בש"פ 693/12 רייאן בילאל נ. מדינת ישראל

לפני בקשת רשות לערור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (השופט א' שהם ) בעמ"י 40564-01-12 מיום 20.1.2012, בה הורה על מעצרו של המבקש עד תום ההליכים המשפטיים נגדו, לאחר שקיבל את ערר המשיבה על החלטתו של בית משפט השלום לתעבורה בתל-אביב-יפו (השופטת ש' קריספין-אברהם ) במ"ת 5634-01-12 מיום 19.1.2012.

רקע עובדתי והליכים קודמים

1.

ביום 17.1.2012 הוגש לבית משפט השלום לתעבורה בתל-אביב-יפו כתב אישום כנגד המבקש. בכתב האישום יוחסו למבקש העבירות הבאות: נהיגה בשכרות לפי סעיף 62 (3) בקשר עם סעיף 39א וסעיף 38 (1) לפקודת התעבורה [נוסח חדש], התשכ"א-1961(להלן: פקודת התעבורה ) ובקשר עם תקנה 26 (2) לתקנות התעבורה, התשכ"א-1961; ונהיגה בקלות ראש, לפי סעיף 62(2) לפקודת התעבורה. לפי כתב האישום, נהג המבקש על כביש 4 בניגוד לכיוון התנועה כשהוא שיכור. בכתב האישום צויין כי על פי בדיקת נשיפה נמצאו 425 מיקרוגרם אלכוהול בליטר אחד של אוויר נשוף.

2.

בד בבד עם הגשת כתב האישום הוגשה בקשה לעצור את המבקש עד תום ההליכים המשפטיים נגדו. בבקשה טענה המשיבה כי בידיה ראיות לכאורה להוכחת המיוחס למבקש וכי לחובתו חמש הרשעות קודמות בגין עבירות תעבורה. המשיבה ציינה בהקשר זה כי המבקש הורשע בעבר בנהיגה בשכרות וכי ביום 11.4.2011 נגזר עליו מאסר מותנה בר הפעלה של שבעה חודשי מאסר על תנאי (להלן: גזר הדין הקודם ) . באותו מועד נגזרו עליו גם תשעה חודשי פסילת רישיון בפועל.

3.

ביום 19.1.2012 התקיים בבית משפט השלום לתעבורה דיון בנוגע להארכת מעצרו של המבקש, שציין כי אינו חולק על קיומן של ראיות לכאורה להוכחת המיוחס לו, אך טען כי בניגוד לטענת המשיבה, אין לו הרשעה קודמת בנהיגה בשכרות. זאת, כיוון שמהעתק גזר הדין הקודם שהוצג בפני בית המשפט עולה כי כלל לא מצויין על גביו באיזה בית משפט ניתן, מיהו השופט החתום עליו ובאיזה תאריך ניתן, ולכן לא ניתן להתייחס אליו כתקף. נוכח כך, טען המבקש כי יש להתייחס לעבירות המיוחסות לו כ"עבירה ראשונה" ומשכך לא קמה עילת מעצר בעניינו. המבקש טען עוד כי המסוכנות הנשקפת ממנו ניתנת לאיון באמצעות פסילת רישיונו, ולכן ביקש כי בית המשפט יסתפק בשחרורו ממעצר תוך הפקדת ערובות כספיות לשם הבטחת התייצבותו לדין.

המשיבה טענה כי גזר הדין הקודם תקף, וכהוכחה לכך ציינה כי רישיון הנהיגה של המבקש הופקד בעקבות פסילת הרישיון שהושתה עליו במסגרת אותו גזר דין. כן ציינה המשיבה כי ההרשעה מושא גזר הדין הקודם מופיעה בגיליון ההרשעות של המבקש.

4.

בהחלטתו מאותו מועד קבע בית משפט השלום לתעבורה כי אין מחלוקת על קיומן של ראיות לכאורה להוכחת המיוחס למבקש, וכי העבירה המיוחסת לו מגלמת בחובה סיכון של ממש לציבור המשתמשים בדרך. עם זאת, קבע בית המשפט כי קיים פגם ממשי בהעתק גזר הדין הקודם שהוצג לעיונו, בו לא מצויין שמו של השופט אשר חתם על גזר הדין ומשכך לא הוכיחה המשיבה את תוקפו ואת תקפותו של עונש המאסר המותנה שנגזר על המבקש. לכן, דחה בית המשפט את הבקשה לעצור את המבקש את תום ההליכים המשפטיים נגדו, ושחרר אותו תוך הפקדת ערבויות לשם הבטחת התייצבותו לדין.

על החלטה זו הגישה המשיבה ערר לבית המשפט המחוזי.

5.

ביום 20.1.2012 קיבל בית המשפט המחוזי את הערר, וזאת למרות שקבע כי בית המשפט בו ניתן גזר הדין הקודם עשה "עבודה רשלנית" הן משום שהתייחס לתיקון בכתב האישום בלי לציין מפורשות בפרוטוקול מהו התיקון שנעשה ולכן לא ציין מהי העבירה בגינה הורשע המבקש והן משום שהפרוטוקול עצמו לא נחתם בידי בית המשפט. בית המשפט המחוזי ציין כי בנסיבות אלה נדרש לבצע "עבודה בלשית" מתוכה למד כי גזר הדין הקודם ניתן ביום 11.4.2011 בבית משפט השלום לתעבורה בפתח תקווה, בידי סגנית הנשיא א' וישקין , לאחר שהמבקש הודה במיוחס לו בכתב אישום מתוקן, במסגרת הסדר טיעון ונגזרו עליו תשעה חודשי פסילת רישיון בפועל וכן 7 חודשי מאסר על תנאי "שבמשך 3 שנים לא יעבור עבירה של נהיגה בשכרות או נהיגת רכב תחת השפעת משקאות משכרים או סמים או סירוב לבדיקת שכרות לסוגיה או נהיגה בזמן פסילה".

6.

נוכח כך, קבע בית המשפט המחוזי כי לצורך הליך המעצר עד תום ההליכים (ולא לצורך הפעלת המאסר המותנה, שתיבחן במסגרת ההליך העיקרי) ניתן לקבוע כי המבקש אכן הורשע בעבירה שעניינה נהיגה תחת השפעת משקאות משכרים, יהא סעיף העבירה אשר יהא. לכן, הורה בית המשפט המחוזי על מעצרו של המבקש עד תום ההליכים המשפטיים נגדו.

מכאן הבקשה שלפני.

נימוקי הבקשה

7.

בבקשה טוען המבקש – באמצעות בא כוחו, עו"ד אהוד מלמה – כי החלטת בית המשפט המחוזי מנוגדת לאמור בסעיף

21(ב)(1) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן: חוק המעצרים ) המחייב בחינת חלופת מעצר בטרם יורה לעצור נאשם עד תום ההליכים המשפטיים נגדו. המבקש טוען כי הדבר נכון שבעתיים בנוגע לעבירות תעבורה, שבנוגע אליהם נפסק כי בית המשפט יורה על מעצר עד תום ההליכים רק במקרים חריגים. בהקשר זה טוען המבקש כי נאשמים במקרים דומים לעניינו שוחררו לחלופת מעצר. המבקש מוסיף וטוען כי מהעתק גזר הדין הראשון שהוצג בפני בית משפט השלום לתעבורה לא ניתן היה ללמוד על מהות העבירה בה הורשע וכי בית המשפט המחוזי ביצע את "עבודת הבילוש" באמצעותה למד על מהות גזר הדין הראשון בעזרת מסמכים שלא היו בפני בית משפט השלום. לטענתו, בית המשפט המחוזי אינו אמור לשמש במה ל"מקצה שיפורים" במסגרתה ניתן להגיש חומר ראיות נוסף. המבקש טוען עוד כי גם אם הורשע בעבר בנהיגה תחת השפעת משקאות משכרים, עדיין לא היה מקום כי בית המשפט המחוזי יורה על מעצרו עד תום ההליכים המשפטיים נגדו, והיה עליו להחזיר את הדיון לבית משפט השלום כדי שזה יקבל החלטה לגופו של עניין. נוכח כל זאת, עותר המבקש לביטול החלטתו של בית המשפט המחוזי, ולחלופין לכך שבית משפט זה יורה על קיום דיון בעניינו בפני בית משפט השלום לתעבורה או בפני בית המשפט המחוזי, בו תיבחן האפשרות לשחררו לחלופת מעצר.

דיון והכרעה

8.

לאחר שעיינתי בבקשה ובנספחיה הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות אף מבלי להיזקק לתגובת המשיבה.

9.

כידוע, כיום מתאפשרת ביקורת שיפוטית על החלטתו של בית המשפט המחוזי בערר על החלטת בית משפט השלום אך ורק ברשות, להבדיל מהמצב הנורמטיבי הקודם לפיו הערר לבית המשפט העליון היה בזכות, וזאת על פי הקבוע בסעיף 53(א1)(1) לחוק המעצרים. לדידי, המבחן הבסיסי למתן רשות לערור ייגזר מהמבחן שנקבע בהלכת חניון חיפה [ר"ע 103/82

חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ,

פ"ד לו(3) 123 (1982)] למתן רשות ערעור ב"גלגול שלישי", קרי רשות לערור תינתן במקרים מיוחדים בהם מתעוררת שאלה עקרונית או בעלת חשיבות ציבורית, אף כי "מקרים מיוחדים" אלו לא יהיו נדירים בלבד. כך, תינתן רשות לערור גם באותם מקרים בהם סבור יהיה בית המשפט זה כי החלטת בית המשפט המחוזי על פניה אינה סבירה ופוגעת בזכויות הנאשם מעל למידה הדרושה לשם הגנה על האינטרסים הציבוריים, ובראשם האינטרסים של שלום הציבור ותקינות ההליך הפלילי [השוו: בש"פ 684/12 ברטלר נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 31.1.2012)] .

10.

הבקשה שלפני לא מעוררת כל שאלה עקרונית ולא השתכנעתי שהחלטתו של בית המשפט המחוזי בלתי סבירה על פניה או פוגעת פגיעה בלתי מידתית בזכויותיו של המבקש. לכן, דינה להידחות. למעלה מן הצורך, אציין כי מצטרף אני למורת הרוח שהביע בית המשפט המחוזי בהתייחס לאופן בו נחתם גזר הדין הקודם. עם זאת, אין בכך כדי להמעיט מהמסוכנות העולה מהעבירה בה הורשע המבקש בעבר ומהעבירות המיוחסות לו עתה, שכאמור הוא אינו חולק על קיומן של ראיות לכאורה להוכחתן. אכן, הכלל המנחה הוא כי אין להורות על מעצר עד תום ההליכים בגין עבירות תעבורה אלא במקרים חריגים בלבד [ראו: בש"פ 2227/08 גריפאת נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 14.3.2008)]. במקרה שלפני מדובר במבקש שלו רישיון נהיגה פחות מארבע שנים וכבר נזקפו לחובתו חמש הרשעות קודמות, כולל הרשעה המתייחסת לנהיגה תחת השפעת אלכוהול. המבקש מואשם בכך שנהג בכביש ראשי נגד כיוון התנועה בעודו שיכור, וזאת רק ימים ספורים לאחר שהושב לו רישיונו בתום תקופת הפסילה הקודמת שנגזרה עליו. קשה לחלוק על כך שמקרה זה משתייך לאותם מקרים בהם מסוכנותו הרבה של המבקש מצדיקה את מעצרו עד תום ההליכים, הגם שמדובר בעבירות תעבורה "בלבד".

11.

אשר על כן, הבקשה נדחית.