בש"פ 696/10 שמעון איתן ביטון נ. מדינת ישראל

ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בפתח תקווה מיום 29.12.09 (ב"ש 25 78-10-09) (כב' השופטת ק' רג'יניאנו), בגדרה הורה בית המשפט על מעצרו של העורר עד לתום ההליכים נגדו.

1.

כנגד העורר הוגש בתאריך 8.10.09 כתב אישום המייחס לו עבירות של סחר בסם מסוכן, החזקת סם מסוכן שלא לצריכה עצמית והחזקת סם מסוכן לצריכה עצמית.

על פי עובדות כתב האישום, בתאריך 16.9.09 או בסמוך לכך פנו שני אנשים (להלן יכונו: השניים ) לעורר על מנת שיסחור עבורם בסמים מסוכנים מסוג הרואין וקוקאין, וישמור עבורם את הסמים בתמורה לסך של 400 ש"ח ליום וכן תמורת אספקת סם לשימושו העצמי. בתקופה שבין 16.9.09 ו-22.9.09 במספר הזדמנויות שמועדן אינו ידוע, מסרו השניים לעורר סמים מסוג הרואין וקוקאין – במשקל שאינו ידוע – והוא החזיקם עבורם במטע הקרוב לכביש 4313. עוד נטען בכתב האישום, כי במהלך אותה תקופה מכר העורר, לדרישת השניים, סמים לאנשים שזהותם אינה ידועה ובכמויות שאינן ידועות, וכן החזיק אותה עת סמים מסוכנים לשימושו האישי. בתאריך 23.9.09 או קודם לכן העבירו השניים לעורר סמים מסוכנים בכמויות הבאות: 291 גרם הרואין ו- 25.9 גרם קוקאין כדי שיחזיק בסם עבורם. באותו יום הגיעו השניים ברכב למטע במטרה למכור את הסמים לאחרים. הם עצרו את רכבם, ניגשו לעורר וקיבלו מהסמים שהעבירו אליו לשמירה 16.8 גרם הרואין ו- 0.8 גרם קוקאין. באותו יום נתפס העורר כשהוא מחזיק 0.82 גרם הרואין ו0.28 גרם קוקאין שנמסרו לו על ידי השניים לשימושו העצמי.

עד כאן עובדות כתב האישום. אין חולק כי המשטרה הציבה תצפיתנים על המטע, ולאחר מעצרו של העורר במטע ביום 23.9.09, הוא הוביל את השוטרים למקום המחבוא של הסמים.

2.

בד בבד עם הגשת כתב האישום הגישה המשיבה בקשה לעצור את העורר עד לתום ההליכים נגדו. באת כוח העורר הסכימה לקיומן של ראיות לכאורה בכל הנוגע להחזקת סמים במשקל 291 גרם

הרואין, ו- 25.9 גרם

קוקאין (שנטען כי העורר קיבל מהשניים ביום 23.9.09 או במועד סמוך קודם לכך), אך חלקה לגבי העובדות האחרות הנטענות בכתב האישום. כמו כן לא היתה מחלוקת לגבי עילת מעצר.

3.

בית משפט קמא הורה ביום 26.11.09 על הגשת תסקיר שירות מבחן לעניין אפשרות שחרורו של העורר לחלופת מעצר במוסד גמילה, אף שציין בהחלטה כי איננו סבור כי החלופה המוצעת הינה פתרון ראוי, בין היתר לאור כמות הסמים שנתפסה בהחזקתו של העורר.

שירות המבחן התרשם כי בקשתו של העורר להשתלב בגמילה נובעת משיקולים הקשורים לרצונו להשתחרר ממעצר ולא ממוטיבציה ובשלות להשתלב בתהליך גמילה.

בית המשפט הורה על מעצרו של העורר עד לתום ההליכים נגדו, בהתחשב בהמלצה השלילית בתסקיר שירות המבחן, בהתחשב בעברו הפלילי המכביד של העורר, ונוכח הכלל לפיו אין מקום להורות על הליך גמילה מקום בו הנאשם לא החל בתהליך גמילה עובר למעצרו.

על החלטה זו נסב הערר שלפניי.

4.

לטענת העורר, קיים קושי ראייתי משמעותי בתיק וצפוי להתנהל משפט ארוך בעניינו. העורר המצוי במעצר, נקי כעת מסמים ומבקש להתחיל בתהליך גמילה משמעותי, הכולל גם טיפול נפשי. מוסד הגמילה אשר נבחן על ידי שירות המבחן ("יחד לאור" בבאר שבע) הינו מוסד מוכר. לטענתו, פסל שירות המבחן את מוסד הגמילה בשל העובדה שאינו הרמטי, אך העורר הביע נכונות להשתלב בכל מוסד גמילה שיימצא מתאים על ידי שירות המבחן.

העורר מבקש אפוא לשחררו בתנאים או להורות על הגשת תסקיר משלים לבחינת חלופת מעצר בקהילה טיפולית או מוסד גמילה אחר שיהא מקובל על שירות המבחן.

5

אומר בקצרה, כי דין הערר להידחות. לצורך הדיון אני נכון להניח כי למעט העבירה של החזקת סמים שלא לצריכה עצמית, אין ראיות לכאורה באשר למעורבותו של העורר במכירת הסמים לאחרים. אך גם לשיטת העורר, הוא שמר על הסמים עבור השניים האחרים, ובכך היה חוליה בשרשרת הפצת הסם, ומדובר בכמות נכבדה של סמים.

ככלל, ונוכח חזקת המסוכנות הסטטוטורית, המדיניות היא שבעבירות סמים כגון דא, במיוחד נוכח הכמות הנכבדה של סמים שנתפסה, אין להסתפק בחלופת מעצר. לכך יש להוסיף את נתוניו האישיים העגומים של העורר, כבן 43, ולו עבר פלילי מכביד עוד מימי בחרותו על רקע השימוש בסמים. בעברו של העורר 12 הרשעות קודמות, 9 מהן בין השנים 2009-2000 בגין עבירות סמים, מרמה, אלימות ורכוש.

7.

באת כוחו של העורר ביקשה לשלוח את העורר לגמילה, בבחינת "אם לא יועיל לא יזיק", והחברה יכולה לצאת נשכרת מכך שהעורר ייגמל.

ידועה ההלכה לפיה שלב מעצרו של נאשם עד תום ההליכים אינו השלב הראוי לבחינת אפשרות השתלבותו בתהליך גמילה, אלא בנסיבות חריגות (ראו, לדוגמה, החלטתו של כב' השופט דנציגר בבש"פ 7937/09 מישייב נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 19.10.09) פסקה 9 והאסמכתאות שם). איני סבור כי המקרה דנן הוא המקרה המתאים להרחבת החריגים לכלל, ולו נוכח התרשמות שירות המבחן כי העורר אינו בשל להשתלבות בתהליך גמילה והוא חסר את המוטיביציה הדרושה לכך (מהתסקיר עולה כי

העורר ידע כבר נסיונות גמילה שלא צלחו). רוצה לומר, כי אין טעם להפנות את העורר להליך גמילה, כאשר התנאים הבסיסיים לכך לא מתקיימים, ולא סגי באמירה של העורר כי הוא מבקש הזדמנות "פעם אחרונה" וכיו"ב התבטאויות.

ודוק: איני סבור חלילה כי ננעלו שערי גמילה בפני העורר וכי נסתם הגולל על סיכוייו להיגמל. קשה ההתמכרות לסמים כספחת, אך המומחים לדבר יודעים לספר כי דווקא אצל המכורים המבוגרים שהגיעו לשאול תחתיות – ולא אכחד כי העורר נראה כמי שהגיע לכך - גדלים סיכויי הגמילה. אלא שהגמילה יכול ותיעשה גם בין כתלי הכלא, בכפוף לכך שלאסיר נותרה יתרת תקופה מספיקה כדי להשתלב בטיפול. אם חפצה נפשו של העורר בגמילה, יוכל אפוא לעשות זאת גם בתקופה בה ירצה את עונשו.

סופו של דבר שאני דוחה את הערר.