בש"פ 6859/11 משה בית עדה נ. מדינת ישראל

בקשת רשות לערור על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' השופט ע' מודריק ) שקיבל את ערר המדינה על החלטת בית משפט השלום בתל אביב-יפו (כב' השופט ש' בקר ), והורה על מעצר המבקש עד תום ההליכים.

1.

נגד המבקש ושלושה נוספים הוגש כתב אישום, שבמסגרתו מיוחסות לו עבירות של גרימת חבלה ופציעה בנסיבות מחמירות, הסגת גבול לבצע עבירה, סחיטה בכוח, איומים שיבוש הליכי משפט והכשלת שוטר במילוי תפקידו. הרקע הכללי לכתב האישום הוא סכסוך שכנים בבניין מגורים בנוגע לחנייה. הנאשמים – שאחד מהם דייר בבניין (להלן: עמר ) – הוזעקו על-ידי דייר אחר, שביקש מעמר לבוא ולסייע לו לפתור סכסוך בנוגע לחנייה שנתגלע בינו לבין חבר של אחת הדיירות בבניין (להלן בהתאמה: המתלונן והמתלוננת ). כשהגיעו הנאשמים אל הבניין, נכנסו לדירת המתלוננת ותקפו באלימות רבה את המתלונן שישב במרפסת הדירה. בתוך כך, איים אחד הנאשמים על המתלוננת לעזוב את הדירה תוך 48 שעות "אחרת ישחטו אותך". לאחר מכן, עזבו הנאשמים את המקום. כתוצאה מהתקיפה, נשברה ארובת עינו הימנית של המתלונן, ונגרמו לו חבלות ודימומים ברחבי גופו. כחודש וחצי לאחר מכן, הגיעו שוטרים לביתו של המבקש בניסיון לאתרו. המבקש לא התייצב לחקירה במועד שהבטיח, ונעצר – יומיים לאחר מכן – בדירת מסתור השייכת לאחר. המבקש התנגד בכוח למעצרו על-ידי השוטרים.

2.

בד בבד עם הגשת כתב האישום, ביקשה המדינה לעצור את המבקש וחבריו עד תום ההליכים. בית משפט השלום (כב' השופטת י' הניג ) קבע כי קיים כרסום בראיות לכאורה נגדו, שכן מדובר בראיות נסיבתיות בלבד, וכי המבקש לא זוהה בתור מי שנטל חלק במעשה התקיפה עצמו. על כן, נקבע כי יש מקום לשקול אפשרות של שחרור לחלופת מעצר. לאחר הגשת תסקיר מעצר שהמליץ על שחרורו לחלופת מעצר, החליט בית המשפט (כב' השופט ש' בקר ) להורות על שחרור המבקש לחלופת מעצר בתנאי מעצר בית מלא בפיקוח אביו ואחיו; הפקדת 3,000 ש"ח במזומן; ערבות עצמית וצד ג' בסך של 10,000 ש"ח; צו עיכוב יציאה מהארץ ואיסור יצירת קשר עם מי מהמעורבים בפרשה. כמו-כן, הורה בית המשפט – בהתאם להמלצת שירות המבחן – לאפשר למבקש לצאת לבית הכנסת בשבתות, בפיקוח ובליווי.

3.

בית המשפט המחוזי (כב' השופט ע' מודריק ) קיבל את עררה של המדינה על החלטה זו, והורה על מעצרו של המבקש עד תום ההליכים. בית המשפט קבע כי קיימות ראיות לכאורה לכך שהמבקש נכח בזירת האירוע, אם כי היה נכון להניח כי אין ראיות לכאורה הקושרות אותו במישרין למעשה התקיפה עצמו. בצד האמור, בית המשפט סבר כי עצם נוכחותו במקום היא ראיה נסיבתית חזקה למדי בדבר שיתוף פעולה בינו לבין המבצעים הישירים של התקיפה, וכן כי הימלטותו מהמשטרה בשלב מאוחר יותר עולה כדי "התנהגות מפלילה". בית המשפט שלל את החלופה שעליה המליץ שירות המבחן, וקבע כי אינה מספיקה כדי לאיין את המסוכנות הנשקפת מהתנהגות המבקש. בשלב זה יצוין, כי בית משפט השלום החליט כי קיימת חולשה בתשתית הראייתית הלכאורית גם ביחס לנאשם נוסף (להלן: עוז ), על רקע העובדה שהמתלוננים לא זיהו אף אחד מהתוקפים כבעל קרחת, והורה על שחרורו ללא תנאים מגבילים. ערר המדינה על החלטה זו נדחה בהחלטת כב' השופט מ' יפרח , שסמך ידיו על קביעות בית משפט השלום. החלטת השופט מ' יפרח הוצגה בפני המותב שדן בעניינו של המבקש, אך זה העיר בהחלטתו כי הוא אינו "רואה עין בעין עימו את המסקנות המתחייבות".

מכאן הבקשה שלפניי.

טענות הצדדים

4.

המבקש טוען כי החלטת בית המשפט המחוזי בעניינו עומדת בסתירה חזיתית להחלטת בית המשפט המחוזי בעניינו של עוז, שהתבססה על אותה מסכת ראייתית ואותן נסיבות. הדבר עולה, לשיטת המבקש, כדי פגיעה בעקרון השוויון. בא כוח המבקש מדגיש כי בעוד שלעוז יש עבר פלילי מכביד בעבירות של אלימות וסחיטה, ואף נשא בעבר בעונש מאסר בפועל, עברו הפלילי של המבקש הוא דל יחסית. כמו-כן, מלין המבקש על כך שבית המשפט התעלם מהמלצת שירות המבחן, ולא בחן לעומק את החלופה שאושרה על-ידי הערכאה הדיונית. עוד הוא סבור כי המסקנה שהסיק בית המשפט המחוזי מחומר הראיות לכאורה היא שגויה, שכן אין בנמצא ראיה הקושרת אותו למעשה התקיפה עצמו, ולכך יש השלכות משמעותיות על קיומה של עילת מעצר בעניינו. ב"כ המבקש מדגיש כי מרשו לא נמלט מהדין, אלא נתבקש לחקירה רק כחודשיים לאחר האירוע נושא כתב האישום.

5.

בדיון שנערך לפניי, סמך ב"כ המדינה את ידיו על החלטת בית המשפט קמא. לדבריו, קיים טעם רלוונטי להבחנה בין עניינו של עוז לבין עניינו של המבקש, שכן קיימת חולשה ראייתית בעניינו של עוז שעמדה בבסיס ההחלטה לשחררו ממעצר. בהודעות המתלוננת היא אומרת כי לכל התוקפים היה שיער, בעוד שעוז הוא קירח. לעומת זאת, אין מחלוקת שהמבקש היה נוכח בזירת האירוע, שכן גם לטענתו הוא הגיע לשם כ"טרמפיסט". שני הנאשמים האחרים בפרשה, מדגישה המדינה, עודם נתונים במעצר עד תום ההליכים. המדינה סבורה כי אין מקום להתערב בהחלטת בית המשפט קמא בנוגע לחלופה שהוצעה, היות שמדובר בבקשת רשות לערור ב"גלגול שלישי". לגופם של דברים, עומדת המדינה על חומרת המעשים המיוחסים למבקש והמסוכנות הנשקפת מהם.

דיון והכרעה

6.

לא מצאתי מקום – במסגרת הדיונית של "גלגול שלישי" – לבחון מחדש את שאלת הראיות לכאורה נגד המבקש. מה גם שלטעמי, גדר המחלוקת בעניין זה מצומצם עד מאד. בית המשפט המחוזי הסכים להניח כי קיימת חולשה ראייתית מסוימת נגד המבקש, בכל הקשור למעורבות פיזית במעשה התקיפה עצמו. הכרעה זו דומה במהותה להכרעת בית משפט השלום. נדמה כי גם המבקש אינו חולק בשלב דיוני זה על כך שקיימות ראיות לכאורה הממקמות אותו במקום האירוע בעת התקיפה, אך הוא טוען כי קיימות גם ראיות שמהם ניתן ללמוד על כך שלא נטל חלק פעיל במעשה, אלא שוחח בטלפון. השגתו של המבקש על הכרעת בית המשפט המחוזי בעניינו מתמקדת אפוא בטענתו בדבר הפליה בינו לבין עוז, וכן באפשרות לשחררו לחלופת המעצר המוצעת, על רקע עברו הפלילי שאינו מכביד ותסקיר המעצר החיובי.

7.

אשר לטענת ההפליה – כל המותבים שדנו בשאלת מעצרם של השניים קבעו כי בעוד שקיימות ראיות לכאורה לכך שהמבקש נכח בזירת האירוע (גם אם אין ראיות לכך שנטל חלק פעיל בתקיפה), אין תשתית ראייתית לכאורית מספקת לכך שעוז נכח בזירה. נראה אפוא כי קיים שוני רלוונטי בין עניינו של עוז לבין עניינו של המבקש כאן המצדיק הבחנה ביניהם. אשר על כן, דין טענתו של העורר בהקשר זה – להידחות.

8.

עם זאת, לאחר שבחנתי את החלטות הערכאות שקדמו לי, ועיינתי בתסקיר המעצר שהוגש לבית משפט השלום בעניינו של המבקש, החלטתי לתת רשות לערור ולדון בערר כאילו הוגש לפי הרשות שניתנה, בכל הנוגע לשאלת שחרור המבקש לחלופת מעצר.

9.

כידוע, "גם מקום שיש ראיות לכאורה, יש לתת את הדעת ליחס בין עוצמת הראיות לבין מידת ההגבלה על חרות הנאשם" (בש"פ 5837/00 חטואל נ' מדינת ישראל

(לא פורסם, 28.8.2010)). בענייננו, הגם שבית המשפט המחוזי שוכנע כי קיימות ראיות לכאורה לכך שהמבקש היה נוכח בזירת האירוע, וכן כי ניתן למצוא חיזוק לכך בניסיונותיו להתחמק מחקירה ובשתיקתו במשטרה, לא נמצא כי יש ראיות לכאורה לכך שהמבקש נטל חלק פעיל, באופן פיזי, במעשה התקיפה עצמו.

10.

בבואו של בית המשפט לבחון בקשה לעצור נאשם עד תום ההליכים נגדו, עליו לשים לנגד עיניו את צו המחוקק שלא לעצור מאחורי סורג ובריח אם יש אמצעי שעשוי להשיג את תכלית המעצר, ופגיעתו בחירות הנאשם פחותה ( סעיף 21(ב)(1) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה-מעצרים), תשנ"ו-1996)). בענייננו, המליץ שירות המבחן לשחרר את המבקש לחלופת מעצר בפיקוח מלא של אביו ואחיו. התרשמותה של קצינת המבחן מהאב והאח הייתה חיובית. אשר לאופיו של המבקש, נאמר בתסקיר כי מדובר באדם ילדותי לגילו ו"בלתי מגובש", אך הוער כי הוא עושה מאמצים לשוב לאורח חיים נורמטיבי, וכי הוא מכיר בבעייתיות הכרוכה בבחירה באורח חיים שולי. לכך יש להוסיף את העובדה שלמבקש אין עבר מכביד בעבירות אלימות, ובניגוד למעורבים האחרים בפרשה – אין בעברו עונש מאסר בפועל. אמנם, בניסיונותיו של המבקש להתחמק מגורמי אכיפת החוק ובשתיקתו בחקירה יש כדי להשליך על מידת האמון שניתן לתת בו. עם זאת, אין בכך – לטעמי – כדי להביא לשלילה גורפת של האפשרות לשחררו לחלופה, אלא ניתן להסתפק במתן ביטוי הולם לחשש זה בגדר קביעת תנאי החלופה.

נוכח האמור, אני מקבל את הערר באופן חלקי ומורה על שחרור המבקש ממעצרו, לחלופה שאומצה על-ידי בית משפט השלום בהחלטתו מיום 4.9.2011, בכפוף לשינויים הבאים: (1) תוספת של פיקוח אלקטרוני; (2) הגדלת סכום ההפקדה במזומן לסך של 50,000 ש"ח; (3) הגדלת הערבויות (עצמית וצד ג') לסך של 100,000 ש"ח כל אחת.