר להישנות התנהגות פוגענית היא בינונית-גבוהה. אולם מנגד ציין כי מדובר בצעיר ללא עבר פלילי אשר עבד באופן יציב ויש לו כוחות פנימיים לנהל אורח חיים מתפקד. אשר לחלופת המעצר, צוין כי לצד הנטייה של הוריו – המפקחים הפוטנציאליים – לצמצם את חומרת העבירה ולהזדהותו של אביו עם המחיר הכבד שבנו משלם בעקבות מעצרו, חלופת מאסר בביתם תוכל לאיין במידה סבירה את המסוכנות הנשקפת מהעורר לנוכח יחסי הסמכות השוררים בין העורר והוריו והבנת האחרונים את הנדרש מהם כמפקחים. כמו כן צוין כי ה"סולחה" בין המשפחות היא גורם נוסף המפחית את הסיכון. על רקע זה, בסופו של דבר המליץ שירות המבחן לשחרר את העורר למעצר בית מלא בצירוף צו פיקוח מעצרים כגורם מהדק פיקוח.

6.

הגם שמקובלת עלי המסקנה כי נשקפת מהעורר מסוכנות, אין בכך כדי לגרוע מן החובה הסטטוטורית לבחון בכל מקרה לגופו אם "לא ניתן להשיג את מטרת המעצר בדרך של שחרור בערובה ותנאי שחרור שפגיעתם בחירותו של הנאשם, פחותה" (סעיף 21(ב)(1) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996; בש"פ 5744/10 יחיא נ' מדינת ישראל (5.8.2010); בש"פ 4165/09 חאג' יחיא נ' מדינת ישראל (20.5.2009)). המשיבה טוענת בהקשר זה כי העבירה המיוחסת לעורר – שוד של טלפון סלולארי – היא בגדר "מכת מדינה" (השוו: ע"פ 588/13 פלוני נ' מדינת ישראל , פסקה 13 (27.8.2013)). ברם, גם בעובדה זו אין כדי לגרוע מן החובה, כאמור, לבחון אם ניתן לנטרל את המסוכנות בדרך של חלופת מעצר (השוו: דנ"פ 2316/97 גנימאת נ' מדינת ישראל , פ"ד מט(4) 589, 617-616 (1995)). בהינתן עברו הנקי של העורר, גילו הצעיר והמלצת שירות המבחן לשחררו לחלופת מעצר – אני סבור כי בנסיבותיו הקונקרטיות של המקרה ניתן לאיין את מסוכנותו באמצעות חלופה של מעצר בית מלא בבית הוריו, בפיקוחם ובפיקוח אלקטרוני. העורר ישוחרר אפוא בערובה, בכפוף לתנאים המצטברים הבאים: (1) הפקדת סך של 15,000 ש"ח במזומן; (2) הפקדת התחייבות עצמית והתחייבות של המפקחים בסך של 25,000 ש"ח לכל התחייבות; (3) הטלת פיקוח אלקטרוני; (4) פיקוח מעצרים לשישה חודשים. ההפקדות יבוצעו בבית המשפט המחוזי בירושלים, אשר יורה על שחרורו של העורר לאחר שבדק כי התקיימו כל התנאים שנמנו בפסקה זו.

הערר מתקבל אפוא, כמפורט בפסקה 6 לעיל.