בש"פ 686/11 פלוני נ. מדינת ישראל

בפניי ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו מיום 20.1.2011 במ"ת 56929-11-10 (כבוד השופט צ' קפאח ), במסגרתה נדחתה טענתו של העורר לפיה מעצרו אינו חוקי ולכן עליו להשתחרר לאלתר.

כנגד העורר הוגש כתב אישום אשר מייחס לו עבירה של אינוס קטינה בת משפחה, עבירות מין נוספות בבת משפחה וכן עבירות של כליאת שווא, תקיפה בנסיבות מחמירות, איומים, קשירת קשר לביצוע פשע ושיבוש הליכי משפט. כתב האישום מתאר שורה של מעשים מגונים שביצע העורר בשלוש בנותיו הקטינות בין השנים 2010-2008. כמו כן, מתואר מקרה בו תקף העורר את בתו הקטינה וקילל אותה לאחר שהחלה להתראות עם קטין בן גילה. העורר אף איים כי יפגע בקטין אם ימשיך להתראות עם בתו. לפי הנטען באישום האחרון, קשר העורר קשר עם בנו במטרה לפגוע בבתו לאחר שנודע לו כי התלוננה נגדו.

בד בבד עם הגשת כתב האישום הוגשה לבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו בקשה למעצר עד תום ההליכים המשפטיים. ביום 30.11.2010 נדחה הדיון לאור בקשת בא-כוח העורר לשם צילום ועיון בחומר הראיות והעורר נעצר עד להחלטה אחרת. ביום 16.12.2010 אמר העורר בתיק העיקרי כי הוא יודע כי הוגש נגדו כתב אישום ומה תוכנו וכן ביקש לדחות את מועד הדיון הקרוב. ביום 19.12.2010 הסכים בא-כוח העורר לקיומן של ראיות לכאורה ובעקבות הסכמה בין הצדדים נדחה הדיון לצורך הגשת תסקיר מטעם שירות המבחן. ביום 4.1.2011 ביקש בא-כוח העורר דחייה נוספת על מנת לעיין בחומר נוסף שטרם הועבר לידו. באותו מועד דחה בית המשפט את בקשת העורר להורות לשירות המבחן להכין תסקיר משלים במסגרתו תיבחן חלופה נוספת. ערר שהגיש העורר על החלטה זו נדחה (בש"פ 208/11). ביום 20.1.2011 טען העורר כי יש לשחררו כיוון שמעצרו אינו חוקי. בית המשפט דחה טענה זו בקובעו כי בא-כוח העורר חזר וטען כי ישנן ראיות לכאורה וכי הדיון הוא אך בנוגע לעוצמת הראיות.

מכאן הערר שבפניי, במסגרתו טוען העורר כי שגה בית המשפט המחוזי בכך שלא שחרר אותו לאלתר שכן תקופת מעצרו הארעי הסתימה בטרם התקיים דיון לעניין קיומן של ראיות לכאורה בעניינו. עוד טוען העורר כי הסכמתו לעניין קיומן של ראיות לכאורה נועדה אך לאפשר את הזמנת תסקיר המבחן בענייננו ואין לייחס לה משמעות מעבר לכך. לטענתו, ביום 30.11.2010 החל מניין 30 הימים לתחולתו של המעצר הארעי בהתאם לסעיף 21(ד) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן: חוק המעצרים ) ולכן, משהסתיימה תקופה זו ולא החל דיון לגופו של עניין בשאלת קיומן של ראיות לכאורה, היה חייב בית המשפט לשחררו לאלתר. עוד טוען העורר, בין היתר, כי בית המשפט פעל בניגוד לסמכותו בכך שקבע כי קיימות ראיות לכאורה מבלי שניתנה לו הזדמנות נאותה לעיין בכל חומר החקירה וכן כי שגה בית המשפט בכך שלא נימק את החלטתו לפיה יש להאריך את מעצרו עד להחלטה בבקשה למעצרו עד תום ההליכים.

מנגד, סומכת המשיבה את ידה על החלטתו של בית המשפט המחוזי וטוענת כי העורר הסכים לקיומן של ראיות לכאורה וטענותיו הופנו אך אל עוצמת הראיות.

לאחר שעיינתי בהודעת הערר ובהחלטותיו של בית המשפט המחוזי ושמעתי את טענות הצדדים בפניי, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערר להדחות.

טענתו של בא-כוח העורר בדיון בפניי לפיה טרם התקיימה הקראת כתב האישום, דינה להדחות וזאת כיוון שבפרוטוקול הדיון מיום 16.12.2010 נכתב מפי הנאשם כך: "ידוע לי שהוגש נגדי כתב אישום ואני יודע במה מאשימים אותי". אמנם, נקבע דיון נוסף לצורך מתן אפשרות לבא-כוח העורר לתת מענה מפורט יותר לכתב האישום, אך לא ניתן ללמוד מכך כי לא התקיימה הקראה בתיק לצורך עצירת מניין הימים.

אף טענתו של העורר לפיה הוא נתון במעצר בלתי חוקי, דינה להדחות. ביום 19.12.2010 הסכים בא-כוח העורר לכך שקיימות בתיק ראיות לכאורה וזאת על מנת לאפשר הגשת תסקיר מבחן בעניינו של העורר. עיון בפרוטוקול הדיון מיום זה, כמו גם בפרוטוקולים של הדיונים הנוספים מעלה כי מעצרו של העורר הינו בגדר "מעצר ביניים" וזאת להבדיל מ"מעצר ארעי". על ההבדל בין שני סוגי המעצרים עמד השופט י' עמית בהרחבה בבש"פ 127/10 פיניאן נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, ניתן ביום 19.1.2010) (להלן: עניין פיניאן ). באותו עניין נקבע כי מעצר ביניים ייכנס לתמונה, בין היתר, במקרים בהם "בית המשפט נעתר לבקשת הסניגור לדחות את הדיון... בישיבה שלאחר מכן, מתארך הדיון ויש צורך בישיבה נוספת להשלמת הדיון, או שהסניגור מבקש לדחות את הדיון עד לקבלת תסקיר מעצר... או-אז רשאי בית המשפט להורות על המשך מעצרו של הנאשם מכוח סמכותו להורות על "מעצר ביניים עד למתן החלטתו בבקשה"". תיאור זה מתאים למקרה שבפנינו, כאשר בא-כוח העורר ביקש לדחות את הדיון על מנת לעיין בחומר החקירה ולאחר מכן ביקש לדחות את הדיון לצורך קבלת תסקיר מבחן בעניינו של העורר.

אלא, שעל מנת לעצור נאשם למעצר ביניים, על בית המשפט לבחון האם הובאה בפניו תשתית כלשהי לקיומן של ראיות לכאורה להוכחת האשמה (עניין פיניאן ; בש"פ 1289/91 הררי נ' מדינת ישראל , פ"ד מה(2) 759 (1991)). בענייננו, הגעתי למסקנה, כי הסכמת העורר לקיומן של ראיות לכאורה, כפי שהובעה במפורש בפרוטוקול הדיון מיום 19.12.2010, מקיימת דרישה זו. בעניין זה מקובלת עלי עמדתו של השופט י'

עמית לפיה "הסכמה של הנאשם או הסניגור למעצר ביניים, מהווה הצהרה מצד הנאשם כי מקובל עליו שיש בחומר המצוי ברשות התביעה תשתית ראייתית לכאורית כנדרש למעצר הביניים". אמנם, בענייננו לא ניתנה הסכמה מפורשת למעצר ביניים, אך ניתן להסיק הסכמה כזו מכך שבא-כוח העורר נתן את הסכמתו לקיומן של ראיות לכאורה על מנת שניתן יהיה להזמין תסקיר מטעם שרות המבחן בעניינו של העורר. הסכמתו לעניין זה יש בה כדי לייתר את הצורך בכך שבית המשפט יבחן את חומר הראיות בעצמו ויחליט האם ישנה תשתית ראייתית לכאורית מספיקה.

לפני סיום אציין כי כפי שקבע השופט ע' פוגלמן בהחלטתו מיום 16.1.2011, הדלת פתוחה בפני העורר להציע חלופת מעצר נוספת לאחר הדיון בשאלת קיומן של ראיות לכאורה שיתקיים בבית המשפט המחוזי, וזאת מבלי להביע עמדה לגבי סיכויי הבקשה.

לאור האמור לעיל, לא מצאתי מקום להתערב בהחלטתו של בית המשפט המחוזי והערר נדחה.